טעמה העצוב של עוגת הלימון / איימי בנדר / קטע ראשון

לעמוד הספר

1

זה קרה לראשונה באחר צהריים של יום שלישי אחד, יום אביב חמים במרחבים הסמוכים להוליווד, כשרוח קלה נשבה מזרחה מן האוקיינוס ועירבלה את עלי הכותרת שחורי העין של האמנון והתמר, שנשתלו זה לא כבר באדניות שלנו.

אמי היתה בבית ואפתה עוגה. אני טופפתי לאורך שביל הגישה, והיא פתחה את דלת הכניסה עוד לפני שהספקתי לדפוק עליה.

מה דעתך על תרגול קצר? אמרה בעודה רוכנת מעבר למשקוף. היא משכה אותי לחיבוק של שלום והצמידה אותי אל הסינר האהוב עלי מבין כל סינריה, זה שעשוי כותנה מרופטת ומעוטר ברישומים של צמדי דובדבנים אדומים.

היא ערכה את המצרכים על דלפק המטבח: שקית קמח, חבילת סוכר, שתי ביצים חומות שנחו בחיק החריצים שבין האריחים. גוש חמאה צהוב מעוך בקצותיו. קערת זכוכית שטוחה ובה קליפת לימון. סקרתי את השורה. זה היה השבוע של יום הולדתי התשיעי, ובבית הספר היה יום ארוך של שיעורים רצופים, דבר ששנאתי, וצעקות בהפסקה על נקודות במשחק, ועכשיו המטבח שטוף השמש ואמי עם עיניה החמות היו כמו זרועות פתוחות לרווחה. טבלתי אצבע בשקיק הדוֹנַג של גבישי הסוכר החום, ומילמלתי כן, בבקשה, כן.

היא אמרה שיש לנו בערך שעה, אז פתחתי את חוברת העבודה שלי. אפשר לעזור? שאלתי, ופיזרתי עפרונות וניירות על מפות הפלסטיק האישיות.

לא, אמרה אמא, שעירבבה קמח ואבקת סודה.

יום הולדתי חל במארס, ובשנה ההיא הוא התרחש בשבוע אביבי יפה במיוחד, מלא חיים וצלול ברחובות השכונה הצרים שלנו, מרחק בלוקים ספורים מדרום לשדרת סאנסט. היסמין הפורח בלילה שטיפס על שער בית השכן הדיף את ניחוחו הקליל לעת ערב, ומצפוֹן השתפלו הגבעות בחֵן מעבר לאופק, בתים שתולים בתוך צבע חוּם. בקרוב יגיע שעון הקיץ, וכבר בגיל תשע קישרתי את יום הולדתי עם רמזים ראשונים לקיץ, עם התחושה של חלונות פתוחים בכיתה ובגדים קלים יותר וקצם המתקרב של שיעורי הבית בעוד כמה חודשים. שערי התבהר באביב, מחוּם בהיר לבלונד כמעט, די דומה לגדיל זנב הסוס של אמי. בגינות השכונה החלו צמחי האָגַפַּנתוּס לפרוש את זרועות הרובוט הירוקות הארוכות שלהם ולהיפתח בגוונים רכים של כחול וסגול.

אמא טרפה ביצים; היא ניפתה קמח. בצד העמידה קערה אחת של ציפוי שוקולד, ואחרת של סוכריות צבעוניות.

אתגר עוגה שכזה לא היה פעילות שגרתית של אחר צהריים; אמי לא אפתה לעתים קרובות, אך נהנתה במיוחד מכל פעילות הכרוכה במגע, והעוגה הזאת היתה רק אחת בשרשרת ארוכה של ניסויים מגוונים מעשה ידיה שערכה באחרונה. בששת החודשים האחרונים היא טיפחה שתיל תות עד שנהפך לשיח, תפרה מפיות מתחרה ישנה, ובפרץ של התלהבות התקינה דלת צדדית מעץ אלון בחדרו של אחי, בעזרתו של קבלן ששכרה. היא עבדה כמנהלת משרד אך לא אהבה מכונות צילום, או נעליים אלגנטיות, או מחשבים, וכשאבי סיים למלא את חובותיו לבית הספר למשפטים, שאלה אותו אם היא יכולה לקחת פסק זמן וללמוד לעשות משהו עם הידיים. הידיים שלי, אמרה לו במסדרון, נשענת במותניה על מותניו, הידיים שלי לא קיבלו שיעור בשום דבר.

שום דבר? שאל ואחז בחוזקה בידיים האלה. היא צחקה, בשקט. שום דבר שימושי, אמרה.

הם עמדו בדרכי, באמצע המסדרון, בדיוק כשדילגתי מחדר לחדר עם נמר מפלסטיק. סליחה, אמרתי.

הוא נשם בשערה, שאף את ריח סמיכותו המתוק. אבי בדרך כלל הסכים לבקשותיה, כי בעמידתו האיתנה ובלסתו היתה טבועה המילה "מפרנס", והוא אהב אותה באופן שבו לבו של צפָּר מזנק לשמע קריאתו של כַּפָּן ורוד, עוף מים פלומתי הקורא קו-קו קצוב מבין עצי המנגרוב. מצאתי, אומר הצפר. בטח, אמר אבי וטפח על גבה בצרור מכתבים.

ררר, אמר הנמר בדרכו חזרה אל המאורה.

עילעלתי בחוברת ליד שולחן המטבח, מתענגת על צלילי התקתוק של התנור המתחמם. אם חשתי בדבר מה מטריד, היה זה כמו שמש שנעלמת פתאום מאחורי ענן, רק כדי לשוב ולהאיר שניות ספורות לאחר מכן. זכרתי במעורפל שהורי התווכחו אמש, אבל הורים מתווכחים כל הזמן, בבית ועל מסך הטלוויזיה. חוץ מזה, עדיין הייתי טרודה בנקודות שהפסדתי בהפסקת הצהריים לאֶדי אוֹקלי המנומש, שאף פעם לא שיחק הוגן. קראתי בחוברת העבודה שלי: כיליון, כישלון, כישרון; מחיצה, מליצה, מריצה. ליד הדלפק, אמא יצקה בְּלִילה צהובה סמיכה לתבנית משומנת, והחליקה אותה בקצה השטוח של מרית פלסטיק ורודה. היא בדקה את חום התנור והסיטה קווצת שיער מיוזעת ממצחה בגולת מפרק ידה.

הנה זה בא, אמרה והחליקה את העוגה אל התנור.

כשהרמתי את עיני היא שיפשפה את עפעפיה בכריות האצבעות. היא הפריחה לעברי נשיקה ואמרה שהיא הולכת לשכב קצת. טוב, הינהנתי. שתי ציפורים התקוטטו בחוץ. בחוברת שלי, בחרתי את בעלת המריצה ועיטרתי את נעליה בשרוכים אדומים, ואת פניה בכתום בהיר. נשבעתי שמעכשיו אכדרר חזק יותר במגרש המשחקים ואטיח את הכדור היישר אל הפינה של אדי אוקלי. הוספתי ביד נדיבה כמה תפוחים למריצה.

החדר נמלא ריח חמאה וסוכר וביצים ולימון מתחממים, ובחמש זימזם שעון העצר ואני הוצאתי את העוגה והנחתי אותה על גבי הכיריים. הבית דמם. קערת הציפוי ניצבה על הדלפק, מוכנה לפעולה, ועוגות הן הכי טעימות ברגע שהן יוצאות מהתנור, ואני ממש לא יכולתי לחכות עוד, אז הושטתי יד אל דופן התבנית, אל החלק הנסתר ביותר, והוצאתי גוש חמים וספוגי של זהב עמוק. ציפיתי את כולו בשוקולד. תחבתי את כל הדבר הזה לפה.

2

כשאמי התפטרה, היא העבירה את ששת החודשים הראשונים בייפוי הבית. מדי שבוע פרויקט אחר. תחילה גידלה את שתיל התות בחצר האחורית, וחיברה אותו לגדר עד שהתותים העלו בשיח גל של נקודות אדומות. כשסיימה, היא הצטנפה על הספה בין ערמות של תחרה ישנה, והניחה את מגבת המטבח החדשה והטובה ביותר שלה תחת קערת תותים שנקטפו זה עתה. אחר הקציפה שמנת לכסות בה את התותים שקטפה מן השיח, והניחה הכול בקערת הקרמיקה שעשתה בקולג' ושנחה על גבי המגבת. היא היתה אדומה ולבנה ועדינה ואלגנטית, אבל אמא תמיד התקשתה לקבל מחמאות. כשהשיח האט בצמיחתו לקראת הסתיו, היא רצתה להתעסק עם משהו קשיח יותר, אז היא התקשרה לחֲבֵרה שהכירה קבלן, ושכרה את שירותיו בהבטחה שתיתן יד בהתקנת הדלת הצדדית בחדרו של אחי, שנועדה למקרה שירצה פעם לצאת החוצה.

אבל הוא שונא לצאת! אמרתי ועקבתי אחריהם כשנכנסו לחדרו של ג'וזף לצורך מדידות. למה לי אין דלת?

את צעירה מדי בשביל דלת, אמרה אמא. אחי הצמיד את תרמילו אל חזהו, צפה במתרחש והינהן קצרות כשאמי שאלה אותו אם המיקום מתאים. כמה זמן זה ייקח? שאל.

נעבוד רק כשתהיו בבית הספר, הבטיחה לשנינו ושלפה מחברת עם רשימת חומרים.

זה נמשך שלושה שבועות של ניסור, שיוף, הריסה ובנייה מחדש, כשאמי בג'ינס, זנב הסוס שלה תחוב תחת צווארון חולצתה, והקבלן נותן הסברים ארוכים על גדלים ומידות. ג'וזף ישן תחת שמיכת טלאים נוספת מרגע שהקיר נפער, כי הוא העדיף לישון במיטתו. הם עבדו יום אחר יום עד שלבסוף העץ קוּבַּע, והאשנב העליון הותקן, והידית חוברה, וּוילונות אדומים קטנים ועליזים השתלשלו עד לאמצע המשקוף. אמא הציגה אותה בפני ג'וזף ברגע שחזר מבית הספר. הפתעה! אמרה, משכה אותו במפרק היד והחוותה קידה. הוא הניח את ידו על הידית ויצא מהדלת, ואז חזר מדלת הכניסה של הבית והלך למטבח לאכול דגנים. נראה טוב, קרא מן המטבח. אמא ואני פתחנו וסגרנו את הדלת חמישים פעם, נעלנו אותה והסטנו את הווילונות; פתחנו מחדש את הווילונות ואת הדלת. כשאבא חזר הביתה בשעה הרגילה, מטר שמונים ושלושה שנאלצים להשתופף תחת המשקוף, הוא עשה כמה שיחות טלפון מחדר השינה, וכשאמא גררה אותו החוצה לראות את התוצר המוגמר, הוא אמר נחמד, עשוי יפה, ושילב את זרועותיו.

מה? אמרה אמא.

שום דבר.

יש כאן מנעול, אמרתי והצבעתי.

זה פשוט מצחיק, אמר אבא וקימט את אפו. כל כך הרבה עבודה בשביל דלת לחדר שרק אחד מאיתנו נכנס אליו.

אתה יכול להשתמש בה, קרא ג'וזף מהמטבח.

במקרה של שרפה, אמרתי.

שייפנו כל כך הרבה, אמרה אמא ועקבה באצבעה אחר היבלות שבכפות ידיה.

חלק מאוד, אמר אבא, שנגע בווילונות.

אחרי ארוחת הערב אבא סיים את עבודתו בחדר השינה, אמא השתרעה על השטיח בסלון לפני אח הלבנים האדומות, ואף שעדיין היה חמים בחוץ, כמעט עשרים ואחת מעלות, הדליקה אש בעזרת בול עץ אורן שמצאה בחנייה. בואי שבי, רוז, קראה אלי, ואנחנו התכרבלנו יחד ובהינו בשלהבות המרצדות שליחכו את העץ עד אפר. בלילה ההוא היו לי סיוטים, כי אומרים שסיוטים באים ביתר קלות כשהבית חם מדי. חלמתי שאנחנו צוללים בנהרות קפואים.

עוגת יום ההולדת שלי היתה הפרויקט הבא שלה, כי היא לא נאפתה מתערובת מוכנה אלא הורכבה יש מאין — הקמח, אבקת האפייה, בטעם לימון, כי בגיל שמונה זה מה שביקשתי; פיתחתי חיבה יתרה לְחָמוּץ. עילעלנו יחד בכמה ספרי בישול כדי למצוא את העוגה המתאימה, והריח שהשתלט על המטבח היה נעים באופן עז. רק להבהיר: החתיכה שאכלתי היתה טעימה. תערובת קלילה, חמימה ולימונית עטופה במערבולת סוכר כהה, קרירה ועשירה.

אבל בחוץ החשיך היום, ואחרי שסיימתי את החתיכה הראשונה, כשהרושם הראשוני דעך, הרגשתי תנועה קלה בפנים, תגובה לא צפויה. כאילו חיישן, שעד כה היה טמון עמוק בתוכי, שלח את מחושיו כדי לסקור את הסביבה וליידע את פי בדבר מה חדש. כי החומרים הטובים — השוקולד המשובח, הלימונים הטריים ביותר — נדמו כמכסים על דבר מה גדול ואפל יותר, והטעם שהיה מתחת החל לפלס את דרכו מעלה מתוך החתיכה. יכולתי בהחלט לחוש את טעם השוקולד, אבל במפוזר ובמרומז, במעין פרישה או פתיחה, ונדמה היה שפי נמלא גם בטעם קטנוּת, בתחושת הצטמקות, דאגה, כאילו טעמתי מרחב שמשום מה ידעתי כי הוא קשור לאמי, תחושה דחוסה של מחשבותיה, ספירלה, כאילו אני יכולה לטעום אפילו את חריקת לסתותיה שיצרה את כאב הראש שאילץ אותה לקחת אספרינים רבים ככל הנדרש, קו מנוקד לבן שלהם בשורה על שידת הלילה, כמו מילים שנשמטו בסיום הערה שלה: אני הולכת לשכב קצת… לשום דבר מזה לא היה טעם רע במיוחד, אבל היה מין חוסר שלמות בטעמים, ששיווה להם נופך ריקני, כאילו הלימון והשוקולד רק מחפים על ריקנות. ידיה המיומנות של אמי הכינו את העוגה, ומוחה ידע כיצד לאזן בין המרכיבים, אך היא לא היתה שם, בתוכה. זה הפחיד אותי כל כך ששלפתי סכין ממגירה וחתכתי פרוסה גדולה, מחריבה את העיגול, כי הייתי מוכרחה לבדוק את זה שוב בו ברגע, והנחתי אותה על צלחת ורודת פרחים ונטלתי מפית ממגירת המפיות. לבי הלם במהירות. אדי אוקלי הצטמק לכדי נקודה. קיוויתי שדמיינתי את זה — אולי הלימון היה מקולקל? או הסוכר ישן? — אם כי כבר בעודי מהרהרת ידעתי שמה שטעמתי לא קשור לחומרים — והדלקתי את האור ולקחתי את הצלחת לחדר האחר, אל הכורסה האהובה עלי, זאת עם דוגמת הפסים הכתומה, ועם כל נגיסה חשבתי — מממ, כמה טעים, הכי טוב בעולם, יאמי — אבל עם כל נגיסה: היעדר, רעב, סחרור, ריק. העוגה הזאת שאמי הכינה רק למעני, הבת האהובה כל כך, עד שלעתים ראיתי אותה מאגרפת את כפות ידיה מרוב התרגשות כשחזרתי מבית הספר, וכשחיבקה אותי לשלום הרגשתי עד כמה החיבוק אינו מכיל את כל מה שרצתה להעניק.

אכלתי את כל הפרוסה, נואשת להעמיד את עצמי על טעותי.

כשאמא התעוררה, אחרי שש, היא תעתה אל המטבח, ראתה את הפרוסה שנחתכה מן העוגה ומצאה אותי שרועה לרגלי כורסת הפסים הכתומים. היא כרעה על ברכיה והחליקה את שערי הלוהט ממצחי.

רוזי, אמרה. מתוקונת. את בסדר?

מיצמצתי ופקחתי את עינַי, עפעפי כבדים יותר עכשיו, כאילו משקולות עופרת קטנות נתלו מחוט דיג על כל ריס וריס.

אכלתי פרוסה מהעוגה, אמרתי.

היא חייכה אלי. ראיתי את כאב הראש שלה עדיין הולם מעל הגבה השמאלית, אבל החיוך היה אמיתי.

זה בסדר, אמרה ושיפשפה את החלק התחתון של ארובת העין. איך היא יצאה?

בסדר, אמרתי, אבל קולי רעד.

היא הלכה ולקחה לעצמה פרוסה, והתיישבה לצדי על הרצפה בשיכול רגליים. פסים של סדין נחרשו בלחיה בשעת התנומה.

מממ, אמרה ונגסה נגיסה קטנה. את חושבת שזה מתוק מדי?

הרגשתי את ההר מתעבה בגרוני, כאב מתפשט אל דופן צווארי.

מה קרה, מותק? שאלה.

לא יודעת.

ג'ו כבר חזר מבית הספר?

עוד לא.

מה קרה? את בוכה? קרה משהו בבית הספר?

את ואבא רבתם?

לא ממש, אמרה ומחתה את פיה במפית שלי. סתם התווכחנו. את לא צריכה לדאוג.

את בסדר? שאלתי.

אני?

את? אמרתי, מזדקפת מעט לישיבה.

היא משכה בכתפיה. בטח, אמרה. רק רציתי לישון. למה?

ניענעתי בראשי כדי להצטלל. חשבתי —

היא זקרה את גבותיה בעידוד.

יש לה טעם ריק, אמרתי.

לעוגה? היא צחקה קצת בבהלה. היא עד כדי כך גרועה? שכחתי משהו?

לא, אמרתי. לא משהו כזה. כאילו לא היית בה. את מרגישה טוב?

המשכתי לנענע בראשי. המילים, מילים מטופשות, היו מחוסרות כל היגיון.

אני כאן, אמרה בעליזות. אני מרגישה בסדר. רוצה עוד?

היא הושיטה לי מזלג עם חתיכת עוגה, כולה אור שמש וקקאו, אבל לא יכולתי בשום אופן לאכול אותה. בלעתי, במאמץ, והרוק החליק על פני ההר שבגרוני.

נכון שלא כדאי שייגמר לי התיאבון לארוחת ערב? אמרתי.

רק אז — ורק לרגע — היא הביטה בי בצורה מוזרה. ילדה מצחיקה, אמרה. היא מחתה את אצבעותיה במפית ונעמדה. טוב. שנתחיל?

ארוחת ערב? אמרתי.

עוף, אמרה והציצה בשעונה. כבר מאוחר!

נכנסתי אחריה למטבח. ג'וזף הגיע כעשר דקות לאחר מכן, וחבטת התרמיל שלו על הרצפה היתה כמו מטיל ברזל שצנח מהתקרה. הוא היה אדום מההליכה הביתה, עיניו האפורות צלולות, שערו הכהה לח מזיעה, והסומק בלחייו והאור בעיניו יצרו רושם שהוא עומד לספר לנו על כל מה שקרה לו במהלך היום, כולל אנקדוטות בולטות, בדיחות וקִנטורים. אבל הוא רק שטף את הידיים בכיור המטבח בדממה. הוא עטה כמדומה את האוויר שמסביבו כמו גלימה.

אמא חיבקה אותו כאילו נעדר שנה, והוא טפח על כתפה כאילו היתה גור כלבים, ושלושתנו קצצנו וניקינו בזמן שהכינה חזה עוף בפירורי לחם עם שעועית ירוקה ואורז. ג'וזף התיז חומר חיטוי מדולל על קרש החיתוך שבכיור. שמן התפצח במחבת. אני ניסיתי להשיב את מחשבותי אל בית הספר, אבל החרדה שָבה והשתלטה עלי באמצע ההכנות; תוך כדי צפייה באמי מגלגלת עוף חי בפירורי לחם, חשבתי: מה אם גם לעוף יהיה טעם כזה? ולאורז?

בשש ארבעים וחמש הגיעה מכוניתו של אבי וחנתה. הוא פתח את הדלת בדחיפה, שמח וטוב לב, מרעים בקולו, אני בבית! כפי שנהג לעשות תמיד. הוא אמר את זה למסדרון. עד סוף היום, שערו השחור והסמיך כבר היה מעוך ופרוע, ספוג בחוֹם של כל טרדות היום בעבודה.

הוא עצר על סף המטבח, אבל אנחנו היינו עסוקים מכדי לברך אותו בחזרה.

יופי של עבודת צוות! אמר.

היי, אבא, אמרתי ונופפתי בסכין לאחור. הוא תמיד נראה לי קצת כמו אורח. טוב שחזרת, אמרתי.

טוב להיות בבית, אמר.

אמא הרימה את עיניה מן המחבת והינהנה.

נראה שהוא רוצה לגשת ולנשק אותה, אבל לא בטוח שזה יעבוד, ולכן השעין את תיק המסמכים שלו על קיר הארון, נעלם במסדרון כדי להחליף בגדים, והצטרף אלינו בדיוק כשהתיישבנו ומסביבנו האוכל המהביל בקערות ובצלחות הגשה. ג'וזף התכבד, ואני שמתי על הצלחת, לאט ככל יכולתי, מלוא הכף מכל דבר, בכמויות שוות. חצי חזה עוף. שבעה אפונים ירוקים. שתי כפות אורז.

כעת כבר היה חשוך בחוץ. פנסי הרחוב זימזמו בגופֵי פלורצנט כחולים-מעורפלים.

טעמה של ארוחת הערב היה מעט טוב יותר מזה של העוגה, אבל לא בהרבה. שקעתי בכיסא. עיקמתי את פי.

מה קרה? שאלה אמא. לא יודעת, אמרתי, ונאחזתי בשרוולה. לעוף יש טעם מוזר, אמרתי.

אמא לעסה בכובד ראש. זה בגלל פירורי הלחם? שאלה. יש יותר מדי רוזמרין?

זה בסדר גמור, אמר ג'וזף, שאכל כשעיניו נעוצות בצלחת כך שאיש לא היה יכול ליצור איתו קשר עין ולשוחח איתו באמת.

בעודנו אוכלים, אחי סיפר קצת על החוג לאסטרונומיה שלו, ועל זה שקוסמולוג מאוניברסיטת קליפורניה יגיע אליהם בקרוב ויסביר על תהליך האצת היקום. בכל רגע, אמר ג'וזף, הוא נעשה יותר ויותר מהיר. הוא סימן באוויר במזלגו, ופתית אורז ניתז על פני השולחן. אבא סיפר סיפור על הכלב של מזכירתו. אמא פרמה את העוף שלה לחתיכות.

כשסיימנו, היא הביאה את העוגה המצופה, הגמורה והפרוסה למחצה על צלחת חרסינה צהובה, והחוותה תנועה קלה בידה.

ולקינוח…! קראה.

ג'וזף מחא כפיים, אבא הימהם, ובגלל שאני לא ידעתי מה לעשות, אילצתי את עצמי לבלוע עוד פרוסה ומחיתי את הדמעות במפית. מצטערת, מילמלתי. מצטערת. אולי אני חולה? צפיתי בכל הצלחות בקפידה, אבל הפרוסה של אבא חוסלה במהירות הבזק, ואפילו ג'וזף, שלא היה אכלן גדול מלכתחילה, ולעתים קרובות דיבר על כך שהיה רוצה לקבל גלולת ארוחת בוקר, גלולת ארוחת צהריים וגלולת ארוחת ערב, אמר שאמא צריכה להירשם לתחרות או משהו כזה. אַת האדם היחיד שאני מכיר שיודע גם לבנות דלתות וגם לאפות עוגות וגם לסדר תיקיות במחשב, אמר, והרים את מבטו לשתי שניות.

רוז חושבת ששכחתי משהו, אמרה אמא.

לא אמרתי את זה, מחיתי כשאני לופתת את הצלחת, והעוגה דביקה ונוראה בתוך פי.

אין סיכוי, אמר ג'ו. היא מושלמת.

תודה, אמרה אמא והסמיקה.

לכל אחד יש טעם שונה, מותק, אמרה וליטפה את שערי.

לא לזה התכוונתי, אמרתי. אמא —

בכל אופן, זאת העוגה האחרונה בזמן הקרוב. אני מתחילה לעבוד במשרה חלקית מחר, אמרה אמא. בנגרייה בסילבר לייק.

פעם ראשונה שאני שומע על זה, אמר אבא ומחה את פיו. מה את משפצת, עוד דלתות?

אמרתי נגרות, אמרה אמא. לא שיפוצים. אני אבנה שולחנות וכיסאות.

אני יכולה לקום מהשולחן? שאלתי.

בטח, אמרה אמא. תכף אבוא אלייך.

עשיתי אמבטיה בעצמי והלכתי למיטה. מאוחר יותר, כשהתחלתי לשקוע בשינה, הרגשתי שהיא נכנסה. העמידה שלה לצד מיטתי. נוכחות צִלו של אדם המורגשת מאחורי עפעפיים סגורים. חלומות פז, רוז מתוקה שלי, לחשה, ואני נאחזתי במילים כאילו היו חוט של זהב שיכולתי לצעוד בעקבותיו אל האפלה. נאחזתי בהן בחוזקה, ונרדמתי.