הלבבות האבודים שלנו/ פרק ראשון

המכתב הגיע ביום שישי. בתוך מעטפה שנפתחה ונסגרה מחדש במדבקה, כמובן, כמו כל המכתבים שהגיעו אליהם, ועליה המילים: "נִבדק לצורכי הגנה על ביטחונך — PACT". כשהתקבל בסניף הדואר, הוא עורר מבוכה: הפקיד פרש את המכתב שבתוך המעטפה, בחן אותו היטב, העביר אותו לממונה עליו, ומשם המכתב הועבר אל המנהל הראשי. אולם לבסוף נקבע שהוא לא מזיק, והוא נשלח ליעדו. ללא כתובת מוען, רק עם חותמת דואר של העיר ניו יורק מלפני שישה ימים. על המעטפה הופיע השם שלו — בּירד — ולכן הוא ידע שהמכתב נשלח על ידי אמא שלו.

כבר הרבה זמן שלא קראו לו ככה: בירד.

"קראנו לךָ נוח על שם אבא של אבא שלך," אמרה לו פעם אמא שלו. "בירד זה רק בגללך."

כשאמר אותו, הוא הרגיש שזהו שמו האמיתי. שם שלא קשור אל פני האדמה. שם קטן וזריז. מיץ ציוץ סקרני, ישות שמתכרבלת בתוך עצמה.

לא אהבו את השם הזה בגן הילדים ובבית הספר. "בירד זה לא שם," הם אמרו. "קוראים לו נוח." הגננת שלו רתחה מזעם: "הוא לא עונה כשאני קוראת בשמו. הוא עונה רק לשם בירד."

"זה כי השם שלו הוא באמת בירד," אמרה אמו. "ואם הוא עונה לשם בירד, אני מציעה שככה תקראי לו, ולעזאזל עם מה שכתוב בתעודת הלידה שלו." היא נהגה למחוק בטוש שחור את השם נוח מכל מסמך רשמי שהגיע מבית הספר, ולרשום במקומו, בשורה המקווקוות, את השם בירד.

כזאת היתה אמא שלו: קשוחה וחסרת מעצורים בכל פעם שהילד שלה נזקק למשהו.

בסופו של דבר המורים בבית הספר נכנעו, אם כי מאותו הרגע הקפידה המחנכת לכתוב את השם בירד במירכאות, כאילו מדובר בכינוי של גנגסטר: "בירד" היקר, אנא זכור להחתים את אמך על האישור. מר וגברת גרדנר היקרים, "בירד" הוא תלמיד חרוץ שנוהג בכבוד עם כל סובביו, אבל עליו להשתתף יותר במהלך השיעור. רק אחרי שאמו הסתלקה ומלאו לו תשע שנים, הוא חזר להיות נוח.

אביו אמר שככה עדיף, ולא הרשה יותר שיקראו לו בירד.

"אם מישהו יקרא לך ככה," הוא אמר, "תתקן אותו. תגיד: סליחה, לא, זה לא השם שלי."

זה היה שינוי אחד מני רבים שקרו אחרי שאמו עזבה: דירה חדשה, בית ספר חדש, עבודה חדשה לאביו. חיים חדשים לגמרי. נראה שאבא שלו רצה לשנות את חייהם לגמרי, כך שאם אמו תשוב אי־פעם, היא לא תדע אפילו איך למצוא אותם.

בשנה שעברה הוא חלף ברחוב על פניה של הגננת ההיא שלו, כשהיה בדרך הביתה. "הו, שלום לך, נוח," היא אמרה, "מה שלומך הבוקר?" והוא לא הצליח לקבוע בוודאות אם אמרה את הדברים בטון של זלזול או של רחמים.

כעת הוא היה בן שתים־עשרה. הוא היה נוח כבר שלוש שנים. אבל הוא הרגיש שהשם הזה, "נוח", הוא כמו מסיכה בליל כל הקדושים: משהו פלסטי ומוזר שהוא לא ממש יודע איך לשאת על הפנים.

ועכשיו, פתאום: מכתב מאמא שלו. זה נראה כמו כתב היד שלה — ואף אחד מלבדה לא קרא לו בשם הזה, בירד. אחרי כל השנים שחלפו מאז, הוא שכח לפעמים איך הקול שלה נשמע. כשניסה להיזכר בו, הוא חמק ממנו תמיד כמו צל שנבלע בחשיכה.

הוא פתח את המעטפה בידיים רועדות. שלוש שנים עברו בלי שום אות ממנה, ועכשיו סוף־סוף הוא יבין מה קרה. לָמה היא עזבה. איפה היא נמצאת.

אבל בפנים לא היה דבר מלבד ציורים. דף נייר שלם, מלא כולו בציורים שכל אחד מהם בגודל של מטבע: ציורים של חתולים. חתולים גדולים, חתולים קטנים, חתולים עם פסים, חתולים בשני צבעים, בשלושה צבעים, מנומרים, שיושבים או מלקקים את כפותיהם או רובצים בשמש. למעשה אלה היו שרבוטים, כמו אלה שאמו היתה משרבטת לפני שנים רבות על שקיות האוכל שלקח לבית הספר. כמו אלה שנהג לצייר היום, מדי פעם, במחברות הלימוד שלו. לא יותר מכמה קווים מעוקלים לכל אחד מהם, אבל הוא זיהה מי צייר אותם. היא בחיים. זה הכול. שום מסר, אפילו לא מילה אחת, רק חתול ועוד חתול שצוירו בעט כדורי. משהו במראה שלהם עורר דבר־מה בעומקי זיכרונו, אבל הוא לא הצליח לתפוס עדיין במה מדובר.

הוא הפך את הנייר, חיפש רמזים, אבל צדו האחורי של הדף היה ריק.

"אתה זוכר בכלל משהו מאמא שלך?" שאלה אותו פעם אחת סֵיידי. הם היו במגרש המשחקים, בראשו של מִתקן הטיפוס, והמגלשה שירבבה את לשונה תחת רגליהם. הם היו בכיתה ה', השנה האחרונה שבה זכו לצאת להפסקות. בשלב הזה הכול היה קטן מדי למידותיהם, כאילו מיועד לילדים קטנים. הם צפו בחבריהם לכיתה שהיו מצדו האחר של הכביש ושיחקו במחבואים. מי שעומד מאחורי ומלפני ומצדדי, הוא העומד.

האמת היא שהוא זכר, אבל לא רצה לספר על זה, אפילו לא לסיידי. לשניהם לא היתה אמא, וזה חיבר ביניהם. אבל היו הבדלים בנסיבות, במה שקרה להם. במה שקרה לאמהות שלהם.

"לא ממש," הוא אמר, "את זוכרת משהו מאמא שלך?"

סיידי אחזה במוט האופקי שמעל למגלשה והעבירה אליו את כל כובד משקלה, כאילו היא עושה עליית מתח.

"רק שהיא היתה גיבורה," היא אמרה.

בירד לא אמר דבר. כולם ידעו שההורים של סיידי נמצאו לא כשירים לגדל אותה, ושבגלל זה, בסופו של דבר, היא נמצאת עכשיו אצל משפחת אומנה ולומדת בבית הספר שלהם. היו כל מיני סיפורים על ההורים שלה: אמרו שאפילו שאמא של סיידי שחורה ואבא שלה לבן, הם תמכו בסינים ובגדו בארצות הברית. היו גם כל מיני סיפורים על סיידי עצמה: סיפרו שכשהשוטרים באו לקחת אותה, היא נשכה אחד מהם ורצה בצרחות בחזרה להורים שלה, אז היו חייבים להוציא אותה מהבית באזיקים. סיפרו גם שזאת לא משפחת האומנה הראשונה שלה: העבירו אותה בין כמה משפחות כי היא עשתה יותר מדי צרות. ושגם אחרי שהוציאו אותה מהבית, ההורים שלה המשיכו להילחם במִנהלת PACT, כאילו לא אכפת להם אם לא יקבלו אותה בחזרה. והם הוכנסו לכלא ועדיין נמצאים שם, איפשהו. בירד חשד שגם עליו יש סיפורים כאלה, אבל לא רצה לדעת עליהם.

"בכל מקרה," סיידי המשיכה, "ברגע שאני אהיה מבוגרת מספיק, אני אחזור הביתה לבולטימור ואמצא אותם."

היא היתה מבוגרת בשנה אחת מבירד, אף על פי ששניהם למדו באותה הכיתה, והיא תמיד דאגה שלא ישכח את זה. "השאירו אותה כיתה," לחשו הורים בזמן האיסוף, בסוף יום הלימודים, כשקולם רווי רחמים. "בגלל ה'חינוך' שהיא קיבלה בבית. אבל לא משנה איפה היא תתחיל מחדש, שום דבר לא ייַשר אותה."

"איך?" שאל בירד.

סיידי לא ענתה, ואחרי דקה שיחררה את אחיזתה במוט וצנחה והתיישבה לצדו, כמו ערימה קטנה שכולה אומרת התרסה. שנה לאחר מכן, עם סיום שנת הלימודים, סיידי נעלמה — וכעת, כשהוא בכיתה ז', בירד היה שוב לבד.

השעה היתה קצת אחרי חמש לפנות ערב: אבא שלו עמד לחזור הביתה בקרוב, ואם הוא יראה את המכתב, הוא יכריח את בירד לשרוף אותו. לא נותר להם שום דבר שהיה של אמא שלו, אפילו לא בגד שלה. אחרי שהיא הסתלקה, אבא שלו שרף את כל הספרים שלה באח, ניפץ את הטלפון הנייד שהיא השאירה מאחוריה, והניח את שאר החפצים שלה בערימה על המדרכה. "תשכח ממנה," הוא אמר. כבר בבוקר אנשים קשי יום סילקו מהמקום את הערימה. כמה שבועות לאחר מכן, כשהם עברו להתגורר בדירה שבקמפוס האוניברסיטה, הם השאירו מאחור גם את המיטה הזוגית ששימשה את הוריו. אביו ישן כעת בדרגש התחתון של מיטת קומתיים, מתחת לבירד.

היה עליו לשרוף את המכתב בעצמו. זה מסוכן, לשמור משהו ששייך לה. חוץ מזה, כשהוא ראה את השם שלו — השם הישן שלו — על המעטפה, איזושהי דלת נפתחה בתוכו בחריקה, ומשב רוח הסתנן בעדה. לפעמים, כשנתקל באנשים שישנו זה לצד זה בצפיפות על המדרכה, הוא בחן אותם היטב, חיפש אחרי איזה פריט מוכר. ולפעמים הוא מצא: צעיף מנוקד, חולצה פרחונית אדומה, כובע צמר שהסתיר את העיניים — ולרגע האמין שזאת באמת היא. היה לו קל יותר אם היתה מסתלקת לנצח, אם לא היתה חוזרת אף פעם.

המפתח של אביו קירקש בחור המנעול, מתאמץ לפתוח את מנגנון הנעילה הנוקשה.

בירד זינק ורץ אל חדר השינה, הרים את השמיכה שלו ותחב את המכתב בתוך הציפית של הכרית.

לא נותרו לו כמעט זיכרונות מאמו, אבל הוא זכר דבר אחד: תמיד היתה לה תוכנית פעולה. היא לא היתה משקיעה מאמצים באיתור הכתובת החדשה שלהם, ומסתכנת ביצירת קשר איתו, אם לא היתה לכך סיבה. בטוח שמאחורי המכתב הזה יש איזו כוונה. הוא אמר את זה לעצמו שוב ושוב ושוב.

 

היא עזבה אותם, זה כל מה שאבא שלו הסכים לומר לו.

ואז השתופף על ברכיו והביט לבירד בעיניים: "עדיף ככה. תשכח ממנה. אני לא הולך לשום מקום, וזה כל מה שחשוב שתדע."

באותו הזמן בירד לא ידע מה היא עשתה. הוא רק ידע שבמשך שבועות הוא שמע את קולותיהם העמומים של הוריו עולים מהמטבח, זמן רב אחרי שהיה אמור לישון. לרוב, לאורך ילדותו, זה היה מלמול מרגיע שעזר לו להירדם תוך דקות. סימן לכך שהכול כשורה. אבל זמן קצר לפני שאמא שלו עזבה, התחלף המלמול בקולות של ריב: בהתחלה נשמע קולו של אביו, ולאחר מכן — הקול של אמו, מתגונן, זועם.

כבר אז הוא הבין שעדיף לא לשאול שאלות. אז הוא פשוט הינהן ואיפשר לאביו החזק והחם לקרב אותו אליו ולחבק אותו בזרועותיו.

רק מאוחר יותר נודעה לו האמת, כשהוטחה בפניו כמו אבן, במגרש המשחקים: "אמא שלך בוגדת." אחר כך די־ג'יי פּירס ירק על האדמה, ליד הנעליים של בירד.

כולם ידעו שאמא שלו היא אישה ממוצא אסיאתי. חלק מהילדים קראו לאנשים כאלה "קוּנג־פּאו" לא היה בכך כל חדש. כל מי שהביט בפנים של בירד היה יכול להבחין בזה: בכל החלקים שבהם הוא לא ממש דמה לאבא שלו, בסימנים המרומזים שבמבנה של עצמות הלחיים שלו, בצורה של עיניו. הרשויות הזכירו לכולם שאין כל רע בלהיות אדם ממוצא אסיאתי. החוק לשימור ערכי התרבות והמסורת האמריקאיים אינו קשור לגזע, חזר ואמר הנשיא שוב ושוב. הוא קשור לפטריוטיות ולשינוי דפוסי חשיבה.

"אבל בגלל אמא שלך התחילו מהומות," אמר די־ג'יי. "ככה אמרו ההורים שלי. היא היתה סכנה לחברה, והם עמדו לתפוס אותה, ובגלל זה היא ברחה."

אבא שלו הזהיר אותו שזה עומד לקרות. "אנשים יספרו כל מיני דברים," הוא אמר לבירד. "פשוט תתמקד בלימודים. תגיד: אין לנו שום קשר אליה. תגיד: היא כבר לא חלק מהחיים שלי."

וזה מה שהוא אמר.

"אין לנו שום קשר אליה, לאבא שלי ולי. היא כבר לא חלק מהחיים שלי."

בתוך תוכו הלב שלו התכווץ וייבב. על משטח האספלט נצצה והקציפה היריקה של די־ג'יי.

 

כשאבא שלו נכנס לדירה, בירד כבר ישב ליד השולחן עם המחברות וספרי הלימוד שלו. ביום רגיל הוא היה קם מיד על הרגליים ורץ לתת לאבא שלו חצי חיבוק. אבל היום, כשמחשבותיו טרודות בעניין המכתב, הוא נשאר לשבת ולעבוד על שיעורי הבית, ונמנע מלהביט באבא שלו.

"המעלית שוב מקולקלת," אמר אביו.

הם גרו בקומה העליונה של אחד מבנייני המעונות. עשר קומות מעל פני הקרקע. זה היה בניין חדש יחסית — אם כי האוניברסיטה היתה כל כך ותיקה, שגם המבנים החדשים בה היו ישנים.

"היינו פה עוד לפני שארצות הברית זכתה לעצמאות," נהג אביו לומר. הוא אמר "היינו" כאילו הוא עדיין מרצה מן המניין, אף על פי שלא היה כזה כבר כמה שנים. עכשיו הוא עבד בספרייה של הקולג' האוניברסיטאי, עידכן רשומות, החזיר ספרים למדפים, והדירה היתה חלק מתנאי המשרה שלו. בירד ידע שמדובר בהטבה — השכר השעתי שאבא שלו קיבל היה נמוך ומצבם הכלכלי היה דחוק — אבל בעיניו לא היה בכך שום תגמול הולם. לפני כן היה להם בית שלם עם חצר וגינה. עכשיו היתה להם דירת שני חדרים קטנטנה: חדר שינה אחד שהוא ואביו חלקו וסלון, ומטבחון מצויד בכיריים של גז עם שתי להבות ובמיני־מקרר שהיה קטן מכדי לאחסן בו בעמידה קרטון חלב. בקומות שמתחת לדירתם באו ויצאו סטודנטים. בכל שנה היו להם שכנים חדשים, ועד שהתרגלו להכיר את הפרצופים של השכנים שלהם — הם כבר הסתלקו. בקיץ לא היה מיזוג אוויר, בחורף טירטרו הרדיאטורים בקול. וכשהמעלית העקשנית סירבה לפעול, הדרך היחידה לעלות לדירה או לרדת ממנה היתה דרך גרם המדרגות.

"טוב," אמר אבא שלו. אחת מידיו נשלחה אל עניבתו ושיחררה את אחיזתה. "אני אעדכן את הממונה."

בירד המשיך למקד את עיניו בשיעורי הבית, אבל הוא היה יכול לחוש במבטו של אביו משתהה עליו, ממתין שירים את הראש ויביט בו. אבל הוא לא העז.

שיעורי הבית שלו בספרות ובהבעה היו: כתבו חיבור בן פסקה אחת על משמעות ראשי התיבות PACT, ומדוע מדובר בעניין הכרחי לשמירת הביטחון הלאומי שלנו. ציינו בחיבורכם שלוש דוגמאות ספציפיות.

הוא ידע מה עליו לענות. הם למדו מדי שנה בבית הספר על PACT — החוק לשימור ערכי התרבות והמסורת האמריקאיים. בגן הילדים קראו לחוק הזה "הבטחה": אנחנו מבטיחים להגן על הערכים האמריקאיים. אנחנו מבטיחים לשמור זה על זה. בכל שנה הם למדו את אותו הדבר, ורק המילים שהשתמשו בהן נעשו גבוהות יותר ויותר. במהלך השיעורים האלה נהגו המורים של בירד לנעוץ בו מבטים נוקבים, ואז גם שאר התלמידים בכיתה היו מסובבים את פניהם ומביטים בו.

הוא דחף הצידה את המטלה בספרות ובהבעה, ובמקומה החליט להתמקד בשיעורי הבית במתמטיקה: אם התמ"ג של סין עומד על 15 טריליון דולר, וגדל מדי שנה ב־6 אחוזים, ואילו התמ"ג של ארצות הברית עומד על 24 טריליון דולר, אך גדל מדי שנה ב־2 אחוזים בלבד — כמה שנים צריכות לחלוף עד שהתמ"ג של סין יהיה גדול יותר מהתמ"ג של ארצות הברית? הדברים קלים יותר לפתרון כשמדובר במספרים. כשאפשר לדעת בוודאות מה נכון ומה לא נכון.

"הכול בסדר, נוח?" שאל אביו, ובירד הינהן ועשה איזו תנועה לא ברורה בראשו כשהוא ממשיך להביט במחברת.

"סתם, יש לי מלא שיעורים," הוא אמר, ואבא שלו — שנדמה כי התשובה השׂביעה את רצונו — נכנס אל חדר השינה כדי להחליף בגדים.

בירד חישב, שָמַר 1 בָּראש, ושירטט לבסוף ריבוע נאה סביב הסכום שהתקבל. לא היה שום טעם לספר לאביו על היום שעבר עליו: כל יום היה דומה לזה שקדם שלו. הצעידה לבית הספר, במסלול הקבוע. שבועת האמונים, ההמנון, המעבר מכיתה לכיתה בראש מורכן, הניסיון לא למשוך תשומת לב במסדרונות. אף פעם לא להרים את היד בכיתה. בימים הטובים ביותר, כולם התעלמו ממנו. ברוב הימים — נטפלו אליו או ריחמו עליו. הוא לא ידע מה הוא שונא יותר, אבל כך או כך, הוא האשים את אמא שלו במצב.

גם לא היה שום טעם לשאול את אביו איך היה היום שלו בעבודה. למיטב ידיעתו, הימים של אביו בעבודה נראו אותו הדבר: לגלגל את עגלת ההחזרות בין הכונניות, להחזיר כל ספר למקום, וחוזר חלילה: שוב אל חדר ההחזרות, שם עוד עגלה מחכה לו. "סיזיפי," אמר אבא שלו כשרק התחיל לעבוד במקום. הוא היה מרצה לבלשנות פעם. הוא אהב ספרים ומילים. הוא דיבר בשטף שש שפות, והיה יכול לקרוא עוד שמונה. הוא זה שסיפר לבירד את הסיפור על סיזיפוס, שמגלגל לנצח את אותו הסלע במעלה הר. אבא שלו אהב מיתוסים, ורמזים לשורשים לטיניים, ומילים ארוכות כל כך, עד שצריך להתאמן מראש לפני שמגלגלים אותן על הלשון כמו חרוזים במחרוזת תפילה. אבא שלו נהג לעצור באמצע משפט כדי להסביר איזשהו מושג מסובך, לסטות מנתיב המחשבה שלו אל דרך עפר מפותלת, ולספר לבירד על תולדות המילה: מאיפה היא הגיעה, ואת כל סיפור החיים שלה ושל המילים האחיות והדודניות שלה. לקלף את שכבות המשמעות של המילים. פעם גם בירד אהב מילים. אז, כשהוא היה קטן יותר, כשאבא שלו עדיין היה פרופסור ואמא שלו עדיין היתה כאן, והכול היה שונה. כשבירד עדיין האמין שסיפורים יכולים להסביר כל דבר.

עכשיו אבא שלו לא הִרבה לדבר על מילים. הוא חזר עייף מהימים הארוכים בספרייה, שכמו מילאו את העיניים שלו באבק. הוא חזר הביתה מוקף בשתיקה שנדמה כי נדפה מכונניות הספרים ונספגה בו. יחד עם ריח המיזוג המעופש־מתקתק והעלטה שריחפה מעבר לכתף, שרק מקור האור היחיד בכל מעבר הצליח להתגבר עליה. גם בירד לא שאל אותו שאלות על מילים, ומאותה הסיבה שאבא שלו לא רצה לדבר על אמא שלו: שניהם העדיפו לא להתגעגע לדברים שהם לא יוכלו להשיב לחייהם.

ועדיין: היא שבה וצצה בהבזקים פתאומיים. כמו שברים של חלומות זכורים למחצה.

הצחוק שלה, שהיה פתאומי כמו נביחה של כלב ים, שפרץ מתוכה משולהב וטילטל לאחור את כל ראשה. צחוק "לא נשי", כפי שקראה לו בגאווה פעם. או האופן שבו תופפה באצבעות כשהירהרה. המחשבות שלה היו תזזיתיות כל כך, עד שלא יכלה לשבת בשקט. וגם הזיכרון הזה: בירד היה חולה וסבל מצינון מציק. הוא התעורר משינה בשעת לילה מאוחרת, שטוף זיעה, מבוהל, משתעל ובוכה, והרגיש כאילו החזה שלו מלא בדבק חם. הוא היה בטוח שהוא עומד למות. אמא שלו כיסתה במגבת את המנורה שלצד המיטה, התכרבלה לצדו והניחה את לֶחייה הקרירה על מצחו. היא אחזה בו בזרועותיה עד שנרדם, אחזה בו לאורך כל הלילה. בכל פעם שהתעורר, זרועותיה עדיין היו סביבו, והפחד שעלה בתוכו והטריד אותו, הרפה מאחיזתו ושב והתרכך.

הם ישבו יחד לשולחן. בירד תופף בעפרונו על דפי המחברת, ואביו סרק בשקדנות את דפי העיתון. כל האנשים בעולם קוראים חדשות באינטרנט, גוללים ומדלגים בין הסיפורים החמים, שולפים את הטלפון הנייד שלהם מהכיס עם כל התראה על חדשות מתפרצות. גם אביו היה כזה פעם, אבל אחרי שהם עברו דירה, הוא ויתר על הטלפון הנייד והמחשב הנייד. "אני מהדור הישן," הוא אמר, כשבירד שאל אותו למה. עכשיו הוא קרא את העיתון מהכותרת הראשית ועד לעמוד האחורי. "כל מילה," הוא אמר, "יום־יום." זה הדבר היחיד שיצא מפיו והיה יכול להישמע כהתרברבות.

בין פתרון בעיה מתמטית אחת לאחרת בירד נמנע מלהביט לעבר חדר השינה, שם המתין לו המכתב שהטמין. בִּמקום זאת הוא קרא את הכותרות הראשיות שניבטו אליו מהעמוד הראשון של העיתון שאביו קרא. סיכול ניסיון התקוממות בוושינגטון בעקבות ערנות של מתנדבי המשמר האזרחי.

בירד חישב בראשו: אם מכונית מתוצרת קוריאה עולה חמישה־עשר אלף דולר, אבל כשירה לנסיעה למשך שלוש שנים בלבד, ואילו מכונית אמריקאית עולה עשרים אלף דולר אבל כשירה לנסיעה למשך עשר שנים — כמה כסף אפשר לחסוך לאורך חמישים שנה אם קונים אך ורק מכוניות אמריקאיות? אם וירוס מתפשט באופן אקספוננציאלי באוכלוסייה בת עשרה מיליון אנשים, ומכפיל את קצב גידולו מדי יום —

מצדו האחר של השולחן אביו העביר דף בעיתון.

נשאר לו רק לכתוב את החיבור. בירד פילס בהיסוס־מה את דרכו במשימה, וחיבר פסקה שכולה אות ומופת לחד־צדדיות: PACT הוא חוק חשוב ביותר שבעקבותיו הסתיים המשבר ובטחון מדינתנו נשמר, בגלל —

הוא חש הקלה כשאביו קיפל את העיתון והציץ בשעון היד שלו, והוא היה יכול להפסיק לעבוד על החיבור ולהניח את העיפרון על השולחן.

"כמעט שש וחצי," אמר אביו. "קדימה, בוא נלך לאכול משהו."

 

הם חצו את הרחוב כדי לאכול ארוחת ערב בחדר האוכל. עוד יתרון לכאורה בתנאי המשרה: אף אחד לא צריך לבשל, עסקה משתלמת ונוחה למי שהוא אב יחידני. אם היו מחמיצים את ארוחת הערב בגלל איזשהו עיכוב לא צפוי, אביו היה מאלתר משהו: אולי מנה פשוטה של מקרוני מקופסה שמצא בארון המטבח — מנה זעומה שהותירה את שניהם רעבים. לפני שאמו עזבה הם היו אוכלים יחד: מעגל של שלושה סביב שולחן המטבח, כשהוריו מפטפטים וצוחקים תוך כדי אכילה, ואחר כך אמא שלו שרה בשקט בזמן שהיא שוטפת את הכלים ואביו מנגב אותם.

הם מצאו לעצמם פינה בחלק האחורי של חדר האוכל, שם יכלו לאכול לבדם. מסביבם התגודדו זוגות ושלשות של סטודנטים, וקולות המלמול שעלו משיחותיהם השקטות נשמעו בחלל כמו משב רוח קלה. בירד לא הכיר את שמותיהם, ורק זיהה כמה פרצופים. הוא לא נהג להביט לאנשים בעיניים. "פשוט תמשיך ללכת," אמר לו אביו תמיד, אם עוברים ושבים נעצו בהם עיניים, ומבטיהם משוטטים על פניו של בירד כמו היו נדלים. הוא היה אסיר תודה על כך שאיש לא ציפה ממנו לחייך ולהנהן לשלום אל הסטודנטים, לקשקש איתם. גם הם לא ידעו מה שמו, ובכל מקרה, בסוף השנה כולם ייעלמו מחייו.

הם כמעט סיימו לאכול כשבחוץ החלה מהומה. קולות של מאבק והתנגשות, חריקת צמיגים. סירנות.

"תישאר כאן," אמר אבא של בירד. הוא רץ אל החלון והצטרף אל הסטודנטים שכבר הצטופפו שם והביטו החוצה אל הרחוב. בכל רחבי חדר האוכל הלכו והתקררו הצלחות הנטושות. אורות כחולים ולבנים היבהבו על פני התקרה והקירות. בירד נותר לשבת. מה שזה לא יהיה, זה יעבור. "תתרחק מצרות," אביו תמיד אמר לו — כלומר: מכל מה שמושך תשומת לב. "אם אתה נתקל בצרות," הוא אמר לו פעם אחת, "רוץ לצד השני." כזה היה אבא שלו: חי את חייו בדשדוש רגליים, בראש מורכן.

אבל קולות המלמול בחדר האוכל הלכו והתעצמו. עוד סירנות, עוד אורות מהבהבים שהטילו צללים על התקרה — צללים מאיימים שהלכו וגדלו, צללים מפלצתיים. מבחוץ עלתה פקעת של קולות זועמים וגופים מתנגשים, מטח מגפיים על מדרכה. הוא אף פעם לא שמע דבר כזה, וחלק אחד בתוכו רצה לרוץ אל החלון, להציץ החוצה ולראות מה קורה שם. אבל חלק אחר בו רצה להתכופף ולהסתתר מתחת לשולחן, כמו היצור הקטן והמבוהל שהוא זיהה לפתע בתוכו. מהרחוב נשמע קול צורם קורא במגפון: "זאת משטרת קיימברידג'. אתם מתבקשים להישאר במקומותיכם. אנא התרחקו מהחלונות עד להודעה חדשה."

ברחבי חדר האוכל חזרו הסטודנטים במהירות למושביהם, ופגי, מנהלת חדר האוכל, הסתובבה בחדר והסיטה את הווילונות על החלונות. האוויר רטט מרוב לחישות. בירד דמיין לעצמו קהל זועם בחוץ, מחסומים של פחי אשפה ורהיטים, בקבוקי תבערה ולהבות אש. כל התצלומים שהם ראו בבית הספר מתקופת המשבר קמו לתחייה. הוא הקפיץ את ברכו בעצבנות כנגד רגלו של השולחן, עד שאביו חזר, ואז הרעד העצבני עבר אל תוך תוכו, אל החלק החלול בחזה שלו.

"מה קורה שם?" שאל בירד.

אביו ניענע בראשו.

"איזושהי הפרת סדר," הוא אמר. "אני חושב." ואז, כשהבחין בעיניו הפעורות לרווחה של בירד: "הכול בסדר, נוח. הרשויות כאן. הכול בשליטה."