מקץ שבע שנים/ פרק ראשון

1

בערב שבת בין השמשות פרצה אש מן הבור שבחצר הבניין לצד שיח ההדסים הגדול.

תחילה לא נתן איש מדיירי הבניין את דעתו על האש, שכן היו מטלות שלפני השבת עוד מטרידות אותו. משנכנסה השבת והאש לא פסקה, החלו האנשים לרטון כמעשי השכנים לרוב מה זו אש זו ומדוע מי שהציתהּ לא טרח לכבותהּ, ומדוע זה טרח להצית דווקא בערב שבת ועוד בין השמשות. מיד החל כל אחד להביא את דיבתם של כל השכנים כולם בפני באי ביתו ולא שת לבו למלאכי השלום שהביאה איתה השבת, ואלה עמדו נזופים לצד פתח הבית ואטמו את אוזניהם עד יקראו להם הדיירים לבוא ולברך לשלום את אנשי הבית ולצאת. לבסוף הלכו להם המלאכים בלי שבירכו איש. ערך כל בית את סעודת השבת בלא ברכה שבירכו מלאכי השלום את יושביו. והלוא כל האוכל על שולחנו לשובע ואינו מתכבד בברכת כיבוד אורחים מעם מלאכי השלום העומדים עליו, הריהו דורך את מנוחתו אף כי לא יֵדע שכך הוא עושה. וכל הדורך את מנוחתו בשבת מנוחה כאילו דוחק את השבת לצאת ומקצר את שעתה כמעמסה על גבו שממהר ליפטר ממנה ונלקחת ממנו מתנה טובה שניתנה לו חזרה אל בית גנזיה.

משלא כבתה האש אף לאחר כניסת השבת, החלו האנשים לשער מי יכול להיות זה שלא רק שטרח להצית אש בערב שבת בין השמשות, אלא גם טרח ועמל להציתהּ כך שלא תדעך מעצמה עד כניסת השבת. ולא הסתפקו בשיעור השערות שכן בשעת הכעס מתחלפות השערות בעדויות ועדויות בראיות וראיות בוודאויות, ואם ודאי שפלוני הצית את האש, הרי שגם ודאי הוא שהוא ראוי לכל חירוף וגידוף, שמה זה מצא להצית אש בערב שבת בין השמשות ולא טרח לכבותהּ, ולא רק זאת אלא שהצית אש שלא דועכת מעצמה, ואיפה נשמע כדבר הזה. מלאו השולחנות גידופים והכרסים מאכלי שבת, ואין לך בית שאין בו דייר מגדף ושכן מגודף. הניחו האנשים שירים שהשבת מתקשטת בהם והחליפו זמר בכעס. תחת לקשטהּ בקישוטים ולעטרהּ בעיטורים, שפכו לה קיתון על פניה.

ראו, למשל, את שולחנה של משפחת וסטרייך הדרה בקומה השלישית.

אבי המשפחה, שמשון וסטרייך, איש בעל גוף היה ונטול שיער על ראשו, ושתי עיניו כמו הסכינו עם קרחתו המכוסה כיפה שחורה ומבריקה ונצבעו בצבע הקרח ביום סגרירי. ואף כי היה במראהו להרתיע לאחוריו כל אדם, היה נוהג לקבל את פני כל אחד בפנים צוחקות עטורות זקן שחור וצפוף עשוי כהלכה. ואף צוקערלעך היו לו בצלחת בגדו למען ישמח את הילדים הנקרים בדרכו בעל כורחם. היו מושיטים את ידם לקחת הצוקערל, והיה הוא שואלם טרם ייקחו, מה למדתם היום ולאן פניכם מועדות? שכן פונים אתם ממקום של תורה לעבר מקום של שחוק. היו הילדים משפילים את מבטם ועונים, מה פתאום אדון וסטרייך, בטח שאנחנו הולכים אל מקום של תורה, פשוט חבר שלנו פלוני אלמוני עושה סיום מסכת אצלו בבית ולשם אנחנו הולכים לברך מזונות. לקחו הצוקערל ובירכו בחתף שהכול ודחפוה לפיהם ומיהרו להמשיך בדרכם שמא ישוב וישאל אותם וסטרייך בשנית מה למדו היום ולא יסתפק בתשובה אנה הם הולכים. אין לך שבוע שלא שומעות בו אוזניו של וסטרייך סיומי מסכתות המספיקים כדי לסיים את הש״ס כולו פעם אחת או פעמיים או שלוש פעמים. ואל תטעה לחשוב שתמים היה וסטרייך, שראו עיניו את אותו ילד והכירו שלשונו אינה יודעת בין הווה אמינא לנפקא מינה ולא עלו על דל שפתיו לא שמו של בר פפא ולא שמותם של עשרת בניו. אבל שמח בלבו שאפילו אם אין זו האמת או למצער אין זו כל האמת כולה, הרי שבכל זאת מתגאים לפניו הילדים בתלמוד תורה, ומתוך גאווה ריקנית יבואו לבסוף לקיים את התורה גם במעשים.

אף כי היו פניו של וסטרייך מאירות וצוחקות אליהם עת נתקלו בו, ידעו כולם כי אותו קרחן איש חמור וקפדן גדול הוא, ולא ראה בעין יפה בדיחות דעת בכבודה של תורה ולא צריך לומר בכבודה של שבת, ששקולה שבת ככל התורה כולה, ולא כל שכן שיראה בעין יפה אש בוערת בשבת, קל וחומר אש שמובערת בערב שבת בחצר הבניין שבו דרה משפחתו נגד חלונות הבתים המתנקים ומחדשים ומקדשים עצמם לקראת בואה של המלכה.

באותו ערב שבת בין השמשות יצא וסטרייך לקבל את פני השבת בתפילה ובזמרה בתוך הקהל הקדוש של בית הכנסת נווה שלום של בני קהילת קודש המבורג, ששרידיה המעונים והמפוזרים נתקבצו טיפין טיפין בארצנו. חלף על פני האש בחצר הבניין וראה אותה כשהיא מצחקת לפניו בפנים זורחות וממלטת מתוכה כידודים שובבים בקלות ראש. רטן וסטרייך והשמיע בינו לבינו טרוניות על האש ועל מי שהציתהּ, עד כי נשכח מלבו מנהג אבותיו לשיר בקול גדול בהולכו בדרכו לבית הכנסת לקבל את פני השבת הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד, בניגון מיוחד הנלמד מאב לבן ומעורר את הלב לידבק יחד בקהל ישראל העומדים בתפילה לפני אביהם שבשמים, שאין לך יחד גדול מישראל המקדישים יחד והשומרים יחד בקדושת יחד את השבת.

כשנכנס בשערי בית הכנסת ננער וסטרייך משכחתו אשר שכח לבו, ובא באוזניו קול טרוניית השיר שלא הושר והוסיף כעס על כעסו שכעס על האש המשתובבת ועל מי שהציתהּ. מילמל בניגון של אלה אֶזכּרָה, יוחן רשע בל למד צדק. זימזם כלאחר יד מה טובו מבלי ניגון ופנה לשבת במקומו הקנוי לו ממול הארון. התפלל מנחה וקבלת שבת וערבית מתוך כעס, ולא באימה ובהכנעה לפני בוראו כפי הראוי לו להתפלל.

כששב מבית הכנסת וראה שעוד בוערת האש בחצר כבר בערה בו חמתו בעירה כזו שאף אותם מלאכי השלום שליווהו לביתו ונעמדו איתו על סף דלתו נתייראו מפניו. היו פניו מלהטות בחרי והיתה בטנו אכולת אכזבה תחת הציפייה שציפתה כל ימות החול למאכלים המכבדים את השבת. מאכלים אלה ניתנים היו על שולחן השבת המיוחד לה בלבד, שהיתה משפחת וסטרייך מקבלת את השבת בשולחן עשוי עץ דובדבן שלא אכלו עליו בימות החול, שחלילה לא תבוא לסעוד עמם על שולחנה של השבת אותה עצבות שחקקו בשולחן הידיים החרוצות והעומלות של ימי המעשה.

וכך היה מעשה וסטרייך בערבי שבתות. שולחן זה שהזכרנו אותו, מפה לבנה מבהיקה פרושה עליו, ושתים-עשרה חלות קלועות מסודרות עליו כנגד שתים-עשרה חלות של לחם הפנים בבית המקדש, ואף כי מנהג מקובלים יודעי חן הוא זה, אימצוֹ זקנו של וסטרייך לביתו, ואין היתר לעקור את המנהג. לאחר שקידש על היין בנגינה, נטל את ידי בני ביתו ובירך על הלחם ונמלא השולחן ריחות קלופס ושפצלה ותפוחי אדמה וכרוב ממולא בשר ובצלים ולביבות מטוגנות בשמן וטשולנט וקישקעות, ניחוחות מתערבלים ועולים בנחיריים ומעוררים את תאוות החך, ושמחת הגוף מעוררת את שמחת השכל, שמתוך התעוררות שלמטה יש התעוררות שלמעלה. ומתוך התעוררות לקיים מצוות שלוש סעודות של שבת, מתעוררת קיבתו של וסטרייך בקול תרועה רמה, ויאכל בתיאבון מכל הבא על שולחנו לקיים מצוות עונג שבת כהלכתה, ולא כמו אותם פיינשמקרים שבז להם בלבו, שמדמים לקיימהּ בעווית שפתותיהם המתלוננות בלי קול.

או-אז בשוך הרעב ינגב שמשון וסטרייך את זוויות פיו במטפחת רקומה, ויפתח את שפתיו ויזמר בקול ערב ועמוק זמירה אחת תהילה לאל עליון גואלו, פעם יעלה בלבו לשיר מה ידידות מנוחתך את שבת המלכה ופעם את כל מקדש שביעי כראוי לו, ויספר אחרי כן עוד פירוש אחד והלכה אחת ומעשייה אחת, הקשורים כולם בפרשת השבוע וקשורים זה לזה, פעם יביא מדברי הרב שאין גן עדן גבוה דיו בשבילו רבנו ר׳ שמשון בן רפאל באיגרות צפון וחורב ופירושו לתורה, ופעם מחידושי בעל הקושיות הגאון האדיר והנורא רע״ק איגר באגדה בהלכה ובש״ס. ולא היה מאריך יותר מדי שלא רצה להטריח את בני ביתו ביום הקדוש, והיה מסיים ואומר, יותר ממה שסיפרתי לכם יש בתורה דכולי בה, ויברך על המזון. כל אותו הערב יוסיפו לכבד בני הבית את השבת בזמירות ובשירים, שקולם של כל בני משפחת וסטרייך ערב ורגיל בזמרה ובשיר, ואחר כך יפרשו כולם למיטותיהם כשהם שבעים ושמחים וטובי לבב ונוחים לישון ולנוח ממשתם.

כאלה היו מעשיהם של בני משפחת וסטרייך בכל שבת ושבת, שהעיקר הוא ההרגל, ומן ההרגל נעשה להם טבע.

אבל בשבת זו כשבא לשיר בניגון כל מקדש שביעי כראוי לו, עלה לפני וסטרייך חרוז השיר ושמחים לשומרו ולערב עירובו, ויחד עם החרוז עלה באפו ריח העשן המסיג את גבול ביתו ונכנס מבעד לחלון הפתוח כאורח לא קרוא על שולחנו. נאלם פיו של וסטרייך דום ולא יכול היה לשיר אף לא חרוז אחד נוסף משום ביזיונה של השבת. פסק באחת מהרגלו שנעשה לו טבע ולא הוציא מפיו אף לא הגה אחד ולא זמירה אחת ולא פירוש אחד ולא הלכה אחת ולא מעשייה אחת. אף לא עלו על שולחנו לא פירוש מפי רבנו שמשון ולא חידוש מפי רבנו עקיבא זכותם תעמוד לנו. ראה וסטרייך את בני ביתו והם עצבים ופניהם נפולות, ישובים בלי נוע על כיסאותיהם וממתינים למוצא פיו, וחס על כבודה של השבת. שינס את מותניו לשיר אשת חיל מי ימצא בניגון בני אשכנז, והנה שוב בא באפו ריח העשן, ולא הספיקה לצאת מפיו אלא תיבת אש ראשונה של מילת אשת. חזר ואמר כמה פעמים, אש אש אש, ופסק באחת לשיר ובלם את פיו ולא הוציא מילה. אכלו בני משפחת וסטרייך מתוך דממה, ורק קולות המזלגות והסכינים הנוקשים בצלחות העידו שיש מי שאוכל על שולחן זה לכבוד השבת ולכבוד התורה ולכבוד המקום.

לאחר שבירך ברכת המזון בזעף, פנה וסטרייך לבני ביתו שישבו לפניו נזופים. פתח את פיו ואמר, הזהרתי אתכם שדברים יגיעו לידי כך עם ברסטוביצקי זה, המכנה עצמו ברושי, שקל כבודה של השבת בעיניו, והוא בעינַי כאחד הריקים בדור זה שאינו חסר כלים ריקים, ארש מיט אוהרן גמור, טיפש מטופש, אפילו מי רגליים אין לו שם בין האוזניים. אל נא אהובַי, אל נא תאמרו לי שאיש ירא שמים הוא ברסטוביצקי. אומר אני לכם שאמנם הוא נוהג כאחד היראים כלפי חוץ, אבל שומה על העיניים שלנו לראות לנשמה, ואצלו הנשמה מנוולת ומושחתת. איך היה אומר סבא אלימלך, זכר צדיק לברכה, שעוד ידע הוא וידעו בני הדור התמים ההוא כולם איך לדבר יהודית, הוא מקלקל לנו את האוויר כשהוא נושם. לא, לא, אל תביטו בי כך במבט כזה של קריטיק, לא לחינם אני מדבר בו ככה. סימן יש לי שהוא-הוא בעל האש שבוערת בחצר. איזה סימן, אתם שואלים? תשמעו מה שאני מספר לכם. שאל אותי אותו טמא במוצאי השבת שעברה אם אני יודע היכן הוא יכול למצוא פחמים. ובשביל מה לו פחמים לגולם הזה? סיפר לי השקרן בלי בושה שזקוקים לו פחמים בשביל ריבה אחת מומחית גדולה בעישון בשרים ובצלייתם, והוא מודע לה מחוצה לארץ, שרגיל היה בחנותו של זקנהּ שבכל יום היה מכבדו בפרוסות נקניק המרוחות מלמעלה בחרדל ומלמטה בשמאלץ ופומפרניקל. עשר שנים אני מכיר אותו ועשר שנים לא שאל אותי אפילו לא שאלה אחת, חוץ משביקש ממני בדחילו ורחימו לאחר את התשלום לוועד הבית. והנה הוא שואל אותי בעזות מצח על פחמים שזקוקים לו ומספר לי מעשיות על ריבה אחת ועל נקניקים ועל שמאלץ מחוצה לארץ, ושוב שואל אותי למחרת, ושוב שואל אותי, כאילו אני איזה פחמי. תגידו לי, ילדים רכים ותמימים, ברסטוביצקי זה נראה לכם כמו מי שאוכל נקניקים ושמאלץ? וכמו מי שיש לו מה לעשות עם פחמים? והפלא ופלא, הנה תכף ומיד אחרי ששאל והציק על פחמים, פורצת לה אש בחצר הבניין ולא כבה ולא נחה. רחוק הוא לא יגיע עם השקרים המזויפים שלו. ואפילו עוד סימן יש לי שהוא בעל האש. כבר אמרתי לכם שקל כבודה של השבת בעיניו, שנשמע מביתו הד קולו של חליל בזמן סעודה ראשונה של שבת, והלוא גזרו חכמינו זיכרונם לברכה שאין מספקין ואין מרקדין ואין מטפחין שמא יבוא לתקן כלי שיר, או שמא יוליד קול, ואנחנו הקטנים שומה עלינו להתאבק בעפר רגליהם של חכמים, וחלילה לנו להרים ראש ולהחציף פנים כנגדם, שנשיכתם נשיכת שועל ועקיצתם עקיצת עקרב וכל דבריהם כגחלי אש, היזהרו בהם, אהובַי, שלא תיכוו.

בחזרה לעמוד הספר