אם אשמע קול אחר / פרסום ראשון

בחזרה לעמוד הספר
על המחברת

.
.
.

פרולוג

משני צדיו של המסדרון שלאורכו היא מובלת, ישנן דלתות ברזל, במרכזן פעוּר ריבוע קטן של סורגים צפופים. דלתות אפורות, ומנעולי בריח – כמו אלה שיש בתאי שירותים ישנים, אבל פה הם בצד הלא נכון של הדלת, מבחוץ.

צפוף ומחניק פה, אימה ואפלה. הדימוי הפסטורלי והקסום של כלא כמקום של מפלט ושֶקט, מתפורר בכל דקה נוספת שבה היא עומדת במסדרון הצר של אגף ה"ימים". כמו באגדה שהיא יודעת בעל פה, על בת הקיסר שחשקה בפלך (נאה, זקופת ראש, מכשיר טווייה עתיק בידה, שַלווה של בד נארג). גם היא, כמו הקיסרית העצובה והמצורעת, לא העלתה על דעתה שכך תזכה בפלך שלה. באמצע השוק, עם כל העניים והמצורעים.

מה עשתה לעצמה ואיך הגיעה לכאן?

האם היתה עושה את זה שוב?

התא שמיועד לה ריק, לעת עתה. אולי בהמשך יתמלא באסירוֹת חדשות. הוא מאוורר יותר מהתאים שראתה קודם במסדרון. יש בו שידה שיכולה לשמש שולחן, וקצת יותר אור. בעוד כמה ימים תועבר לאגף אחר, אומרת לה סוהרת בספירה הבאה. שם, בהמשך, זה האגף של ה"לא נקיות". סמים, היא מסבירה לנוכח מבטהּ התמה, בוחנת בסקרנות את האסירה החדשה, אישה בת ארבעים ושש שלצדי עיניה קמטים עדינים. בין שערותיה החומות-מתולתלות מבצבצים חוטי כסף בודדים. תישאר או תשוחרר מחוסר ראיות? היא נראית כמו אחת שבסוף תשתחרר.

העונש המרבי שהם יכולים לתת לך הוא שבע שנים, אומרת עורכת הדין שלה. הם אף פעם לא נותנים את המקסימום. ובכל מקרה, שליש יורד על התנהגות טובה, אֶת זה אַת הרי יודעת, מהטלוויזיה. וגם אֶת זמן המעצר מנכִּים. חיוך אוטומטי. את המשפט הזה, עם הטלוויזיה, היא אומרת מן הסתם לכל העצורים שהיא מייצגת.

רגישות למזון?

אין.

רגישות לתרופות?

אין.

מחלות? אשפוזים?

שְׂערה של הפקידה הממלאת את השאלון קצר ובהיר. עיניה עגולות וטובות. היא לובשת מדי סוהרת ועונדת תג שעליו מופיעים שמה ותפקידה: דפנה – עובדת סוציאלית. הצירוף של עובדת סוציאלית וסוהרת משעשע את עוּזִיָה.

משהו מצחיק אותך, גברת רוזנבאום?

סֶגַל, כבר לא רוזנבאום.

סגל הוא שם נעורייך?

כן.

רוזנבאום הוא שמו של בעלך לשעבר?

כן.

פניה של הסוהרת הסוציאלית חתומות כשהיא מתקנת את הטפסים.

מחלות?

לא.

אשפוזים?

טיפולי פוריות. זה נחשב?

 לבד בתא, עם ארבע מיטות ריקות, היא לא יודעת את נפשה. בלילה היא שומעת את האסירות באגף הצמוד. צוחקות, בוכות, צועקות. ולא יכולה לעצום עין. בבוקר היא מתעוררת מחלום, רועדת מקור ומצער. בחלומה היא מערסלת בזרועותיה תינוק יפהפה. החברים שלה מצטופפים סביבה. הם בוחנים את התינוק, שדומה קצת לשניאור וקצת לאברהם, קצת לגבריאל וקצת למשה, קצת להדסה וקצת למרתה. זה לא יכול להיות שתינוק אחד דומה לכל כך הרבה אנשים, היא חושבת, של מי התינוק הזה בכלל? שומעת את החברים שלה מתלחשים מאחוריה: סוף-סוף. תינוק שיוּלד לה, שהצליח. תינוק שעובד. בבוקר מעיר אותה צלצול השכמה צורם ומחריש אוזניים. התינוקות של האסירות-האמהוֹת נמצאים באגף אחר, מרוחק. אז לָמה היא שומעת אותם בוכים?