השקרים האחרונים של הגוף / גיל הראבן / קטע ראשון

לעמוד הספר

שער ראשון:

גן עדן ומה שלפניו

1.

לפני הכול צריך לנטוע גן עדן, כי בלי גן עדן אין נחש; בלי ענפי תפוח להתגנב עליהם, הנחש הוא סתם אוכל עפר, חשוב כחילזון וכתולעת.

אם כך, יהי גן עדן!

ובעצם, למה "יהי"? היה גן עדן. גן עדן היה. כי למה לא לקרוא למה שהיה לי "גן עדן"?

ראשית הכול, נגיד, בשבת אחת מתוקה לאינסוף. ריח תאנים בשלות-עד-קצה, בחצר הפנימית של הבית. עננים מסננים את זהבה של השמש אל בין עלי סוכת הגפן שלנו. עודד מגלגל סיגריה של שבת מהגראס שהוא מגדל בעציצים מאז שבנינו בגרו ועזבו את הבית. בסופי-שבוע הוא נוהג לעשן אחת או שתיים, ולי, שאינני מעשנת, הוא מוזג כוס יין. אני מניעה את הכוס בין שתי אצבעות ומסתכלת איך קרני השמש נשברות באודם הנוזל, ובעלי, נינוח, מחכך את הבקבוק במעלה הזרוע שלי, מחליק את הזכוכית על פני הנמר שלי. עשרים ושש שנים אנחנו יחד, והתלהבותו מהקעקוע שלי עדיין לא כלתה ונראה שלא תכלה. אלמלא הוא, מזמן הייתי מסירה את הטוטם הזה בניתוח, שהרי בגן עדן אין פחד ואין לאישה שום צורך בטוטם לנופף בו. אלא שעודד אוהב את פני הנמר שלי, ואני לא רוצה לגרוע ממנו דבר.

גן עדן מקדם. מואזין קורא למאמינים מתוך העיר העתיקה. את המילים אין אנו מבינים, והקול המסתלסל ואוסף ממרחבים נעים לנו. הזמן השַבּתי המוזהב משתרע סביבנו ללא נקודות ציון – אולי בוקר עכשיו, אולי בין ערביים – אנשים שחייהם טובים כשלנו אינם זקוקים לנקודות ציון.

מצבנו הכלכלי שפיר, יהיו שיגידו מצוין. המשרד, שעודד חולק בו שותפות עם אביו, יציב ומצליח. כסף נחסך, רכוש נצבר, ואם בעלי יחליט או ייאלץ חלילה להפסיק לעבוד, לא אנו ולא בנינו נדע מחסור.

היד שמשליכה את הקוביות חננה אותנו בשני בנים בריאים ונאים, חכמים ושקולי דעת. תוך שנים מעטות יעשו חיל, איש-איש בתחומו, ובעצם כבר הם עושים חיל. נמרוד באטלנטה, במסגרת חילופי סטודנטים של הטכניון. יכין גם הוא בארצות הברית, שוהה בעת הזאת בסיאטל, מלווה פרויקט כלשהו מטעם התעשייה האווירית. כשיכין נולד מלאו לי עשרים ואחת, נמרוד צעיר ממנו בפחות משנתיים, ואני שמחתי בשניהם ובירכתי על שלא נולדו לי בנות.

גופי שלם וחזק ועדיין מוכן ליהנות מעצם קיומו. בלי קושי אני נושאת סלים מלאי כל טוב מהשוק, ובלי מאמץ אני מבשלת ארוחה לעשרים או שלושים מידידינו.

אני טורפת שינה כנערה מתבגרת: עשר, לעתים אף שתים-עשרה שעות ביממה: לחמניות-השינה המתוקות ערבות לי, ובשום אופן אין לראות בנשנושי-התנומה שלי סימן לדיכאון.

בעלי נוהג להציג את רעייתו כסופרת, וזהו אחד הדברים הבודדים שבהם הוא מכעיס אותי. כתיבת טור בעיתון לא הופכת אדם לסופר. פעמיים הציעו לי לקבץ את טורי "אליס בעיר הקודש" שלי לספר – מו"לים מכובדים הציעו – ואת שתי ההצעות דחיתי, למרות שבעלי ובני רצו מאוד שאקבל אותן.

עודד, שקורא בעיקר ספרות בלשית, נוטה להעריץ "ספרות" ו"סופרים" באופן כללי, ואילו אני, שקוראת הרבה, אני יודעת ספרות טובה מהי ואיך היא מסכסכת את הדעת, ולא הייתי מוכנה להתיימר להיות מה שאינני. חיבבתי את אליס הכלבלבית שלי, נהניתי מרוב טיולינו המשותפים בעיר, אבל לא שוכנעתי שעלילותיה ראויות לספר. טורי "אליס" העשירו אותי בהיכרויות מרנינות והפכו אותי לידועה במידה שאיננה מוגזמת ואין בה כדי לעורר את קנאת האלים – וזהו ודאי מרכיב נוסף של אושרנו.

גן עדן. יין וגראס, גפן וזית. לא זית. עץ זית דווקא אין בחצרנו. תאנה. עץ תאנה. וגבר טוב נטוע תחתיה. בנים מוצלחים. סיפוק מקצועי. ידידים ורֵעים. מזג אוויר מושלם, ומערכת חימום-מיזוג שמגינה עלינו ממזג האוויר כשאיננו מושלם.

את מי או את מה שכחתי?

את מנחם, חמי, פטריארך ארך אפיים לעת זקנה לפחות, שבריאותו גם היא מצוינת.

את רחל, חמותי תכולת העיניים, מלאך מעשי ומאיר פנים.

 את שעיה, אבי, שאת המכתבים המסולסלים שהיה שולח לי מאיטליה לא שמרתי.

את אחותי אלישבע, שהעלימה עצמה אי-שם במערב התיכון האמריקני.

 ואת אמי המתה.

כשערקה, הייתי צעירה מלהבין שרק על קרקע יתומה יצמח לי גן עדן. הייתי צעירה וזעמתי, הרבה זעמתי, עד שלימים הפסקתי לזעום. גן עדן אין בו זעם, ואם קורה ועולה איזושהי התכעסות, היא נעלמת מהר. וכך, בשבת היינית המתמשכת שלנו, איננו יודעים שום רגש כואב. אנו חווים בעיקר אסירות תודה ליד הנעלמה שהגרילה לנו תאנה וגפן, ועוד יותר מכך אסירות תודה לעצמנו, שאף שלא נטענו אותן, השכלנו לשומרן ולטפחן.

צללי עלים מרקדים ברוח הקלה. טעם יין בפי, ובאוויר ניחוח של תאנים מתובל בגראס. הטלפון הנייד מצלצל בגן עדן, ומהטלפון עולה קולו של זה שרוב שנותי השתדלתי למחוק.

"עולה קולו" אני אומרת, אבל האמת היא שלא זיהיתי את הקול. הטלפון צילצל, חשבתי שלא לענות, אבל על הצג ראיתי שמחייגים מחו"ל, ולמרות שמוקדם יותר דיברנו עם הבנים ושיערתי שלא אחד מהם מטלפן, הרמתי את המכשיר אל האוזן, כי בכל זאת מחו"ל ואי-אפשר שלא לענות.

הוא שאל לתוך אוזני "אוכל לדבר עם מיז ברנדיס?" באנגלית שאל, למרות שידע עברית ואני הכרתי אותו דובר עברית.

עניתי: "אלינור מדברת."

והוא אמר "שלום אלינור," נקב בשמי – ורק אז: "זה ארון גוטהילף."

לא הוצאתי מילה ומסיבה כלשהי גם לא ניתקתי. אילמת הושטתי את הטלפון לבעלי שנטל אותו מיד ונמנע מלשאול אותי "מה?" ו"מה קרה? מי זה?"

שמעתי: "מדבר עודד ברנדיס", ואז בליל מתמשך של דיבור, קרוב מעברו השני של הקו. ראיתי את עודד מכווץ את עיניו, בהיסח הדעת כיבה את הסיגריה הלא גמורה, ואז תקיף-תקיף: "אשתי לא מעוניינת לדבר איתך. השיחה הזאת לא רצויה ואני מבקש ממך לא להתקשר לכאן שוב."

מהיר תגובה הוא חצץ בינינו, אבל מאוחר מדי, התגובה המהירה איחרה לבוא. ארון גוטהילף חיפש ואיתר אותי, הוא ידע את מספר הטלפון הפרטי שלי ואת שם נישואי שפעמים רבות, רבות מדי, נדפס בעיתון. מחשבותיו התעסקו בי, רצונותיו מישמשו בי, והוא יכול לעשות זאת שוב בכל זמן שיחפוץ.

המשכתי לשבת כשעודד הניח את הטלפון וקם וכרך את ידיו סביבי מאחור, אלא שאני לא נשענתי אחורה.

"מה הוא אמר?" תבעתי. החיבוק שהגביל את תנועותי לא נעם לי.

"מתברר שהוא עומד להגיע לארץ," עודד נשמע כמתנצל, "מתברר שאיזשהם אידיוטים הזמינו אותו לכנס. הוא אמר שהיה רוצה מאוד שתסכימי להיפגש איתו. ואני אומר, תקשיבי, אלינור, מה אני אומר: אני אומר, בואי נשכח ממנו, ובואי נשכח מהטלפון הזה. האיש הזה והכנס שלו – זה ממש לא רלוונטי לכלום."

"הבנת מה הוא רוצה?" התרתי את אחת מזרועותיו מהחזה שלי.

"מה הוא רוצה? לא יודע. הוא היה – לא בדיוק מעורפל, זהיר הייתי אומר. הוא הזכיר את הנכדים שלו, יש לו כמה נכדים בבני ברק. את יודעת מה, אני חושב, כן, אני חושב שאיכשהו הוא רוצה איתנו קשר. עד כמה שזה לא ייאמן, הוא כנראה רוצה קשר. פעמיים חזר על זה שהוא כבר איש זקן."

"לא רוצה לשמוע," אמרתי והרחקתי מעלי את הזרוע השנייה של עודד. "זה לא רלוונטי."

"לא," הוא הידהד, "האדם הזה כבר לא רלוונטי."

"תפסיק לקרוא לו 'אדם'," תיקנתי אותו. "זה לא בן-אדם, ואני לא רוצה לשמוע עליו כלום כי זה לא נוגע לכלום. רק תזכור שאני לעולם, אבל לעולם, גם כשהוא יתפגר, לא אסלח לו שהוא קיים."

2.

עודד אומר שכבר בפעם הראשונה שיצאנו העליתי את האונס. אני זוכרת בוודאות שהנושא לא עלה בדייט הראשון אלא רק בשלישי, וטוענת שזיכרונו מקדים את המאוחר לצרכים דרמטיים. כך או כך, אין בינינו מחלוקת בנוגע לסצנה שהתפתחה אחר כך.

אני סיפרתי לו מה שסיפרתי – לא הרבה – ואז אמרתי: "זהו. זה מה שהיה. רק אל תחשוב שאני עומדת לספר לך על זה עוד, לספר פרטים, זאת אומרת." והוא, מבולבל בעליל, השיב: "בטח. כן." ואז שאל אותי "למה?" כי מה עוד יכול היה להגיד.

"קודם כול כי זה האונס של אחותי, לא שלי, אתה מבין? זה דבר ראשון. וחוץ מזה… לא חשוב."

"חוץ מזה – מה?"

"תעזוב."

"לא, תגידי."

"חוץ מזה אתה גבר. אתה יכול לומר לי בכנות שאף פעם לא פינטזת על אונס? אתה יכול להגיד לי שהדמיון שלך לא רוצה, אפילו קצת רוצה, להציץ ולראות? זאת לא באמת שאלה, אז אל תענה לי."

זה לא היה הוגן. זה לא היה הוגן בכלל. עודד ברנדיס, מארץ המלח, חגורה שחורה במגמת מחוננים בתיכון שליד האוניברסיטה, בוגר סיירת מוצנחת בהצטיינות יתרה, מתנדב בעיירת משפטים בנגב – עודד ברנדיס נפגע.

הכרנו בתקופת הבחינות של סוף השנה, והבחור פינה למעני ערב והסיע אותי לפסגת הר הזיתים לפינה שאליה הביא לפני כן רק בחורה אחת שאהב. הוא הצטייד בשמיכת פיקה שעליה נוכל לשבת ובבקבוק של יין לבן, והעניק לי את הנוף הלילי כאילו הוא שלו והוא חופשי לתתו ללא תמורה.

אילו אנשים בעולם הזה היו מקבלים את המגיע להם, באותו הרגע הוא היה מעיף אותי. הגיע לי שימחק אותי מהמפה אחרי שהתגוללתי עליו ככה. אבל בעולמנו אנשים לא מקבלים את המגיע להם, והסתערות הפתע הנשכנית שלי לא גרמה לו להעיף את הכלבה, אלא שאיכשהו היא הפכה אותי למעניינת יותר. מאוחר יותר, כשהוריד אותי בפתח דירתי שליד השוק, התנצלתי, והוא קיבל את התנצלותי כאריסטוקרט: החווה לי תנועה רחבה של מי שיכול להרשות לעצמו הכול, אפילו אישה מטורפת, למרות שברור היה שנבהל. כי לא רק נשכנותי היתה מפחידה אלא סגנון דיבורי כולו. אמרתי: "אנסו את אחותי ומאז היא נהייתה משוגעת"; "משוגעת" קראתי לה ולא "נפגעת טראומה" או "סובלת ממשבר נפשי".

חוקי המשיכה פועלים בערמומיות: דברים אינם כפי שהם נראים לעין. מתחת לכל חוזה נישואים חבוי מסמך נוסף, רשום בדיו סתרים שרק הזמן חושף, ואצל עודד ואצלי הזמן פעל מהר על הנסתר.

כשהכרנו, עודד עמד לקראת סיום לימודיו והתלבט אם לעשות את מה שברור היה לכול שיעשה לאחר שיגמור להתלבט: ראשית, התמחות בלשכתו של השופט ברנר, שהיה ממוקיריו של אביו, ומשם היישר למשרדו של אבא להיות דור שלישי לפירמה. אלא שלדור השלישי היו, כלשונו, "מחשבות שניות על הדרך", ומחשבותיו חגו בטווח שבין הצטרפות לסנגוריה הציבורית, למעבר לחוג להיסטוריה ואולי למשהו אחר, מרדני אף יותר, שהוא בעצמו לא ידע מהו.

כשפגש אותי דומה היה שמצא את המרי שלו: מרי בעל שיער קוצים ופני נמר על הזרוע, אפוף בהילה מוגזמת של מין קמיקזי נואש. הכול אצלי נראה לו רומנטי: לימודי חסרי התכלית בחוג לספרות אנגלית, היעדרויותי מהלימודים, היום שבו שכחתי לקום לבחינה, הפרס הספרותי הקטן שקיבלתי על ספר שירים מפוקפק – את רוב עותקיו הצלחתי להשמיד בשנים מאוחרות יותר. דירתי המוזנחת, הקיר שממנו נהגתי לקלף פיסות טיח, פירורי הטיח שעל המיטה, הבקבוקים הריקים של הוודקה – הכול נראה רומנטי, ויתמותי אף היא נתפסה כרומנטית. לא הייתי הבחורה שמתאים לקחתה לסעודת שבת אצל ההורים, ובדיוק משום כך, רק קצת יותר מחודש אחרי שהכרנו, הוא הביא אותי לבית הוריו.

אנשים נבונים, מנחם ורחל, נבונים מאוד. האם ייתכן שקראו את כתובת הדיו הנסתרת? האם איזושהי אינטואיציה הורתה לרחל שבעלת הגופייה הירוקה-שקופה, האישה קצוצת השיער שכוססת את ציפורניה עד זוב דם בפרהסיה – זו תלד לה שני נכדים תוך שלוש וחצי שנים? ושתמיד-תמיד תקבל באסירות תודה את השתתפותה בגידולם, עד שביתם וביתנו ייראו כמשק אחד שחדריו פוזרו בעיר רק במקרה?

אולי סתם היו נחמדים כי זה טבעם, ודאי טבעה של רחל. ואולי העריכו שכל התנגדות רק תלבה את מרדנותו של בנם.

תהא אשר תהא הסיבה, כשהתלוויתי לאמו של עודד אל ריח צלי הכיריים שבמטבח, היא לקחה ממני את קעריות המרק הריקות והניחה אותן, ואז, בעיניים בורקות מחיוניות עצרה להתפעל מהקעקוע שלי: אף פעם לא ראתה כזה מקרוב. כל כך יפה, כמו תכשיט אמנותי, אפילו יותר יפה, יותר משתלב, בטח יותר יפה מתכשיט – ובכפה הקטנה היא ליטפה את פני הנמר שלי.

"מאוד הולם את הזרוע שלך, אבל תגידי, לא נורא-נורא כאב לעשות את זה?"

חלושה פתאום מריח אוכל חם משכתי בכתפי, והיא, בלי להסיג את היד, הוסיפה משהו עליז על כמה אנו הנשים מוכנות לסבול למען היופי, אולי זה עניין של חינוך, אבל מה לעשות? כאלה אנחנו. גם היא היתה רוצה נמרון כזה אלא שהיא כבר זקנה מדי וממילא חסר לה האומץ.

עודד טוען לעתים בבדיחות כי התאהבתי בהוריו לפני שהתאהבתי בו. אולי זאת אמת ואולי לא, אך בכל מקרה, לפי הזיכרון המיתולוגי שלי, כבר באותו ערב שבת התפרקתי מנשק. הניקיון, אני זוכרת, הניקיון הלבן של הבית, סימם אותי מהשנייה שנכנסתי. מבלי שנתתי על כך את הדעת הוא גרם לי לבחול בזוהמה של דירתי, ויותר מכך, הוא פער בי כמיהה לדבר שמעולם לא היה לי ושמעולם לא הייתי מודעת לחסרונו; כי עוד לפני שהשתכנתי במאורת השוק שלי – גם בבית הורי, בפנימייה, בכל המקומות שבהם התגלגלתי, לא היתה סביבה אחת נקייה באמת, ורק כשבאתי אל תוך הלבן השקט של בית ברנדיס יכולתי להסתכל לאחור ולסלוד, ורק אז התחלתי לכמוה אל המפליא החדש.

הניקיון הנינוח, ניקיון עמוק, לא סטרילי, הקמרונות הלבנים הגבוהים של הבית, רהיטי העץ המוצקים האדיבים – הכול הזמין אותי להישען לאחור, לעצום עיניים ולהפליג לארץ לא-אירא-רע. ואני עצמתי עיניים ואני הפלגתי אל לא-אירא-רע, כי אחרי שהפכה את הקעקוע שלי לאביזר של נוי, אמו של עודד עוד הוסיפה ללטף אותי בנחת ולא מיהרה לכיריים. היא עקבה באצבע אחר גבולות פניו של הטורף, נגעה בניבים החשופים ולפרידה גם לחצה בחביבות על אפו. ועם הלחיצה הקלה הזאת נרדמתי וישנתי זמן ארוך עד שארון גוטהילף חזר וארב ופלש לחלומותי. כי עם הזמן גם מחלומותי הצלחתי להגיף אותו.

יתמותי מאם והיעדרם של קרובי משפחה משמעותיים אחרים היו הנדוניה העיקרית שהבאתי לנישואי עם משפחת ברנדיס. זאת לא היתה נדוניה שמתפעלים ממנה בקול, אך במהלך השנים כולנו ידענו להעריך אותה.

נקייה מהורים, פטרתי את חמי וחמותי מהכורח לחלוק עם זוג זרים את התואר "סבים", והענקתי להם את המובן מאליו שלפיו בנם ונכדיהם מבלים איתם בכל חג ומדי שבת כמעט. תמונה שבה הם מסבים יחד עם משפחתי הפרה-היסטורית, אינני רוצה להעלות על הדעת. אבי מתפתל ומתרברב ולא נח לרגע, קווצת השערות שהדביק למצחו הולכת ונעשית שמנונית מרוב מאמץ. אמי מרימה את גבותיה הבהירות, המרוטות, הדקיקות כשערה, במחווה מוגזמת של התפעמות ותוחבת יד למחשוף האופראי שלה למשמש את לבה. גועל. אינני רוצה לחשוב על הגועל. פרק חיים ארוך הצלחתי שלא לחשוב עליו וכה יפה הצלחתי עד שקרובה הייתי להאמין שהאדם אדון למחשבותיו.