הקנון המדעי / נטלי אנג'יר / קטע ראשון

לעמוד הספר

 הקדמה

סיזיפוס ודוקטור סוס

כשמלאו שלוש-עשרה שנים לצעיר משנֵי ילדיה, החליטה אחותי שהגיעה סוף-סוף השעה שלא לחדש את חברותם בשני מוסדות שמשפחתנו נהגה לפקוד דרך קבע: המוזיאון למדע וגן החיות. אלה מקומות לילדים קטנים, אמרה לי. לילדים שלה כבר יש טעם בוגר יותר. הם אוהבים צורות בידור מתוחכמות יותר – מוזיאונים לאמנות, תיאטרון, בלט. נכון שזה משהו? גופם של בני אחותי הלך והתארך, ובד-בבד התארך משך הקשב שלהם. עכשיו הם מסוגלים לשבת שעות בלי לזוז ולחזות במקבּת, אפילו בלי לחפש גושי מסטיק מאובנים שהודבקו לתחתית המושב. חסל סדר התרוצצות הפִּינבּוֹל המטורפת ממיצג מדעי אינטראקטיבי למשנהו, חסל סדר לחיצה על כפתורים כדי לחולל רעש אדמה מלאכותי, חסל סדר סיבוב ידיות כדי לראות את חוקי התנועה של ניוטון בפעולה, כל מיני דברים כאלה; ובכלל, מי טורח לקרוא את ההסברים? ועוד, אוּפּס… המממ… תראי, אמא, הדבר הזה הפסיק לעבוד פתאום! חסל סדר עשיית פרצופים לגורילות, חסל סדר הוויכוחים על הבסיס המבני של פרוותו הלבנה של דוב הקוטב והתהייה על הריר הזולג כמו זקנקן משונה על סנטר הגמל. באנחה: איך שהזמן טס, וחודי הפלדה של נעליו המכונפות מורים אך ורק קדימה. וכמה שכיח הוא טקס המעבר הזה של המעמד הבינוני, ממנגאבי למודיליאני, מטי רקס לאדיפוס רקס.

ההבדלים באקוסטיקה מספרים את כל הסיפור. גני חיות ומוזיאונים למדע ולטבע הם מקומות סואנים וקופצניים, ידועים לשמצה בגודש הדציבלים הצווחניים שלהם. תיאטראות ומוזיאונים לאמנות רוחשים בקול בָּריטון מנומס, ואם הסלולרי שלך פולט נעימה קטנה משל בטהובן באמצע הופעה, קל וחומר אם את ברברית עד כדי כך שתקבלי את השיחה, הרשות נתונה לשאר הנוכחים באולם למעוך את התוכנייה לכדור נייר ולתחוב אותה לפיך, שתיחנקי. ההתפעלות ממדע היא נחלת הצעירים חסרי המנוח, זוללי הריטלין. כך הם מבלים את זמנם בנעימים בעוד אשכיהם או שחלותיהן מבשילים, והיום שבו תערוכת מאטיס לעומת פּיקאסו בפריז מפעילה עליהם כוח משיכה גדול מזה של סרט תלת-ממדי על עכבישים הוא היום הגדול, טקס החניכה של גיל ההתבגרות הנפשי. הנה אני! בואו ותראו אותי! ואל תשכחו את פּרוּסט!

מטבע הדברים, ניצלתי את ההזדמנות לנזוף באחותי על שהניחה לכרטיסי החבר ההם לפקוע. מה איתך, לוותר על המדע רק מפני שהילדים שלך מתחילים להתבגר? לשים סוף ללימודי הטבע שלהם? הם כבר יודעים את כל מה שהם צריכים לדעת על היקום, על התא, על האטום, על אלקטרומגנטיות, על גֵיאוֹדים, על טרילוביטים, על כרומוזומים ועל מטוטלות פוּקוֹ שאפילו סטיבן ג'יי גוּלד התקשה להבין אותן, כפי ששמעתי פעם מפיו במו אוזני? ומה עם האשליות האופטיות הערמומיות והמתחנחנות ההן, שמראות לך אגרטל או שני פרצופים בפרופיל, אבל לעולם לא, לעולם לא, גם אגרטל וגם שני פרצופים – ולא יעזור לך אם תתרכזי בכל מאודך, או תירגעי לגמרי, או תריצי את העיניים מצד לצד, או תכווצי אותן כמו המפרי בוגרט, או תצווי על שדה הראייה שלך להפסיק להיות סדרתי וארכאי כזה, ולהתחיל ללמוד ריבוי-משימות בו-זמני? הילדים שלך באמת מוכנים להיפרד מהאתגרים הקוסמיים הכבירים האלה, ומהתעלומות שביסודם? זה מה ששאלתי, בחריפות. את מוכנה?

קולי הפך חד וצורם, כדרכו תמיד כשאני נעשית צדקנית, ואחותי, הרגילה בכך, השיבה במשיכת כתף ובמנה של שכל ישר, כדרכה תמיד. דמי החבר יקרים, אמרה, והילדים שלה לומדים המון מדע בבית הספר, ואחד מהם מדבר על קריירה של ביולוג ימי. ובמה שנוגע לצרכיה שלה, אמרה אחותי, תמיד ישנו הערוץ הציבורי בטלוויזיה. למה אני לוקחת את זה באופן כל כך אישי?

כי אני בחיים, מילמלתי. תני לי הזדמנות, ואני אקח אפילו את זרם הסילון באופן אישי.

למרות השתלחותי, ממש לא יכולתי להאשים את אחותי על החלטתה לנתק את אחד הקשרים המעטים שהיו לה עם תחום העיסוק האנושי הקרוי מדע. המוזיאון למדע ולתעשייה של אורגון הוא מוזיאון טוב, בהחלט, אבל אין להכחיש שהוא מיועד למבקרים שהם צעירים די הצורך להתפעל ממיצגים כמו "מגעילולוגיה" הפופולרי להפליא – סיור בעולם המטורלל של נוזלי הגוף ושל תהליכיו השונים.

ובכן, הילדוּת היא התקופה היחידה בחיים שבה אמורים כל הגילאים המתאימים להתפעל מהמדע. מרגע שהם מגיעים לחטיבת הביניים מתחיל הדילול הגדול, מתחילה התלישה חסרת הרחמים של נוצות ופרווה, של הנאה וצחוקים ושעשועים בתוך מערכת העיכול, עד שהמדע נהפך לנחלתו הסגורה והמסוגרת של ממסד כהונה קטן – מה גם שהכוהנים האלה לעולם לא ילמדו להתלבש כמו שצריך. חדוות ה"מגעילולוגיה" מסתלקת, ואת מקומה תופסת אימת המגעיל. בארצות הברית, מספר בני הנוער האוהבים מדע קטן ככל הנראה ממספר כינויי הגנאי הטרחניים שהודבקו להם: חנוּנים, נחנחים, ראשי ביצה, חולי מוח, לוּזרים, או השם החדש "אַספִּים" (בהתייחס לתסמונת אספרגר); ועוד אפשר להזכיר את אבזרי הלוואי של התדמית – אתם מכירים אותם מהסרטים ומהטלוויזיה: מגיני הכיסים, המשקפיים השומרים על שלמותם המבנית בזכות סרט הדבקה, תפקיד של קורה במשחקי כדורגל. בני הנעורים שאינם חובבי מדע, לעומת זאת, ידועים בכינוי הנפוץ "בני נעורים", אם כי לא בינם לבין עצמם, כי בחוג זה הם "אנשים" (בלי הבדל מין), כפי שמעידות צורות הפנייה המקובלות עליהם, "היי, אנשים," או "מה נשמע, אנשים?" או "מה העניינים, אנשים?" האנשים לא יתקשו בדרך כלל להבדיל בין עצמם לבין החנונים חובבי המבחנות; ואם תצוץ השאלה בכל זאת, יחושו האנשים צורך עז לבסס חד-משמעית את אנשיותם, כפי שהתגלה לי לא מזמן, בשעה שהלכתי ברחוב מאחורי שתי נערות כבנות שש-עשרה.

נערה א' שאלה את נערה ב' מה עושה אמהּ.

"אה, היא עובדת בבתיסדה, ב-NIH," אמרה נערה ב'; היא דיברה על המכונים הלאומיים לרפואה. "היא מדענית."

"אה," אמרה נערה א'. חיכיתי לשמוע אותה מוסיפה משהו כמו "אחלה, זה ענק!" או "מדליק!" או "מגניב!" או "לאאאא!" או "סוף הדרך!" ואולי גם ציפיתי לשאלה באיזה מדע בדיוק עוסקת האם המופלאה הזאת. במקום זאת אמרה נערה א', אחרי רגע או שניים, "אני לא סובלת מדע."

"טוב, את לא כזה יכולה לבחור ת'הורים שלך כאילו," אמרה נערה ב' וטילטלה את רעמת שׂער הבז' שלה בזלזול מופגן. "בכולופן, מה את והאנשים שלך עושים בסופשבוע?"

הנעורים הופכים לבגרות, עם הזמן, והחיץ בין הגיק ובין המדליק הולך וגובֵהַ, הולך ומתעבה ומתחיל להצמיח קוצים. עוד מעט קט, ואין עוד שום דרך לפרוץ אותו. כששמעתי ממעצב השיער שלי כי הוא חושב לנסוע לפוארטו ריקו, שם שהיתי בקיץ הקודם, המלצתי לו לבקר בטלסקופ הרדיו אָרֶסִיבּוֹ השוכן בצדו הצפוני-מערבי של האי, והוא הביט בי כאילו יעצתי לו לסור לביקור במפעל של יצרן אבקות כביסה. "מה פתאום שיתחשק לי לעשות דבר כזה?" שאל.

"כי זהו אחד הטלסקופים הכי גדולים בעולם, והוא פתוח לקהל, והוא יפהפה ומרתק ונראה כמו אחת מקערות הסוכריות האלה משנות השישים, אבל ענקי ועם פני ראי, והוא תקוע בצלע של מצוק?" אמרתי.

"אה," אמר האיש וקטם בתנועה אחת חלק ניכר מהפוני שלי.

"כי יש מוזיאון גדול למדע שצמוד אליו, ושם תוכל ללמוד המון על הקוסמוס?"

"אני לא כזה טיפוס חנוני, את יודעת," אמר. גזיר וגזור, גזיר וגזור.

"כי ראו אותו בסרט קונטקט עם ג'ודי פוסטר?" ניסיתי לאחר ייאוש.

פיראניות הפלדה לא נרגעו אף לרגע קט. "אף פעם לא הייתי מעריץ שרוף של ג'ודי פוסטר," אמר. "אבל אני ארשום את זה לפני."

"היי, חומד," אמר בעלי כשחזרתי הביתה. "איפה את מחביאה את השערות שלך?"

למען האמת, אני מורטת אותן בעצמי לגמרי לא רע, כל הזמן. וכי יש לי ברירה? אני כתבת לענייני מדע. אני עושה את זה כבר עשרות שנים, זו כל הקריירה שלי, ואני מודה ומתוודה: אני אוהבת מדע. התחלתי לאהוב אותו בילדותי, בביקורים במוזיאון האמריקני לטבע, ואחר כך הקפאתי זמנית את האהבה ההיא, כשלמדתי בבית ספר תיכון זערורי בניו באפלו שבמישיגן, שם היה הסגל שרוי במצוקה כלכלית כזו שאדם יחיד היה אמור ללמד ביולוגיה, כימיה והיסטוריה לפני שהסתלק בחיפזון כדי לעסוק במשלח ידו האמיתי, אימון נבחרת הפוטבול של בית הספר. ובכל זאת, הברנש הלחוץ הזה לא איבד את חוש ההומור שלו. בוקר אחד, כשניגשתי לשולחנו כדי למסור לו עבודה בביולוגיה – אוסף של עשרים או שלושים חרקים צמודים בסיכות ללוח קרטון – הבחנתי כי אחד מגמלי שלמה, חיפושית הזבל ורפרף הדבֵקה לא מתו בעצם, ועכשיו ראיתי אותם מפרפרים נואשות על שפודיהם. צרחתי כמו בת, פלטתי שרשרת של ניבולי פה והפלתי את כל העסק על הרצפה. המורה גיחך אלי בעליצות (עיניו הלטושות נראו לי כמו עיניים מורכבות משום מה) ואמר שהוא מתקשה להמתין בסבלנות עד שתגיע שעתי לנתח את גור החזיר.

במכללה שבתי וגיליתי את אהבתי הישנה, את המדע, והיא שבה וניצתה בלהבתו הכחולה של מבער בונזן. נרשמתי לקורסי מדע רבים ככל האפשר, אף על פי שהמשכתי לחשוב על עצמי ככותבת בראש ובראשונה, ואף על פי שחברַי לכתיבה תהו למה אני טורחת להתעסק עם פיזיקה וחשבון דיפרנציאלי ואינטגרלי ומחשבים ואסטרונומיה ופליאונטולוגיה וכל אלה. למדתי, חרשתי, קיטרתי ומרטתי את שערותי, אבל התמדתי.

"למה את פוסחת על שתי החתונות?" שאל אותי ידיד. "מה פתאום את עושה ניסויי הכלאה אינטלקטואלית כאלה?"

"אני לא יודעת," עניתי. "אני אוהבת מדע. אני סומכת עליו. הוא מעניק לי הרגשה אופטימית. הוא מוסיף מוּצקוּת לחיי."

הוא שאל למה לא נעשיתי מדענית וזהו. אמרתי לו שחתונה תהיה הרס של רומן מקסים. חוץ מזה, לעולם לא אהיה מדענית טובה מאוד, ואת זה אני יודעת היטב.

אז את עתידה להיות חובבת מקצוענית, הוא אמר.

וכמעט צדק. נעשיתי כתבת לענייני מדע.

וכך אני מגיעה סוף כל סוף אל לב העניין – או אולי אל הסחוס, עצם החזה או ורד הצלע שלו? אני כותבת על ענייני מדע כבר עשרים וחמש שנה, ואני אוהבת מדע, אבל גם למדתי ושוב למדתי, ואף על פי שלא שכחתי נאלצתי לשוב וללמוד, עד כמה המדע תלוש משאר ענייני אנוש, באיזו עקשנות משתמר ניתוקו מן העולם, מה גדול כוח ההתמדה של דימוי החנוּן הממושקף, מה עקשני הוא הרעיון כאילו אהבת המדע היא דבר שכולנו אמורים לאבד כשאנחנו גדלים, חוץ מאלה מאיתנו שמוחם גדל יותר מהר מהם, מה מוזר. הרי לכם דברים ששמעתי פעמים רבות במרוצת השנים, כל אימת שסיפרתי לאנשים ממה אני מתפרנסת: "כתבת מדעית? אני לא הסתכלתי על שום דבר מדעי מאז שנכשלתי בכימיה בתיכון." (לחלופין, במקום שני צמוד: "…מאז שנכשלתי בפיזיקה בתיכון.") ג'קלין בַּרטוֹן, פרופסור לכימיה בקַלטֶק, המכון הטכנולוגי של קליפורניה, שמעה גם היא דברים מעין אלה, והביעה בחמיצות משועשעת את השתוממותה על המספר המדהים של אנשים שמוכנים להודות כי לא היו סתם תלמידי כימיה עלובים, אלא נכשלו כישלון חרוץ. זה שנים רבות יש לנו אינפלציה בציונים, ובכל זאת אין היא מצליחה להוציא את ציון המופת הזה, נ', מן התודעה הכימית הלאומית.

גם הכתיבה המדעית נשארת בתוך מין גטו ספרותי ועיתונאי, מנותקת מִכל היתר – לפעמים פיזית, כמו במדור המדע השבועי של ניו יורק טיימס, ולפעמים עקרונית, שכן רוב הבימות, ואין זה משנה עד כמה הן מכוונות את עצמן אל הסולת ואל השמן, פשוט מתעלמות ממנה. הירחונים הרפר'ס ו אטלנטיק מתעלמים ממנה, השבועון ניו יורקר, אבוי, מתעלם גם הוא, מתעלמים אפילו מגזינים אינטרנטיים משובחים בעיני עצמם כמו סָלון, למרות צביונו הגיקי לעילא ולעילא של קהל היעד המשוער שלו. ראיתי סקרי קריאה שהעידו כי מכל המוספים השבועיים של ניו יורק טיימס, הפופולרי ביותר הוא מוסף המדע המופיע בימי שלישי. אבל אני גם יודעת, כי כך שמעתי מפי חברים וקרובים טובי לב, שרבים משליכים אותו על הסף, בלא שעילעלו בו כלל. אחדים מהמשליכים מלכתחילה הללו אפילו עובדים בניו יורק טיימס. לפני כמה שנים, כאשר האישה שהיתה אז העורכת המדעית של ניו יורק טיימס ביקשה מהאיש שהיה אז העורך הראשי של העיתון כולו לומר בבקשה, בבקשה, כמה מילים טובות לחברי הסגל המדעי של המערכת, על העבודה הנאה שהם עושים, שלח העורך הראשי מזכר שבישר לאנשי הסגל עד כמה הוא מצפה בשקיקה לקריאת המוסף המדעי… מדי יום רביעי. כשרק התחלתי לעבוד בעיתון הצגתי את עצמי בפני בעל הטור ויליאם סֶפַייר ככתבת מדעית, והוא אמר לי, "אם כן, אני מצפה לקרוא אותך בימי חמישי, נכון?" הרולד וַרמוּס, חתן פרס נובל, אמר לי שהייתי צריכה לענות: "בטח, ביל, אם אתה קורא את העיתון בפיגור של ארבעים ושמונה שעות."

אוי, כמה שזה כואב! אלא מה חשבתם? איש אינו רוצה להיות לא-רלוונטי, להיות שולי. אישה אינה רוצה להרגיש שהיא נכשלה – אלא אם כן היא לומדת כימיה בתיכון, שאז אין היא יוצאת דופן משום בחינה. אבל אני מוכנה להודות. אני מרגישה שנכשלתי כל אימת שאני שומעת מישהו אומר, למי אכפת, או מי יודע, או אני פשוט לא מבין את זה. כאשר דמות בסדרת הטלוויזיה עמוק באדמה של HBO, העשירה מאוד מכל בחינה אחרת, מכריזה שהיא נרשמה לקורס על "ביוגנטיקה", והחבר שלה משיב, "מש-ע-ע-ע-מם. למה בשם שמים את עושה את זה?" אני נעלבת אישית. בחייכם! הבחור הזה לא שמע שאנחנו חיים בתור הזהב של הביולוגיה? האם אתונה של פריקלס היתה מש-ע-ע-ע-מת אותו גם כן? כשחמי גומר לקרוא מאמר שכתבתי על גֶנים ותאים סרטניים, ואומר שזה היה מרתק, אבל יש לו שאלה, "מה גדול יותר, תא או גֶן?" אני חושבת לעצמי, אוי ואבוי, לא הצלחתי. אם לא הבהרתי היטב את העובדה הביולוגית הבסיסית מאין כמוה, שתאים הם בהחלט קטנים מאוד, ובכל זאת, כל אחד מהם מספיק גדול בשביל להכיל את כל הגנים שלנו, שמספרם 25,000 בערך – מלבד שפע של חבילות נלוות של קוד גנטי, שתכליתן עדיין אינה ידועה – אז מה אני שווה בכלל? וכאשר העורך הלשוני עובר על כתבה שהגשתי בנושא הגנטיקה של לווייתנים ומבקש ממני לבדוק שוב ולאמת את טענותי כי (א) לווייתנים הם יונקים ו)ב) יונקים הם בעלי חיים, אני חושבת שוב, אוי ואבוי, אבל הפעם בגופן מבוהל, שמן, בגודל עשרים ושש נקודות. אללי, אללי, איש אינו יודע שום דבר על מדע. אללי, אללי, לאיש לא אכפת.

האם זה נשמע לכם כמו רחמים עצמיים, כמו האשמת הענבים החמוצים? בטח: כל מתקפה טובה מתחילה במגננה מאנפפת. אם אני עומדת לכתוב ספר על עיקרי המדע, אני חייבת להאמין שיש צורך בספר כזה, ובזאת אני מאמינה. אם אני מאמינה שיש צורך בספר מבוא כזה, בסיור מסחרר בנופי הקנון המדעי, חזקה עלי שאני מאמינה בקיומן של כברות ארץ ענקיות של קרקע בתולה בעולמנו, נופים של מישורים רחבי ידיים ונקיקים עמוקים של בערות מדעית ובורות מדעית וטכנופוביה ועיניים מזוגגות ולווייתניות שנאסר עליהן להיניק את גוריהן. בדמיון הציבור, המדע עדיין נתפס כעיסוק משעמם, חנוני, קשה, מופשט ולמרבה הנוחות גם שולי – עכשיו יותר מאי-פעם, אולי. לדוגמה, בסקר שנערך ב-2005 בקרב 950 תלמידים בבריטניה, בני 13 עד 16, אמרו 51 אחוזים ששיעורי המדע שלהם "משעממים", "מבלבלים" או "קשים" לדעתם – דעה שהלכה והתעצמה משנה לשנה בבית הספר התיכון. רק 7 אחוזים חשבו שהעיסוק במדע "מגניב", וכאשר התבקשו לציין את שמו של המדען המפורסם ביותר, ברשימת שמות שנכללו בה אלברט איינשטיין ואייזיק ניוטון, רבים מהמשיבים העדיפו את כריסטופר קולומבוס.

המדענים מזדרזים להודות באשמה, לשאת בחלק מהאחריות לאלרגיה שמעורר משלח ידם בקרב הציבור הרחב. אשמנו, חטאנו, נכשלנו, הם אומרים. אנחנו עלובים בכל מה שנוגע להסברת עבודתנו להמונים, ואנחנו אפסים בכל מה שנוגע לחינוך הדור הצעיר. אנחנו עסוקים יותר מדי בעבודתנו שלנו. אנחנו חייבים לפרסם מאמרים. אנחנו חייבים לכתוב בקשות למענקי מחקר. אנחנו סובלים מנחת זרועה של "המערכת", השיטה האקדמית חסרת הרחמים המתגמלת מדענים על התמקדות במחקר תוך זניחת כל דבר אחר, ובכלל זה הוראה או הרצאות לקהל הרחב או כתיבת ספרים פופולריים שהופכים לפעמים לתוכניות של הערוץ הציבורי. חוץ מזה, לא רבים מאיתנו עוברים מסך כמו בריאן "מלך המיתרים" גרין, נכון? וכל הדברים האלה מסתכמים בשורה תחתונה אחת: אשמים בכל סעיפי האישום. לא תרמנו את שלנו להארת עיני ההדיוטות.

לכאן אפשר לשרבב שאלה לעניין: האם אנחנו חייבים לעשות משהו בכלל? מה זה משנה, אם רוב רובם של האנשים אינם יודעים דבר וחצי דבר על המדע, או על חשיבה מדעית? אם האיש ברחוב אינו יודע את שמו של הכוכב הקרוב ביותר (השמש), או האם יש לעגבניות גֶנים (יש להן), או למה, כשאנחנו מניחים יד על שולחן, היא אינה עוברת דרכו (מפני שהאלקטרונים של היד והשולחן דוחים אלה את אלה), למה זה חשוב? שיתמחו בזה המומחים. מנתח הלב יודע איך לתקן עורק, הביולוג יודע איך לטפל בתרבית חיידקים, טייס הסילון יודע איך להדליק את השלט נא להדק את חגורות המושב בדיוק ברגע שאת מחליטה לקום לשירותים. אז למה שלא יוכלו כל היתר להמשיך לגזור קופונים ולצבור קלוריות בשקט?

יש המון נימוקים בזכות תודעה מדעית רחבה יותר ויחסים הדוקים יותר עם החשיבה המדעית, ורבים מהם הושמעו פעמים כה רבות, עד שנעשו מרופטים לחלוטין. טענה אהובה על רבים היא שהציבור צריך להתמצא יותר במדע מפני שרבות מהסוגיות העומדות בראש סדר היום שלו כוללות רכיב מדעי: למשל ההתחממות הגלובלית, מקורות אנרגיה חלופיים, מחקרים בתאי גזע עוּבּריים, התגוננות מפני טילים, מגבלותיה הטרגיות של תעשיית הניקוי היבש. לכן, ציבור בעל תחכום מדעי גבוה יותר, יש לצפות, יטיל לקלפי פתקים חכמים יותר, יחסית, למען פוליטיקאים חכמים יותר, סוקרטיים. הוא ידרוש מנציגיו הנבחרים את היכולת להבדיל בין בּלַסטוֹצִיסט, עוּבּר ואורתודונט: הראשון הוא כדור חלול של תאים, בן חמישה ימים, שממנו ניתן להפיק את תאי הגזע הנחשקים כל כך – ולהלכה, לפחות, להצמיח מהם רקמות או איברים לפי בחירה; השני הוא היצור המתפתח ברחם האם לאחר שנקלט בדופנו; והאחרון הוא המומחה שביטוח השיניים שלכם אינו מכסה את שירותיו.

אחרים מציגים את הטענה שציבור בעל שנינוּת מדעית יהיה חסין יחסית מפני אמונות תפלות, ראייה מהרהורי הלב, אחיזת עיניים והונאה. הוא יבין שהנחות היסוד של האסטרולוגיה מגוחכות, ושהרופא, המיילדת או נהג האמבולנס שעזרו לו להיוולד הפעילו עליו, ברגע הלידה, משיכת כבידה גדולה הרבה יותר מזו של השמש, הירח או כל אחד ואחד מכוכבי הלכת. הוא ידע שהפתקיות בעוגיות המזל של המסעדה הסינית השכונתית נכתבו על ידי מחשב, או לכל היותר חיבר אותן פועל שאך זה התקבל לעבודה במפעל המזון ווֹנטוֹן בקווינס. הוא יחשב את סיכוייו לזכות בלוטו, יראה שהם זעומים במידה נלעגת ממש ויחליט להפסיק לקנות כרטיסי לוטו, ואז יתמוטטו סופית תקציבי החינוך של הרשויות המקומיות. וזו, לדאבון הלב, אינה בדיחה: אם תתפשט פתאום מגפה של חשיבה רציונלית ברחבי הארץ, אפשר שהפוליטיקאים ייאלצו לנקוט צעדי חירום למציאת תחליף להכנסות מן הלוטו, ובכלל זה – שומו שמים! – העלאת הארנונה.

לוסי ג'ונס, סֵייסמולוגית במכון הטכנולוגי של קליפורניה, יודעת היטב עד כמה חסינים הבריות מפני היגיון שקול, ועד כמה הם נכונים לצלול לתוך מאורות ארנבים בחיפושיהם אחר אקסיומות, תיאוריות קשר או רגל ארנב מביאת מזל. ג'ונס, אישה נלבבת כבת חמישים, עם שיער בצבע האפרסק וקצב דיבור של מקלע בינוני, היא "המדענית האחראית" על כל דרום קליפורניה במכון הגיאולוגי של ארצות הברית, ובתוקף תפקידה זה היא אמורה לקדם את המוכנוּת לרעשי אדמה. ועוד בתוקף תפקידה היא משמשת שק החבטות של המכון, שכן נגזר עליה להופיע בפני התקשורת, ולהתמודד עם חרדות הציבור, כל אימת שהלוח היבשתי הנושא את דרום קליפורניה מזדעזע קשות. כמו כל הסייסמולוגים בכל אתר ואתר, היא מנסה לשפר את יכולתם של הגיאולוגים לחזות מראש רעשי אדמה גדולים, להבחין בעוד מועד באותות האזהרה המוקדמים ולהורות על פינוי ערים, או לנקוט צעדים אחרים כנדרש כדי להגן על חיי התושבים, על רכושם ועל האוסף היקר ללב של גביעי זכוכית מהיריד העולמי של 1964 שבארונותיהם.

המיתוסים על רעשי אדמה שג'ונס שומעת כיום עברו כברת דרך רבה מאז ימי קלשונו של פוסיידון ופטישו של תור: לדוגמה, יש בסין דגים המסוגלים לחוש ברעש הממשמש ובא; או רעשים מתחוללים רק בשעות הבוקר המוקדמות. "אנשים זוכרים בדרך כלל את הזעזועים שאירעו מוקדם בבוקר, מפני שהם אלה שהעירו אותם משנתם והפחידו אותם ביותר," אומרת ג'ונס. "כשאת מראה להם את הנתונים המלמדים כי למעשה הסיכוי לרעש אדמה בשש אחר הצהריים שווה לסיכוי בשש בבוקר, הם מסרבים להרפות מהאגדה, מפני שאמא או סבתא או הדודה מילי תמיד אמרה שככה זה. לחלופין, הם משנים את ההגדרה של 'מוקדם בבוקר' כך שהיא חובקת את כל הזמן שבין חצות הלילה וארוחת הצהריים. ומה את יודעת, זה נכון: רבים מהרעשים שמתחוללים, מתחוללים בין שתים-עשרה בלילה לשתים-עשרה בצהריים. בדיוק כפי שהדודה מילי היתה אומרת!"

ועוד מאמין הציבור שהסייסמולוגים יודעים לחזות רעשי אדמה הרבה יותר טוב מכפי שהם מוכנים לומר, אבל הם שומרים את תחזיותיהם בלבבם הזדוני, משום שאינם רוצים "לחולל פאניקה".

"פעם קיבלתי מכתב מאישה שכתבה לי, 'אני יודעת שאסור לך להגיד לי מתי תהיה רעידת האדמה הבאה,'" סיפרה ג'ונס, "'אבל אולי את מוכנה לומר לי מתי את שולחת את הילדים שלך לביקור אצל קרובים מחוץ לעיר?' היא הניחה שאני מנצלת את המידע הפנימי שלי בסתר, לטובת משפחתי, אבל מסתירה אותו מכל השאר. אנשים מעדיפים להאמין שהרשויות משקרות להם, מאשר להשלים עם חוסר הוודאות של המדע." הכשרה מדעית מזערית, אומרת ג'ונס, תבהיר לבריות כי צריך להיות קישור במילון בין המילים "מדע" ו"אי-ודאות", וכי הסיבה היחידה שיש לה לשלוח ילדיה אל הקרובים מחוץ לעיר היא רצונה שהם יבלו מעט זמן במחיצת הקרובים מחוץ לעיר.

מלבד זאת טוענים מדענים רבים כי ההדיוטות צריכים להבין את המדע טוב יותר על מנת שיוכלו להעריך נכונה את חשיבותו של המפעל המדעי לעתידהּ הכלכלי, התרבותי, הרפואי והצבאי של הארץ. עולמנו נהפך במהירות לאמזוניה טכנית, הם אומרים – בית-גידול רחב ידיים וחסר רחמים, שבו ההיכרות האינטימית עם עקרונות מדעיים וטכניים עתידה להתגלות, בקרוב מאוד, כחיונית לשרידתו הסוציו-כלכלית של כל אדם ואדם. "זמן קצר אחרי המהפכה התעשייתית," אמרה לוסי ג'ונס, "הגיע המערב למצב שבו הקריאה נעשתה תהליך בסיסי בתקשורת האנושית. מי שלא ידע לקרוא, לא היה מסוגל להשתתף בשיח האנושי הרגיל, ובוודאי לא היה מסוגל למצוא עבודה הגונה.

"עכשיו אנחנו נמצאים בעיצומה של מהפכת ציפיות אחרת," הוסיפה, "שבה כישורי חשיבה הגיונית והבנת התהליך המדעי נעשים נחוצים לכל אדם."

המדענים אינם בודדים באמונתם כי עליונותה המדעית של אמריקה היא מקור החוסן החשוב ביותר שלה. המדע וההנדסה העניקו לנו את כרטיס המעגל, את האינטרנט, את מרַסני הפּרוטֵאָז, את הסטָטינים, את הטפלון (אם כי לא את הפוליטיקאים המצופים בו), את הוֶולקרו, את הוויאגרה, את הצעצוע הזוהר בחושך שנראה כמו חתיכת רפש, את מערך החיסונים לילדים שהותיר את העצלנים בלי שום תירוץ שלא לצאת לבית הספר מלבד "כאב ראש כמו שיש להארי פוטר", את המחשבים הקרויים על שמות פירות או חלקי פרי ואת מערכות הנשק המתקדמות הקרויות על שמות פרוקי-רגליים עוקצניים או שבטי אינדיאנים.

אבל עתיד עליונותנו המדעית תלוי לאו דווקא בניצולו המחוכם של מדע יישומי, אלא בנכונותנו לקדם את המחקר הבסיסי, את החקירות החותרות אל הכמעט-בלתי-מושג, העלולות להימשך עשרות שנים בטרם יספקו תוצאות שניתן לפרסמן, או סחורות שניתן לשווקן, או דוקטורים טריים שיוכלו למצוא עבודה במקצוע. המדענים ותומכיהם טוענים שאילו היה הציבור בקיא יותר בדקויותיו של המדע, היה תומך בחפץ לב בהגדלת חלקו של המדע בתקציב הממשלה משנה לשנה; במענקי מחקר לטווח ארוך, בלא הגבלת זמן; ובהשקעה מספקת בתשתיות בייחוד במכונות שתייה וסנדוויצ'ים טובות יותר במעבדות. הוא היה מכיר בכך שמחקר בסיסי טוב יותר היום פירושו רווחה כלכלית גדולה יותר מחר, שלא לדבר על הבהרת תעלומות החיים, היקום וכל השאר, ובכך שאי-אפשר להצמיד תג מחיר לגאוניות ולמקריות המוצלחת, אבל אפשר לומר ששוויין גדול הרבה יותר מהתקציב שאישר הקונגרס למדע בשנת הכספים הנוכחית.

כן, בואו נפנק את המדענים של היום וניצור חממות לחולמי המחר, לדור המדענים הבא. כי אם נטפח אווירה ידידותית יותר למדע, בלי ספק נעודד צעירים רבים יותר לבחור בקריירה מדעית, ואלה ישמרו על כושר ההתמודדות שלנו עם הקופצות-בראש עתירות האוכלוסין והשאפתניות הללו, הודו וסין. אנחנו צריכים יותר מדענים! אנחנו צריכים יותר מהנדסים! אך משנה לשנה, פחות ופחות סטודנטים אמריקנים בוחרים ללמוד מדע. ב-2004 שמע הקונגרס אזהרה מפי ועדה מייעצת של המועצה הלאומית למדע: "אנו מבחינים בירידה מדאיגה במספרם של אזרחי ארצות הברית המכשירים את עצמם לקריירות של מדענים ומהנדסים," בשעה שמספר מקומות העבודה הדורשים הכשרה כזאת עולה פלאים. נכון לעכשיו, שליש או יותר ממקבלי התארים המתקדמים במדע ובהנדסה מדי שנה בארצות הברית הם סטודנטים זרים, והוא הדין ביותר ממחצית מן הפוסט-דוקטורנטים. וגם אם אין שום פסול באווירה הבינלאומית השוררת בכל מוסד מדעי, רבים מהסטודנטים הזרים בוחרים לחזור עם כישוריהם ועם תואריהם לארצות מוצאם אסירות התודה. "מגמות אלה," אמרה המועצה הלאומית למדע, "מאיימות על כלכלת ארצנו ועל ביטחונה."

ומי יאשים את הסטודנטים של אמריקה על שהם מעדיפים לירחק מהמדעים, אם משכורות החוקרים – למרות ביקוש השוק שכה מרבים לדבר עליו – נשארות כה נמוכות? אחרי עשר שנות לימוד או יותר במוסדות להשכלה גבוהה, עמית פוסט-דוקטורט ישתכר אולי 40,000 דולר בשנה, לא יותר; וגם בהמשך הקריירה, רוב המדענים נשארים בעקשנות מתחת לסף ה-100,000. דייוויד בולטימור, חתן פרס נובל ונשיא קַלְטֶק בעבר, בילה חלק ניכר מראשית הקריירה שלו במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס, MIT. הוא הבחין כי אקדמיית פיליפס, בית הספר התיכון היוקרתי באנדובר שבמסצ'וסטס, המכשיר את תלמידיו (וביניהם בתו של בולטימור) לחיי המעמד העליון, מציע תוכנית לימודים משובחת במדע, אחת הטובות שבטובות. "אבל אי-אפשר למצוא בוגרי אנדובר ב-MIT ," אמר. "מי שרכש באקדמיה הזאת מיומנויות של טיפול במספרים, נעשה ברוקר בבורסה. אין לך מושג כמה קשה למצוא מדענים ממשפחות ותיקות ומכובדות."

מלבד שכר טוב יותר, המדענים זקוקים לתוספת יוקרה. תומכי המדע טוענים בתוקף שאילו נתפס המדע כעיסוק זוהר, תוסס ואוונגַרדי יותר מכפי שהוא כיום, אולי היה מושך אליו עוד משתתפים, עוד מוחות צעירים ומבריקים ועוד אצבעות צעירות וזריזות, מוכנות ומזומנות להקיש על פיפטות במשך עשרים שעות רצופות. "הכול היה שונה לגמרי כשהייתי צעיר," אמר אנדי פיינברג, גנטיקאי מאוניברסיטת ג'ונס הופקינס. "אלה היו ימי הספוטניק, המירוץ לחלל, וכולם היו חולים בקדחת המדע. כולם חשבו שהוא חשוב. כולם חשבו שהוא מרתק. כולם חשבו שהוא מגניב. אנחנו חייבים, איכשהו, להחזיר את הרוח הזאת. תרבות התגליות היא מה שדוחף את ארצנו קדימה, ואנחנו לא יכולים להרשות עצמנו לאבד אותה."

כל אלה הם נימוקים חשובים, מרתקים ותוססים בזכות טיפוחה של תודעה מדעית חזקה יותר. הייתי שמחה לראות יותר אמריקנים צעירים נעשים מדענים, בייחוד אותה צעירה הנושאת מחצית מהדנ"א שלי והמזכה אותי בנקודה אצל שלטונות מס ההכנסה. והייתי גם שמחה לראות את ציבור הבוחרים מקבל החלטות פיקחיות ומושכלות יותר בקלפי, בהשוואה להחלטותיו הקודמות.

ואף על פי כן. כפי שציין סטיבן ויינברג, חתן פרס נובל ופרופסור לפיזיקה באוניברסיטת טקסס, יש הרבה מאוד סוגיות בעלות היבטים מדעיים לכאורה, שהמדע אינו יכול בשום פנים להכריע בהן. "כשמדובר על משהו כמו הוויכוח על מערכת הגנה מפני טילים בליסטיים," אמר, "העובדה שמנהיגינו נראים כמו אנשים שאינם קוראים היסטוריה מדאיגה אותי יותר מהעובדה שהם אינם מבינים בלייזרים של קרני רנטגן." האומנם יש ביכולתו של המדע להכריע בשאלה האם אנו רשאים להפיק תאי גזע מבלסטוציסט אנושי? כל מה שהמדע יכול לומר על הבלסטוציסט הוא זה, בטח שהוא אנושי; יש בתוכו דנ"א אנושי. המדע אינו יכול לומר לנו איזה עומק של רצינות עלינו לייחס לאנושיותו של הבלסטוציסט. המדע אינו יכול להכריע במחלוקת על ה"זכות" היחסית של בלסטוציסט להגנה על תאיו ועל עתידו הלא-ודאי – הקפאה עמוקה לקראת השתלה אפשרית ברחם כלשהו במרוצת הזמן, או מסע קצר בצינור הביוב של מרפאת הפריון – לעומת ה"זכות" שיש לחולים במחלה נוראה, כמו טרשת נפוצה או מחלת פרקינסון, לדעת כי המדענים מקבלים יד חופשית בגישה לתאי גזע ומימון ממשלתי, בתקווה שהם יהפכו את שני אלה בבוא היום לטיפולים חדשים במחלות הללו. אלה הן שאלות של מצפון, של פוליטיקה, של אמונה דתית, וכמוצא אחרון, של הטחת כינויי גנאי.

קיצורו של דבר, אינני משוכנעת שהיכרות עם המדע תהפוך אתכם לאזרחים טובים יותר, או תספק לכם קידום מהיר יותר במקום העבודה, או תמנע את ההידרדרות המצטברת של סגולות נפשכם, המגיעה לשיא ברכישה מצערת של זוג מכנסיים מעור לבן. אינני פרגמטיסטית, ואינני יכולה להציג נימוקים מעשיים מעין אלה שמוצעים לכם בשבחי אכילת ברוקולי וניקוי שיניים בחוט דנטלי. אם אתם מבוגרים שאינם מדענים, אפילו הגרוע במשברי גיל העמידה לא יהפוך אתכם למדענים הלכה למעשה. ואם אינכם מדענים, אינכם חייבים להתמצא במדע. כשם שאינכם חייבים לבקר במוזיאונים או לשמוע את באך או לקרוא אפילו סונטה אחת, חנפנית בסמוי, מִשל שייקספיר. אינכם חייבים לתייר בארצות זרות או לטייל בקניונים מדבריים או לצאת החוצה בלילה נטול עננים ונטול ירח כדי להתבסם משמפניה של כוכבים. וכמה חברים אתם צריכים בעצם?

במקום חובה אזרחית, מה דעתכם על טובה מוחית? בטח שאתם צריכים להתמצא במדע, לספוג אותו עד כמה שהסינפסות שלכם מסוגלות להכיל. המדע אינו דבר אחד בלבד, שרשרת טיעונים יחידה או ידע למדני שאפשר לסגור אותו בקופסה כמו את תולדות האימפריה העות'מאנית, נגיד. המדע הוא אוקיינוס עצום ורחב ידיים של התנסות אנושית. המדע הוא המוצר והתכלית של המוח חרוש התלמים – התלמים העמוקים ביותר שמצויים ברשותו של מין ממיני החי בעולמנו. אם לא תלמדו כלל לשחות, בלי ספק תתחרטו על כך, והים הגדול לא יניח לכם לשכוח זאת.

בטח שאתם צריכים להתמצא במדע, מאותה סיבה עצמה שדוקטור סוס, הנוהג לומר ש"אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים", מציע לקוראיו: "דברים כאלה כיף לעשות / וכיף – תמיד זה טוב מאוד."

יש סיבה לכך שמוזיאונים למדע הם כיפיים, יש סיבה לכך שילדים אוהבים מדע. מדע הוא כיף. לא רק הכיף של פעלולים עוצרי נשימה כמו "תראו איך אני טובל את הפרח הזה בחנקן נוזלי, והוא מתפורר כשהוא נופל על הרצפה," אם כי אין לזלזל גם בזה. הכיף הוא מסוג הכיפים שיש ברעיונות עשירים, מסוג הכיפים שיש בהצצה אל מה שנמצא מתחת לפני הדברים. להבין איך דברים פועלים, זה כיף. רק הביטו הצידה וראו ת'כתף.

"בזמן שלמדתי לתואר ראשון, היה לי ויכוח עם אבא שלי," סיפר דייוויד בּוֹטסטיין, גנטיקאי מאוניברסיטת פרינסטון. "הוא רצה שאני אהיה רופא. אני רציתי להיות מדען. הבהרתי לו היטב שאין לי שום כוונות להירשם לבית ספר לרפואה, ושבעצם אני כבר שקוע במחקר ממש מרתק על דנ"א. ערב אחד בא חבר טוב של אבא שלי, כירורג כללי, והעמיד אותי לחקירת שתי וערב על תוכניותי. מה יכול להיות מעניין יותר מהפיזיולוגיה של האדם ומאיחוי עצמות שבורות? שנינו שתינו קצת, ואני הסברתי לו את המשמעויות ואת ההשלכות של גילוי מבנה הדנ"א. זה היה מזמן, בסביבות 1960, כשתחום הביולוגיה המולקולרית היה בראשית דרכו. בסוף השיחה הסתכל עלי החבר של אבא שלי ואמר, 'חתיכת מזל יש לך. אתה תקבל משכורת בשביל לעשות כיף חיים.'"

פיטר גָליסון, פרופסור להיסטוריה של הפיזיקה באוניברסיטת הרווארד, משתומם בלגלוג על מפעל הייבוש הענקי שהביא לניקוז כל החדווה מתדמיתו של המדע בעיני הציבור הרחב. "נאלצנו לעבוד קשה מאוד, באמת, כדי להגיע להישג המדהים הזה, כי בחיי לא הכרתי ילד קטן שלא התלהב מהמדע וחשב שהוא נורא מעניין," סיפר. "אבל אחרי שנים של כתיבת ספרי לימוד טרחניים עם גרפיקה איומה ונוראה, ושל הצגת המדע כמין צופן בלתי ניתן לפענוח, ושל ניתוק המדע מהתהליכים האנושיים הרגילים שמשתמשים בו מדי יום, קרה הלא-ייאמן: הצלחנו. שיכנענו המון אנשים כי מה שנראה להם פעם מרתק, כיפי וטבעי יותר מכל דבר אחר בעולם, הוא עיסוק שאין לו שום קשר לחייהם."

אז אני מודה, כל המדענים ששמעתי מפיהם עדויות על חדוות המדע נהנים ממימון מובטח למחקריהם, עולים כפורחים בתחומיהם, ויש להם סיבה אישית לחשוב שהיקום הוא מקום מכושף. אבל אני מכירה המון סופרים מצליחים מאוד שאינם רואים את עצמם כבני מזל שאין כדוגמתם בעולם, אלא כמקוללים, כאומללים, כעוסקים במשלח ידם מחוסר ברירה, מפני שאין להם שום כישורים אחרים שהם יכולים לשווק. "סופר הוא מי שמתקשה בכתיבה יותר מכל אדם אחר," התלונן הסופר והמסאי תומס מאן. "כשאני בא הביתה לצהריים אחרי בוקר של כתיבה רצופה, אשתי אומרת שאני נראה כאילו חזרתי מלוויה," אמר קרל היָאסֶן – והוא כותב רומנים קומיים. הצייר דייוויד סָאל קונן באוזני ג'נט מלקולם מהניו יורקר על ייסורי הציור. "זה נורא קשה לי. אני מרגיש כאילו אני דופק את הראש בקיר לבֵנים," אמר. "אני מרגיש שכל אחד אחר מצא איזו דרך שמאפשרת לו לנהל חיים קסומים, חסרי מאמץ, בעוד שאני חייב להישאר במאורה הנוראה הזאת שיש לי במקום חדר, ולסבול." המדענים, לעומת זאת, הם אנשים פיקחים ושאפתנים, והם תחרותיים – אל תניחו להם לבלבל אתכם, עם המכנסיים הקצרים וחולצות הטריקו שלהם – עד כדי טורפנות. אבל תוך כדי כך הם משתפכים על מזלם הטוב ועל הכיף הגדול שבקריירה מדעית, והם אינם אנוכיים, והם מוכנים לחלוק את עליצותם עם הזולת.

"אז בהחלט, הצלחנו, גילגלנו את הסלע אל ראש ההר ושיכנענו את הציבור שהמדע משעמם," המשיך גליסון. אבל יש משהו שאפשר לאומרו בזכות מיקומו של הסלע: יש לו המון אנרגיה פוטנציאלית, והוא נמצא ממש על סף ההידרדרות. כמה דחיפות שקולות היטב, גניחה של מאמץ מאוחד, עקשני וער, וייתכן מאוד שהסלע ייעקר ממאחזו הלא-טבעי ויתגלגל מטה בשאגה ניוטונית.

הספר הזה הוא תרומתי הצנועה למאמץ הזה לדחיקת הסלע ממקומו ולשחרור היופי הקינטי של המדע, למען יוכל לסנוור את עיני הכול.