שולמית לפיד ודרור משעני מציגים: 16 סיפורים מאת סופרי המתח הגדולים בעולם/ פרק ראשון

פתח דבר:

סיפור המתח חותר אל סופו למן המילה הראשונה
מאת שולמית לפיד

כמעט מדי שבוע צנחה בביתנו חוברת מודפסת על נייר־צנע צהבהב. בשער היה צילום או ציור, לרוב באדום ובשחור, של בוקר אמריקאי על סוסו, וחבל הלאסו מונף מעלה בזרועו השרירית. או מכונית אמריקאית ענקית, ובה אישה נחשקת ששערה האדום מתבדר ברוח ופיה פעור בבהלה. הגיבורים נקראו 'דז'ון' או 'דז'ק', והנשים היו 'דז'ניפר' או 'פאתריציה'.

ההורים שלי ושל חברי עלו ארצה בראשית המאה העשרים מהעיירות הקטנות בליטא ובגליציה ובמרוקו ובטרנסילבניה ובבוכרה ובפולניה ובתימן, וחלמו על יהדות חדשה, יהדות השרירים, שאנחנו, ילדיהם, נהיה מבשריה ומגשימיה. ברדיו שר לנו יעקב טימן (אביו של השופט שלי טימן) את שירם האלמותי של יוסף אוקסנברג ומשה וילנסקי "דנ'לה, אכול את הבננה'לה" שיהיה "בעזרת האל/ גיבור בישראל". ובגן הילדים דיקלמנו את "יש לי דוד בנהלל, לעשות הכול יוכל". לאף אחד מאיתנו לא היה דוד בנהלל שחורש וזורע, אבל "הכול יוכל" הזה היה המודל לחיקוי. שרנו גם על טרומפלדור ש"היה גיבור", אבל זהו גיבור מת. וכל הגיבורים הללו היו בניה המופלאים והנשגבים של תנועת העבודה. ומה לעשות, אצלנו בעיר הדברים היו קצת
שונים.

הנה ניקח כדוגמה את דיירי הבניין שבו גרתי בילדותי ברחוב מאפו בתל אביב — התגוררו בו רב ליטאי וגבאי בית כנסת יקה וסוחר אריגים פולני ועגלון גליצאי ורוקחת שוקולדים צ'כית וסדרן בחברת מוניות יקה, ורופא צ'כי ופועלת אוסטרית בבית מלאכה למוצרי רַפיָה וצייר פולני שהתגורר במרתף הבניין, וגם סבל אחד יליד טרנסילבניה, אבא שלי, שהוביל זיפזיף לנמל תל אביב על גבי חמור, ותופרת פיג'מות עבור סיטונאי כלשהו, אמא שלי, אף היא מטרנסילבניה. על דיירי המשנה בבניין שלנו לא אספר כי תקצר היריעה.

לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה הגיעו ארצה מהונגריה שני מו"לים — האחים פרָגו. אחרי המלחמה חבר אליהם גם האב, מייסד ההוצאה "הרומן הזעיר". הם הביאו איתם ארצה מאות חוברות של סיפורי מתח, וכן את הגלופות המקוריות. כמה מהחוברות תורגמו מגרמנית להונגרית ודרך ההונגרית הגיעו אל העברית, אך רוב החוברות היו תוצרת הונגרית שכביכול תורגמה מאנגלית. המחברים ההונגרים זכו לשמות אנגליים או צרפתיים, כמו אירווינג באקסטר או ז'אן פול גובן. קהילת הסופרים "ההונגרית" בארץ שינסה את מותניה וניגשה למלאכת התרגום. מה שנקרא: "השלמת הכנסה". בין המתרגמים היו אביגדור המאירי ומרדכי ברקאי וכן גם אבי, דוד גלעדי. כל המתרגמים השתמשו, כמובן, בשמות עט. בזמן מלחמת העולם השנייה, כשמלאי החוברות שבידי האחים פרגו הלך ואזל, הם התחילו לתרגם טקסטים מאנגלית. בין המתרגמים היו אהרן אמיר ובנימין תמוז, שהשתמשו אף הם בשמות עט. בסך הכול ראו אור בכעשרים שנות חייה של הוצאת "הרומן הזעיר" כאלף חוברות.

ונחזור ל"הם" ו"אנחנו". הם — ההתיישבות העובדת וממול אנחנו — העירונים.

אין חולק על חשיבותה, תפקידה והישגיה של תנועת העבודה בתקופות טרום המדינה. אך אנחנו — שחיינו בעיר ומחוץ למעגל של נותני הטון — היינו זקוקים לגיבורים משלנו. והנה, כמו נס משמים, צץ בעירנו גיבור שראינו במו עינינו. גיבור בשר ודם. לא גיבור חקלאי ולא גיבור מת. בערבי הקיץ הלכנו לגן רינה, הקולנוע תחת כיפת השמים, כדי לחזות בשמעון רודי הגיבור שובר שלשלאות ברזל בשיניו או בשרירי חזהו. לימים זכה שמעון רודי לתהילת עולם ב"שיר השכונה" שכתב חיים חפר, ושרו התרנגולים וב"הספר המשוגע" של חיים גורי.

והיו לנו גם הספרים שלנו. ספרי "בוּק ג'ונס", למשל. "אל תהיה לי בוק ג'ונס!" גערו הילדים במי שהתגרה בהם, או התנשא עליהם. הספר גייר את ה־buck האמריקאי והפך אותו ל־book. מחנה המעריצים של בוק ג'ונס התפצל לשניים, כשכמה מהילדים פרשו והפכו למעריציו של ארול פלין, גיבור מערבונים אחר. את סדרות "בוק ג'ונס", הגיבור שמיגר את הרעים בעזרת אגרופיו ואקדחיו, תירגם לעברית מירון אוריאל, שתירגם גם את הסדרות "אף־בי־איי", "טרזן" ו"סטאלגים" — כל מה שנקרא בילדותי ספרות "שונד", כלומר, ספרות זבל, ספרות שכידוע לכל בר דעת קוראים רק בורים ועמי ארצות נקלים. אביו של מירון אריאל הוא אותו יוסף אוקסנברג, שחקן האוהל, שחיבר את השיר האלמותי "דנ'לה, אכול את הבננה'לה". אמו היא השחקנית עזובה אפשטיין, שנקראה בפי חבריה ומכריה בשם החיבה "עזובה'לה". לא אחד ולא שניים בעירנו הטהרנית הרימו גבה כיצד ולמה יוצא חלציהם של בני התרבות האלה מתפלש ב"שונד" דווקא.

בסתר־בסתר גם אני בין המתפלשים. הו, האושר! לחלוץ נעליים, לשכב על הבטן, לקלף בוטנים, ולקרוא על ההרפתקאות מסמרות השיער של גיבורי "הרומן הזעיר"! לדעת שבסוף הטובים ינצחו את הרעים, והצדק יגבר על המזימה והרשע. ובין הפשע לבין הפענוח ישתרע לפנינו ה"בינתיים" — מהיר ושרירי וחסר גינונים.

מאמצע שנות החמישים התחוללה בארץ מהפכה טקטונית בשדה התרגום. את מקומם של הסופרים הרוסים והצרפתים והגרמנים על מדף הספרים החלו לתפוס מעתה סופרים אנגלים ואמריקאים. לצד "שירת רוסיה" בתרגומיהם של שלונסקי וגולדברג, שהיה לה מקום של כבוד בארון הספרים שלנו, התייצבה כשווה בין שווים "שירת אנגליה" בתרגומו של ראובן אבינועם. אל מרכז הבמה נכנסו המינגוויי ופוקנר, ד"ה לורנס ווירג'יניה וולף ועוד רבים וטובים. ובדלת צדדית חמקו להם פנימה קלאסיקונים מסוג אחר: ארתור קונאן דויל ואגתה כריסטי, ריימונד צ'נדלר ודשיאל האמט, ואנחנו התוודענו לסגנונות השונים של ספרי המתח, ולסוגים השונים של גיבוריהם. החוקר הפרטי ובלש המשטרה, הבלשית החובבת והשוטר הצבאי ומדענית המז"פ. בעולם מסוכן ומבלבל, הבלש שלנו הוא המבוגר האחראי.

באחדים מהסיפורים שבאסופה הזאת — בניגוד למתכונת המקובלת — הפושע לא בא על עונשו. בשני מקרים, לפחות, השוטר הרחום מחליט שהפושע סבל מספיק ומגיעה לו הזדמנות שנייה. סיפורו של לי צ'יילד, "הזהות החדשה של ג'יימס פני", הוא דוגמה נהדרת ל"מצווה הבאה בעבירה". ג'ק ריצ'ר, גיבור כל ספריו של צ'יילד, הוא עדיין שוטר צבאי בסיפור זה. הוא ניחן בשכל ישר ובחוש צדק, ואינו מהסס לבצע פשע כדי לתת הזדמנות חדשה למי שלפי אמות המידה של ספר החוקים הקר אינו ראוי לכך.

סטיבן קינג, בסיפורו "העימות של באטמן ורובין", מתאר באופן נוגע ללב יחסים בין זקן סנילי לבנו המבוגר. כל הפיתיונות מונחים במקומם בסיפור המופתי הזה. גם הרגע שבו אנו עדים לאוזלת ידו של החזק, ולכוחו של החלש, מתבסס על אחד מהפיתיונות הללו. וגם כאן זאת מצווה הבאה בעבירה, ואנו הקוראים כל כך אסירי תודה על העבירה הזאת.

"אני אחכה" של ריימונד צ'נדלר כמו הוכתב על ידי תזמורת של שחורים המנגנים ג'אז חרישי בבר אפלולי. מופיעים בו בית מלון ישן, שומר לילה זקן, בחורה יפה שעיניה גדולות וריקות, איש גבוה לצדה, ו"בפינות היו הזיכרונות כמו קורי עכביש".

שתי סופרות, רות רנדל ופטרישיה הייסמית, מתארות אמהות מן הגיהינום, שאהבתן לעצמן והשקרים שהן מספרות לעצמן ולזולתן חורצים את גורל ילדיהן.

ג'ון לה קארה מיוצג באסופה הזאת בסיפור שמתרחש בין גרמניה המזרחית לגרמניה המערבית. גיבור הסיפור "אעז לבכות, אעז להתאבל?" הוא הֶר קורפ, חנווני מכובד מהעיר לובק שבגרמניה המערבית, "איש קפדן שייחס חשיבות רבה לחוק". בתחילת הסיפור מתאר לה קארה את המרצדס הגדולה של הר קורפ. כשנודע לו שאביו, החי בגרמניה המזרחית, הלך לעולמו, הוא נוסע להעביר את הגופה לעיר-שלו כדי לערוך לו הלוויה ממלכתית. בסוף הקריאה אנחנו מבינים שבדרכו הגאונית הפך לה קארה גם את תיאור אופיו של הר קורפ וגם את תיאור המרצדס שלו ל"אקדח היורה במערכה הראשונה".

ברוב הסיפורים שבאסופה העונש שמושת על הנוכלים/רוצחים/גנבים/מציתים/פורצים/זייפנים ממלא אותנו תחושת סיפוק. אנחנו שמחים שהבלש הפרטי, השַׁאמֶס (ה'שַׁמָשׁ' ביידיש שהתנחל באנגלית האמריקאית), שרק לפני רגע הצית גפרור בסוליית נעלו, גבר על הפושע הנתעב, והצלחנו להגיע לסוף הסיפור בלי תחנות ביניים של יערות ואגמים ונופים נהדרים, שבהם היה עלינו לעבור עד שנמצאה גופת הנרצחת, בלי תיאורים של הנברשות המקשטות את תקרת הכנסייה שבה הסתתר הגנב, וגם בלי הרהורים נוגים אך מחכימים על מהותו של הטבע האנושי. סיפור המתח חותר בנחרצות אל סופו למן המילה הראשונה. הוא לא מבזבז זמן.

את סיפוריהם של אגתה כריסטי וארתור קונאן דויל ושאר סופרי המתח בני דורם, איכלסו מעמד הביניים והמעמדות הגבוהים. במעמדות האלה אין "רואים" את המשרתת או את החדרנית, את החצרן או את הגנן. האמרה butler did it ehT נכנסה לז'רגון בדיוק מהסיבה הזאת, בגלל מעמדו הנחות בסולם החברתי הוא אינו נראה, ועל כן גם לא חשוד.

הדור הבא של כותבי המותחנים הוא דמוקרטי יותר. כותבי המותחנים האמריקאים נותנים מעתה את הטון. ומכיוון שבניגוד לחברה האנגלית הם חיים בחברה שהניידות החברתית היא נשמת אפה, עוברים מעתה אל מרכז הבמה בני כל המעמדות. בין קורבנות הפשעים ומחולליהם נמצאים עכשיו פועלי חרושת וקופּאים ושוערים ואנשי המקצועות החופשיים, אנשי העיר הגדולה והעיירה הנידחת. הסופר הוותיק ביותר באסופה הזאת, האמריקאי או הנרי, הוא ממבשריה של המגמה החדשה הזאת. הוא הסנונית. סיפורו הכלול כאן ראה אור ב־1903.

רוב סופרי המתח האמריקאים החלו את דרכם ב־PULP, בחוברות שהודפסו על נייר זול מצהיב, והופיעו בהמוניהן מדי שבוע בשבוע. "ספרות זולה" זו פרחה בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. זוהי פריחה כפולה: הן של הסיפור הקצר, והן של סיפור המתח הקצר. זאת היתה התחנה הראשונה של רוב רובם של סופרי המתח האמריקאים. על הסדן הזה, הרעב תמיד ליצירותיהם, הם שייפו את כלי העבודה שלהם והעניקו לנו לא מעט יצירות מופתיות. בסופו של דבר, סיפור טוב הכתוב היטב הוא סיפור טוב הכתוב היטב, תהא אשר תהא הסוגה.

בחזרה לעמוד הספר