הקומדיה התל-אביבית / יובל בן-עמי / קטע ראשון

לעמוד הספר

1

הייתי נשוי לבחורה יפה, אמריקאית זהובה מהרי הרוקי שפגשתי באכסניה באירופה. גרנו בשכונה טובה, טובה ממש. ליד הבית, מעבר לכיכר מקושטת בפֶּסל של צרור עפרונות ענקיים, זרם הירקון בעצלתיים, נקי משהיה מזה עשורים. עבדתי מהבית, כותב כתבות תרבות ותיירות על כוסות גדולות של קפה, וכשהתעורר בי צורך בהרהור, טיילתי לאורך רצועת הדשא המלווה את הגדה עד השפך, שם גלים השתברו על קירות בטון סדוקים, וצפיתי בהם. שלֵו.

שלֵו, כן. כי מי שלא יודע מה יזמנו לו השנים, מי שלא יודע שהרחק מהירקון, בין גורדי השחקים השקופים של בנגקוק, אנשים כמוהו לא פוחדים לשאת אננסים בלילה, יש בו מין שלווה. אבל אולי חשתי כבר אז, בדגדוג בקצה הריסים, או ברחרוח, שיום אחד אתהלך ביניהם. אז כן, הייתי שלֵו, אבל גם רעב.

הרעב גבר עם כל כוס גדולה של קפה, והתעצם בדרך אל השפך. הכול היה יפה, אבל היה לי חור בבטן. כל בחורה גרומה ומצויצת בלבושהּ שחלפה על פני ברחוב, הציתה בי משהו. התלוננתי על כך באוזני אשתי, שהיתה, בהתאם לקלישאה ויותר מכל קלישאה, גם חברתי הטובה ביותר. "זה סתם סימן שאני לא מאושר," שיערתי, “מה ההפך מאושר? אולי ההפך מאושר הוא חור בבטן."

היא, שלא היתה מאושרת במיוחד בעצמה, בחשה לי יין חם עם סיידר ואפתה לחמניות טריות — כדי לעזור לי לשרוד ימים שאין בהם שלמות — קראה לי בשבתות סיפורים מתוך חוברות ה"ניו יורקר" היפות שלה, בתקווה לרפד בהם את דופנות לבי, ביקשה שאנוח ואירגע ואתן לזה להתפוגג. בערבים היתה הולכת לישון מוקדם. היא היתה נערת פרברים מטבעה ועבדה בהנהלת קופת חולים גדולה, בין טיפוסים פרבריים אחרים שהיו עורכים ישיבות צוות בשבע בבוקר. חשבתי שהם מטורפים. עירוני וערני, הייתי אוחז בה עד שנרדמה בערבים שעדיין לא חלמו להבשיל ללילות, ואז לוקח את האופניים ומדווש לאורך הירקון עד הנמל, ומשם דרומה, מפליג לאורך הטיילת אל שקשוק הכוסות של העיר. אני והחור בבטן, ההולך ומתרחב. ניסיתי לאטום אותו בפיצות אלנבי של חצות ולשטוף אותו בבירה. על חטא לא היה מה לדבר. בגדתָ באמריקאית — איבדת את הבית.

בסוף אזרתי אומץ. ביקשתי בקשה חריגה.

טיילנו אל הבית לאורך רחוב ויצמן. זה היה יום כיפור, והלכנו ממש באמצע הכביש. לינזי לא באה מבית יהודי, אבל בשבע שנות יחסינו הספיקה להתוודע למושג "חשבון נפש". השתמשתי בו כדי לרפד את בקשתי. “זאת תוצאה של חשבון הנפש שלי," אמרתי, “הבנתי שאני חייב לך ולי להיות רגוע לידך."

"אז זה מה שיעזור לדעתך? פרידה מדומָה?"

"זה יקל את הלחץ. משם אפשר יהיה להתקדם הלאה. למצוא פתרון יסודי יותר."

"אולי זה רעיון טוב," אמרה אחרי הרהור. “אתה תיגע בפנטזיה שלך ואז תבין שהיא בסך הכול פנטזיה וזהו, ושאין בה יותר מדי, ותצא מחוסר הנחת ותוכל להיות מאושר יותר."

"בדיוק. זה מה שאני מאמין שיקרה. כדי שזה יקרה, אני חייב להתנסות ואני חייב את אישורך. לך ניתן אישור מצדי. אם יש לך פנטזיה כלשהי —"

"אין לי," היא קטעה.

קבענו על חודש של פרידה מדומָה. לינזי נסעה לחתונת אחותה בסיאטל. אני ליריד ספרים בפינלנד. חיברתי פעם ספר על פינלנד, ומשרד החוץ ראה בי נציג נאות לשלוח לשם מטעמו. ביליתי שני בקרים בביתן הישראלי וגם נתתי איזו הרצאה, ובצהריים טיילתי בגבעה הירוקה הצופה אל העיר טוּרקוּ. היא נצבעה בצבע שמים אפורים שנתלו מעליה, ואני לא ידעתי מה צובע את לבי באותו צבע. זאת לא היתה טורקו. אלה לא היו השמים. זה היה רעב שגבר עם כל כוס של בירה פינית.