הקרקס הגדול של הרעיונות / מיקי בן-כנען / קטע ראשון

לעמוד הספר

19 בנובמבר 2009
ירושלים, שעת צהריים

זקנתו של אדם ממעיטה מערך מותו. בלכתו יחושו אנשים צער קטן, מהול בשוויון נפש. רק מעטים יתעצבו על אובדן תובנותיו. קרובים שישלימו עם קצו הממשמש בחייו, ישובו במהרה למסלולם — נכפפים לחוקי טבע ולסדרי עולם.

על כן הידיעה בעיתון הבוקר היתה קטנה, והופיעה בעמוד פנימי נידח שבנידחים. היא הכריזה ביבושת על תאונה שבה קיפחו את חייהן שתי נשים:

"שתי קשישות נמצאו ללא רוח חיים בדירת הקומה השנייה של בית האבות 'ידליצה נורברט' בירושלים. עולה חשד כי תנור גז ישן, אשר שימש לחימום הדירה, כבה באישון לילה, והקשישות שאפו את הגז בשנתן. בבוקר הריחו השכנים ריח הבוקע מהדירה, והזעיקו את אב הבית שצילצל למשטרה."

עוד נכתב כי:

"בנה של גברת הופסה, אחת הנשים שנחנקו למוות, סיפר כי אמו נהגה להקפיד על כיבוי התנור לפני השינה. מותה הכה אותו בהלם."

במרווח שיועד לתצלום, הודפסה פרסומת המטיפה להיגיינת חניכיים.

v

פינקי ובנימין הופסה עמדו והתבוננו בשתי הערמות המכוסות. צוות חקירה, שבדק את החדר משעות הבוקר, טרק כרגע את הדלת מאחוריו וקולות נציגי החוק, המתדיינים על סידורי ההסעה לתחנת המשטרה, הידהדו פנימה מהמסדרון של חדר המדרגות.

פינקי, גבר צעיר כבן שלושים, פסע באיפוק וקרב אל הגיבובים שעל השטיח. הוא רכן, שלח זרועו, והסיט את השמיכה מעל הפנים המכוסים. הגבר השני נותר נטוע על עומדו ורק יבבה כבושה חמקה מחזהו והעידה על הלוך רוח לא מאושר במיוחד. הוא היה המבוגר בין השניים, ועל גופו נחה חליפה כחולה ממורטטת ששוליה ספוגים במי גשם, עובדה שהעצימה את מראהו הבוכה.

הצעיר ניגש לחלון והרים את תריס הגלילה עד שנפערה לעיניהם הגינה. כידונים שקופים של מים ננעצו בדשא בדממה. עלי השיחים אגרו את הנוזל, משפילים קצם לאדמה. קורטוב אור חלוש התווסף לחלל, מוסס את בכיו של בנימין הופסה, ודבק בקירות. בצערו נשא את זרועותיו אל ראשו. מפרקי ידיו הצנומים חמקו מתוך הבד וסבך של ורידים תכלכלים הדהיר פעימות משורש כף ידו אל מצחו.

האישה שפניה נחשפו מתחת לשמיכה היתה אמו, והרגע שבו אדם ניצב מול אמו המתה הוא גם זמן שבו נשמעת במוחו טריקת דלת על עברו. נטשה אותו הנפש שאישרה עבורו את זיכרונות ינקותו. מעתה ייאלץ להיסמך על ידע אישי, ובחלוף השנים יטיל ספק בעובדה שאכן היה אי-פעם תינוק. אין זאת כי האישה שלימדה אותו את החיים מלמדת אותו עכשיו את המוות.

הגשם בחוץ מתגבר, ודמעותיו של בנימין הופסה זולגות ותוכפות. הוא חש כי לבו מתפוקק מצער. "אבא," אומר הצעיר וקולו רך כשמנת, "אתה כולך רטוב, בוא ונסיר מעליך את הז'קט." הוא מתייצב בגבו של הבוכה ובעדינות מרים את קצה הצווארון ואז מושך את הלבוש ומחלץ את זרועותיו. האב כושל, ומתמוטט על כיסא המרוחק מגופת אמו. "אתה יודע מה פינקי?" אומר בנימין הופסה, משתדל לכבוש את בכיו, "תראה כמה היא יפה, אני לא זוכר מתי סבתא היתה כל כך יפה. תסתכל על הפנים שלה — היא ממש זוהרת."

פינקי ניגש ומסיר בתנופה את שמיכת הפוך הוורודה מעל שתי הגופות. השמיכה מתפתלת לרגע באוויר, מתחבטת אם להמריא, ואז צונחת ומסתופפת לרגלי האב. צמרמורת אוחזת בגבו וחולשתו מחריפה. טוב שישב. שתי הגופות מתערטלות לאור היום החיוור שמתיימר להגדיר את גבולות החדר. רגע נוסף נדרש כדי להבחין בפרטים התמוהים ולקפוא בתדהמה:

גברת הופסה עוטה על גופה בגד דהוי המורכב מחלקי פרווה בצבעי חום ואפור. ראשה שעון על כובע שמרקמו דומה. מן החלק המיועד לכיסוי המצח משתרבב חדק עגלולי. ברור לעין כי גווייתה של גברת הופסה עטויה בתחפושת של פיל. הקשישה השנייה שוכבת על צדה השמאלי, ומליטה פניה בכתפה של גברת הופסה. כף ידה הימנית קמוצה ואוחזת בקווצת פרווה. על גופה שמלה רכוסה בכפתורי זהב, שעיגולים חיוורים בוורוד מנקדים אותה לכל אורכה. השמלה מכווצת במותניה, ומופשלת באופן המגלה גרבי כותנה משוכים עד לברך, ונעלי לכה בגזרה האופיינית למנעלי בובה.

שתי הנשים המתות נראות כאילו זה עתה ברחו מקרקס.