ארץ המנזרים/ פרק ראשון

בחזרה לעמוד הספר

1

היא התעוררה בבת אחת, כאילו שלפו אותה מתוך בור. האדמה רעדה, והיא התיישבה על קצה המיטה והתחבטה האם עדיף להסתתר תחתיה. לא מעט אנשים ניצלו בזכות תושייה של רגע. ואז שוב נשמע רעש, מחריש אוזניים ממש, ובעקבותיו מהלומות רפות. אולי מישהו דופק על הדלת? אבל לא היה אף אחד בחוץ, אחרת הכלבה היתה נובחת. היא הרכיבה את משקפיה, ואור פתאומי סימא את עיניה, ושוב היא שמעה רעש. ואז החלו טפטופים. זה רק גשם, הסיקה ונשכבה חזרה.

היא ניסתה לשקוע חזרה בשינה. השעה עוד היתה מוקדמת, לפנות בוקר, עדיין היה חשוך בחוץ. אך הגשם שב והעיר אותה, תובע תשומת לב כמו תינוק רעב. שנים רבות בבקעה היבשה לימדו אותה שגשם הוא תמיד ברכה, אבל לעתים הרגישה צאלה שהגשם מקפל בתוכו דבר-מה מרושע.

עם אור ראשון היא סימסה לאחותה. עדיף שנבטל. מזג האוויר גרוע. נטע לא השיבה. היא סימסה פעם נוספת, ניפגש בשבוע הבא. היא שמעה צעדים ולחישות מחוץ לביתה. הכלבה נהמה. מי מסתובב פה בגשם כזה וכל כך מוקדם בבוקר, תהתה ופתחה את הדלת, מציצה החוצה, מסתירה את הטרנינג.

בואי, הוא קרא לה ברוך. ושוב פעם, בואי כבר.

צאלה הבחינה בנערה שרצה לעברו של הנער. אלה היו שני צעירים מהפנימייה הסמוכה. שניהם גבוהים, דקים, שערם קצוץ. אוזניו של הנער היו בולטות. שניהם לבשו מעילי פליז מוכתמים. השמש עלתה, אך עננים כבדים כיסו אותה. לאן אתם הולכים? שאלה אותם צאלה. הם הסתובבו לעברה, מחייכים. יש שיטפון, אמר הנער, כמו מודיע על בואו של קרקס. הנערה, עדיין מנומנמת, החליקה את כף ידה לשלו בטבעיות. אל תתקרבו לנחל, הזהירה אותם, ושניהם הינהנו מיד, כן, בסדר. צאלה יצאה לעבר השביל. זה יכול להיות מסוכן, צעקה לכיוונם. הפעם לא השיבו והפנו לעברה את גבם. היא התלבטה אם לרוץ אחריהם כששמעה את הנער מטיח בלעג, משעמם לה זאתי, לעיוורת. הנערה צחקה.

צאלה נכנסה פנימה וחזרה למיטה. כששבה והתכסתה היא תהתה האם הנער דיבר עליה, או שאולי בכלל אמר, גיברת ולא עיוורת? הרוח הפריעה לשמוע. הגשם התגבר בינתיים, אך צאלה הצליחה להירדם. כעבור שעתיים התעוררה מהצעקות.

הנערה ישבה קפואה על הטנדר הפתוח, רועדת. אמרתי לכם לא לרוץ לשם או לא אמרתי, הטיחה צאלה לעומתה. היא בטראומה, סינן השוטר והגיש לנערה תה בכוס קלקר. אחר כך ביקש ממנה שוב לספר את השתלשלות האירועים. הנערה דיברה בקול חלש, חדגוני, כאילו הדבר לא נוגע לה, ותיארה איך הם עמדו על הקצה והביטו לעבר השיטפון, ופתאום הכול קרס, ואיך נעם נפל והיא אחריו, ואיך הוא דחף אותה למעלה, אבל לא עלה אחריה. וזהו, יותר היא לא ראתה אותו. ואז היא רצה וקראה לזאתי.

כששמעה את הצעקות שלוו בדפיקות, חשבה צאלה ששוב היא מדמיינת. באותו הזמן הופיעה גם הודעה מאחותה, קצרה כרגיל, כן, נבטל. היא עצמה שוב את עיניה, אך הדפיקות על הדלת התגברו. צאלה פתחה את הדלת והנערה נכנסה רטובה כולה, מלאה בבוץ, צועקת משפטים לא ברורים. צאלה הבינה מיד במה מדובר, והתקשרה למשטרה ולמכבי האש וגם למוריס. הנערה, ליאת שמה, ליטפה בינתיים את הכלבה. בזמן שחיכו לכוחות ההצלה ליאת שאלה אם יש לה גרביים ספייר. צאלה שמה לב לכפות הרגליים הגדולות שלה, ליציבה הבטוחה, כמו סוג של יעל. בחורה אתלטית, כך נראה, יכולה היתה לטפס לבד ואולי אפילו לסייע לנעם בעצמה.

את בטוחה שהוא דחף אותך למעלה? ככה בדיוק היה? שאלה צאלה את ליאת כעת, בנוכחות השוטר, שהגיע לשטח יחד עם כוחות מכבי האש עשרים דקות לאחר שצאלה הזעיקה אותם. תגיד לה שחשוב שהיא תדייק, שנדע באיזה אזור לחפש אותו, הסבירה צאלה. ליאת הסתכלה עליה מבין הדמעות שיבשו כבר, עיניה גדולות, כהות. היא אישרה שוב את הפרטים. אתם תמצאו את נעם, נכון? שאלה את השוטר, קולה עדיין רפה. יהיה בסדר, אמר, ועכשיו תשתי את התה. צאלה נזכרה שראתה את ליאת ונעם ביחד לפני כמה ימים, יושבים מחוץ למועדון, מעשנים ואוכלים קבוקים. היא גם זכרה ששמעה את ליאת מטיחה לעברו בפה מלא, אתה תגדל להיות אפס.

מוריס ניהל את החיפושים אחר נעם אלפסי ביעילות. מקבץ מתנדבים, מנחה את השוטרים והכבאים, מורה לטייס המסוק היכן לחפש. אפילו חיילי החילוץ מהיחידה הצבאית המובחרת הקשיבו להנחיותיו. מוריס הוא הסיכוי הכי טוב של הנער הזה, ידעה צאלה, הוא מכיר את השטח טוב מכולם. בצעירותו התמחה בחקר הבולענים, היה מבין הראשונים שהתריעו על אודותיהם. לפני כארבע שנים מונה לסגן ראש המועצה, אך למרות העבודה המשרדית, עדיין הקפיד לצאת לשטח, בדרך כלל לבדו, והוסיף לחקור את הבורות החדשים שנפערו. צאלה חיבבה את מוריס מהרגע הראשון. שניהם עברו להתגורר ביישוב בשלהי אותו קיץ, לפני כעשרים שנה. היא היתה בת עשרים ושש ומאסה במעונות בבאר שבע וגם בלימודים במחלקה לעבודה סוציאלית, ופרשה לפני סיום התואר. בדיוק התלבטה אם להתחיל מחדש בחוג לפילוסופיה, בעקבות שני קורסי בחירה שהשתתפה בהם בשנה האחרונה ושהלהיבו את רוחה במידת-מה, אחד מהם על קירקגור. לבסוף החליטה על שנת חופש מהאקדמיה, עדיף במקום מרוחק, לא עירוני. הוא סיים בהצלחה את לימודי התואר השני בירושלים, מדעי קרקע ומים.

שמונה שנים גרו בסמוך, בית מול בית. לפעמים, בימי שישי, היו מארחים זה את זה לארוחת ערב. אף פעם לא דיברו יותר מדי, לא היה צורך. למוריס היו פנים עגולות כמו של קומיקאי, אך הוא מעולם לא ניסה להצחיק. צאלה תמיד חיבבה אנשים שנראים ההפך ממה שהם באמת. גם עליה אמה תמיד אמרה שהיא מתעתעת. גופה דק, אתלטי, נועד לעבודת כפיים, עורה בצבע זית כשל סבתה, אך עמוק בפנים שוכנת חיה הפוכה לגמרי, עצלה.

פעם אחת, אחרי החגים, לקח אותה מוריס לספארי לילה בנחל צין. היא הניחה לרוח הלילית החמה לפרוע ולתלתל את שערותיה השחורות, שבדרך כלל היו ישרות כמו מקלות. לעתים עצר את הרכב והאיר בפנס לעבר תלולית חול, מחפש אחר עיניים נוצצות שיחזירו את האור. היה שם משהו, מילמל, אך נראָה לה שלמרות שהוא תר אחר נוכחות זרה, עמוק בפנים גם הוא בדיוק כמוה, מעדיף מקומות שוממים. לבסוף הם ראו זוג עיניים סקרניות. זה היה צבוע מפוספס. מוריס הבהיר שמדובר במראה נדיר, את הטורף הזה לא רואים פה יותר מדי, אבל היתה לה הרגשה שהוא יודע בדיוק לאן לקחת אותה כדי שהחיה תפציע ותפתיע, ואולי ההתלהבות תעורר התרגשות בין שניהם, תשחרר משהו. למגינת לבו, החיה הנדירה לא הרשימה את צאלה. היא לא ראתה בה שום יופי ואצילות. בסוף הערב, כשהתעכבה לרגע בג׳יפ, לא יודעת בעצמה למה היא מצפה, להתנצלות שלה או שלו, מוריס פתח את הדלת ומילמל, את יודעת, לא כולם טובים בזה. היא תהתה למי בדיוק התכוון, אליה או אליו? לשניהם? ולא טובים במה בדיוק? בספארי לילה?

כיום מוריס גר בקצה השני של היישוב עם אשתו וילדיו. צאלה העדיפה להישאר ולגור מול השער הישן. גם כשהסבו את הנגרייה למועדון של נערי הפנימייה וכולם התריעו שירעישו לה ובשביל מה היא צריכה לראות אותם מול העיניים כל הזמן, גם אז התעקשה להישאר באותו בית ישן, שני חדרים לא משופצים ומרפסת. את המרפסת דווקא טיפחה, בחוץ שתלה דשא, בנתה פרגולה ותלתה פעמוני רוח. אך כשהדשא יבש לא שתלה חדש, אלא החליפה אותו בשטיחי דשא מלאכותי, עבים ואיכותיים, שהתקפלו ונקרעו עם הזמן. הפעמונים נשברו בזה אחר זה. נותר רק אחד שעדיין צילצל, לפעמים. הבית החדש של מוריס, לעומת זאת, השתבח עם השנים. הוא הראשון ביישוב שהעז ובנה קומה שנייה. אשתו, מלאני, התעקשה. הוא וצאלה כבר לא נפגשו לעתים קרובות, במקום עבודתם במועצה כמעט שלא התראו — הוא הגיע תמיד מוקדם בבוקר וצאלה בדרך כלל לקראת הצהריים. לפעמים היתה רואה אותו בדרכה לצרכנייה, או את שלושת ילדיו מתרוצצים בדשא ומוריס ממלא במים את בריכת הגומי, או לחלופין, מוציא מהבריכה את האוויר, סוחט אותה בין ידיו, פניו אדומות ממאמץ.

צאלה שבה מהשטח לביתה בשעות הצהריים, היא לא הצטרפה להמשך החיפושים. מחלונה ראתה עשרות רבות של מתנדבים, הולכים לעבר הנחל במעילים עבים ונעליים גבוהות, לא נחים לרגע, מייחלים שהשמש לא תרד לפני שימצאו את הנער הנעדר. המסוק חג מעל הוואדי הלוך ושוב. בשעות אחר הצהריים הגיעו גם צוללנים שסרקו לאורך הגדות, אך החיפושים לא העלו דבר. נעם לא נמצא.

2

עם רדת החשיכה הגשם חזר. בחדשות דיווחו על החיפושים בקצרה. תחילה התמקדו בנעדר נוסף, סעיד, בחור כבן שלושים שנעלם אחרי שחילץ אישה שרכבה נסחף. גופתו נמצאה בשעה האחרונה. דודו קונן על התשתיות האיומות, אמר שהתריע כבר בעבר. הכתובת היתה על הקיר. המילים שלו הכו בצאלה, הן תאמו לחלוטין לתחושה המובהקת שלה, לידיעה הברורה שמשהו עומד להתרחש. אחר כך ליאת תיארה מול המצלמות את מה שסיפרה כבר כמה פעמים, אך הפעם בטון נרגש יותר.

שעתיים מאוחר יותר, כשראתה צאלה מהחלון את מוריס פוסע בין הצללים לכיוון המועדון, קראה לו, שאלה לשלומו, תוהה אם יש חדש. הוא סימן בידיו שאין כלום, הפטיר שהפסיקו את החיפושים בגלל העלטה וגם בגלל הגשם שהתגבר בינתיים. אומרים אפילו שיהיה ברד. סיפור נורא, אמרה. מוקדם להספיד אותו, השיב והורה בראשו לעבר מועדון הנוער, ואמר שהוא רוצה לדבר עם ילדי הפנימייה לפני שהם הולכים לישון. צאלה החליפה לחולצת כפתורים מנוקדת והצטרפה אליו. היא גם הביאה פיתות וחומוס וקצת שוקולדים שנשארו במגירה מראש השנה. הנערים התגודדו מול מוריס. הוא הבהיר להם שלא אומרים נואש, ושעם אור ראשון ימשיכו לחפש את נעם. לפני שהסתלק הציע להם שינוחו, יש הרבה עבודה מחר. צאלה נשארה לשבת במועדון על ספת העור הקרועה. אַת זאת שראתה אותם בבוקר? שאלו. היא הינהנה, מודעת לגודל האחריות. ראיתי אותם ביחד רק לרגע, אבל קולטים ישר שהוא אהב אותה, אמרה, לא מפתיע אותי שהוא הציל אותה ככה. הם שתקו ואז התלוננו שליאת הלכה ולא נשארה. ההורים שלה לקחו אותה הביתה, לבאר שבע. צאלה שאלה עליו, על נעם, והם סיפרו את המעט שידעו. ההורים שלו מדימונה, גרושים, הם הגיעו לחיפושים. אחר כך השמיעו לצאלה את השיר האהוב עליו. היא האזינה לצלילים, מנסה למצוא משמעות נסתרת במילות השיר, אך לא היה שם כלום, רק חרוזים ועונג. שני נערים שיחקו פינג-פונג. הנמוך ניצח פעם אחר פעם, למרות שהאחיזה שלו במחבט היתה רפויה. היתה חסרה לו אצבע אחת. כשהסתלקה צאלה, היא שמעה אותם פותחים את השוקולדים שהביאה להם, מרשרשים בשקיות הנוצצות. אחד מהם בישר חגיגית לכולם, תראו איזה קמצנית העיוורת, הביאה לנו שוקולד שכבר לא בתאריך.

אחרי שהתקלחה שוחחה עם נטע אחותה. היא תמיד מחייגת אליה בשיער רטוב. נטע עדיין היתה בעבודה, היו הצפות בכמה תאים בכלא, אל תשאלי, חסרות שמיכות לאסירות. נטע כבר שמעה על הנער הנעדר, הפטירה כמה שזה נורא. צאלה ביקשה ממנה להיזהר כשהיא חוזרת מבית הסוהר הביתה. חשוך וסוער בחוץ, ויש לה תחושה שהגשם הזה הוא רק ההתחלה. אבל נטע סיננה מיד, את, תחושות תמיד יש לך. אחר כך התנצלה, אמרה שזה יום מסובך וניתקה.

*

גם למחרת צאלה התעוררה בשעה מוקדמת, הכלבה היתה חסרת מנוחה. עם אור ראשון הבחינה במוריס שיצא מהשער הישן בגפו. האם הוא מאמין שנעם עדיין אוחז בעץ אשל, ממתין להצלה? האם זו התמונה שהוא רואה מול עיניו? או שכמוה הוא רואה גופה צפה ועופות דורסים מנקרים את עיניה? היא סימנה לו בכוס הקפה שבידה שיבוא לשתות איתה. הוא סימן שיגיע אחר כך, ונסע לשטח. היא אהבה את התקשורת הלא מילולית ביניהם, כמו של זוג שמזדקן ביחד.

בשעה תשע צאלה נסעה למועצה. המשטרה חסמה את הכביש שפונה צפונה. בימי שישי בבוקר בית המועצה שקט מהרגיל, אך הפעם עמד ריק לגמרי. רוב העובדים יצאו כנראה לחיפושים, או שנשארו בבית עם הילדים — בגלל השיטפון ביטלו את הלימודים בכל בתי הספר והגנים. צאלה הדליקה את נורות הפלורסנט, הפעילה את המיזוג ונכנסה לחדרה. היא האזינה לתחנת הרדיו הדרומית. השדרנית ביקשה להרגיע את הרוחות לקראת סוף-השבוע. העננים, אמרה בקול מלטף, מזכירים לה דובונים. לצאלה, לעומת זאת, העננים מבעד לחלון הזכירו לטאות ענק. אחר כך החזאי הודיע שהסערה תדעך בערב, והיא רצתה להטיח לעברו שזה רק מתחיל. אבל מה מתחיל בדיוק? זאת לא ידעה  לומר.

היא השתיקה את הרדיו ועברה על המיילים, מתאמצת להתרכז. שלוש בקשות חדשות של זוגות — זוג אחד מהמרכז, שניים מהצפון. כולם מבקשים לעבור לגור במועצת תמרים. לא היה לה חשק כעת להשיב על שאלותיהם, שהיו תובעניות וחטטניות, אך בתור רכזת תמיכה דמוגרפית היא ידעה שהיא מייצגת את היישוב כולו, ועליה לענות מיד ובנימוס ולתאר את מודל הקליטה. יש מפגש בתחילת החודש, כולכם מוזמנים. אנחנו מחפשים אנשים פעילים מבחינה קהילתית, עם פניות למעורבות חברתית. כן, אנחנו מעדיפים זוגות עם ילדים. לא, זה לא מבחן אלא היכרות.

התהליך אורך שנה, אתם לומדים להכיר אותנו ואנחנו אתכם. יש גם אבחון חברתי, במכון חיצוני, כמובן. אבל צאלה לא זקוקה לאבחון חיצוני ולא לשנה וגם לא לחודש. היא יודעת לזהות כבר במפגש הראשוני מי מתאים ומי לא.

באחת-עשרה אסתי נכנסה בסערה, מנופפת במטרייה שבורה. היא ניסתה לסגור אותה תוך כדי שהיא מכריזה, מצאו אותו, את קולטת? צאלה התיישרה בכיסא, מתעוררת מהנמנום שהשתלט עליה. מסכן, לחשה. וההורים שלו, איפה הם? להפתעתה אסתי השיבה, אנא עארף, למי אכפת. בתור הדוברת של המועצה, אסתי בדרך כלל הקפידה לחייך ולשמור על קור רוח, אך הפעם היא זעמה. היא זרקה את המטרייה לפח ודחסה אותה בכוח בעזרת כף רגלה הקטנה. מצאו אותו חי, את קולטת? צאלה הביטה בה בפליאה, לא רק בגלל העובדה שנעם חי, אלא בעיקר בגלל התרעומת שהנס הזה עורר באסתי. איפה מצאו אותו? איך? זה הקטע, הודיעה אסתי והורידה את המעיל הרטוב, הוא היה במקלט בערד. מוטי עכשיו אמר לי, השוטרים מצאו אותו. מתברר שהוא יצא מהנחל כבר אתמול בבוקר ועלה לכביש ותפס טרמפ לערד. הטמבל הזה התחבא בתוך מקלט של בניין. היה לו קר באיזה שלב, אז הוא ניסה להבעיר אש ושרף מזרן שהיה שם. שכן אחד חשד שאיזה מסומם רוצה להצית את המקום וקרא לשוטרים. צאלה יצאה מהחדר בעקבות אסתי, שכהרגלה אירגנה את המשרד לנוחיותה, מורידה את המעלות של המזגן, פותחת חלון לאוורר, מחליפה בין הכיסאות. אני עדיין לא מבינה, תהתה צאלה, מה הוא עשה שם? הוא איבד את הזיכרון? הוא בטראומה? אבל אסתי הביטה בה בלגלוג. הוא לא בטראומה ולא בטיח, הוא חתיכת דביל. אחרי שהוא דחף את החברה שלו למעלה כדי שלא תיסחף, הוא התחבא, כי רצה לראות איך היא מגיבה, לדעת אם היא אוהבת אותו. צאלה שתקה, עדיין מנסה לחבר את חלקי הסיפור. חכי, חכי, מה יעשו איתו, לכלא הוא ילך על כזה דבר. כל הכוחות שהביאו, והמסוק, אנשים בקושי ישנו, מוטי נראה לי הצטנן. תכף כל זה יהיה בחדשות, איזה סיפור. צאלה עדיין ניסתה להבין. אז הוא בסדר? כן, אמרה אסתי, אבל זה הסוף שלו.

כשנסעה צאלה חזרה לנאות תמר, הכביש כבר נפתח לתנועה, משאיות צפרו לה שתאיץ, אך היא הוסיפה לנסוע לאט. משום-מה המעשה הנואש של נעם לא עורר בה תרעומת, אלא עייפות. היא רצתה לישון. היא תהתה אם גם היא היתה כלי משחק בידיו ובידי חבריו. היא עצרה בסמוך למועדון. לא היה שם אף אחד למעט הנער הנמוך, אלוף הפינג-פונג. אתם יודעים שמצאו אותו? שאלה. הנער הינהן והוסיף לבהות בנייד שלו. ואתם יודעים גם איפה? שמענו, אמר. וידעתם שהוא התחבא? הוא לא ענה. צאלה התקרבה ועמדה מולו, ידעתם או לא? הוא הביט בה מופתע, נראה לך? הוא לא אמר כלום לאף אחד, בכלל אין לו חברים. האוויר בפנים היה מחניק מעשן סיגריות, השוקולדים שהביאה להם נשארו רובם בתוך העטיפות. היא אספה את הממתקים ויצאה.

כשהלכה בשביל חזרה לביתה ראתה את הג׳יפ של מוריס, מחוץ לגדר, בעומק השטח. הוא נסע בין חפצים מוכתמים בבוץ שנסחפו בשיטפון. כורסה. מיטת ברזל. מזרן. עץ שיטה שנעקר. הבהילות שבה תימרן ביניהם הטרידה אותה. אולי הוא לא יודע שהנער נמצא? היא ניסתה לחייג אליו אבל לא היתה קליטה. היא התקרבה לשער הישן, נופפה לו. הוא הבחין בה ועצר. הוא יצא מהרכב וצאלה סימנה לו לשוב. היא צעקה לעברו, מצאו אותו, זה הכול היה בכאילו. מוריס התקדם צעד נוסף, ואז קפא לרגע, מביט בה כמו ילד שהמבוגרים שוב איכזבו אותו. הרוחות היו עזות, והיא לא היתה בטוחה שהוא שמע אותה. היא סימנה לו שיחזור, ופתחה את השער לרווחה. האצבעות שלה קפאו מהמגע בברזל. היא טעמה אחד מהשוקולדים, היה לו טעם לוואי. מוריס עדיין הביט בה, מילמל משהו וחייך, האם ייתכן שמעשה המשובה של הנער שיעשע אותו? או אולי לא ראתה כמו שצריך? העדשות במשקפיה העלו אדים. מוריס כבש את פניו בקרקע וצעד חזרה לעבר הרכב. ואז, בצעד השלישי, הוא התפוצץ לה מול העיניים. קודם זרועותיו ניתקו ועפו ואחר כך רגליו. ענן עשן כבד כיסה את הכול. רגע אחרי היא שמעה גם את הרעש או הבינה באיחור את משמעותו. הוא היה מחריש אוזניים והצהיר בקול גדול, הגעתי, עכשיו תורי.