רגעֵי המזל הקטנים של אמא / פתיחה

בחזרה לעמוד הספר

1

העמדת הפנים של אני־אתה ריצ'רד גיר

מר ריצ'רד גיר היקר,

במגירת התחתונים של אמא — בזמן שהפרדתי בין פרטי הלבוש האישיים שלה לבין פריטים "משומשים קלות" שאפשר לתרום לחנות הצדקה המקומית — מצאתי מכתב שכתבת.

כפי שאתה זוכר, מכתבך עסק באולימפיאדה שנערכה ב־2008 בבייג'ין, סין — קראת לחרם בגין הפשעים והזוועות שביצעה ממשלת סין בטיבט.

אל תדאג.

אני לא מהטיפוסים הפסיכים האלה.

אני מיד הבנתי שמדובר בהעתק של מכתב ששלחת למיליוני אנשים באמצעות ארגון הצדקה שלך, אבל אמא הצטיינה כל כך בהעמדת פנים במהלך חייה, שהיא האמינה שחתמת עליו באופן אישי במיוחד עבורה, וסביר להניח שבגלל זה היא שמרה אותו — מתוך אמונה שנגעת בנייר בידיך, שליקקת את המעטפה בלשונך — כשהיא מאמינה שהנייר מסמל חיבור מוחשי אליך… שאולי כמה תאים שלך, חלקיקים מיקרוסקופיים מהדי־אן־איי שלך, נמצאים איתה בכל פעם שהיא נוגעת במכתב ובמעטפה.

אמא היתה המעריצה מספר אחת שלך, ומעמידת פנים מיומנת.

"הנה השם שלו בכתב יד," אני זוכר שאמרה לי, כשהיא דוקרת את המכתב באצבעה. "מריצ'רד גיר! כוכב הקולנוע ריצ'רד גיר!"

אמא אהבה לחגוג את הרגעים הקטנים של החיים. כמו למצוא שטר מקומט של דולר בכיס מעיל מרופט, או כשלא היה תור בדואר והפקיד חייך מאוזן לאוזן וניהל איתה שיחת נימוסים, או כשהיה קריר מספיק לשבת על המרפסת ביום קיץ חם — כשהמעלות צנחו במידה דרמטית בלילה למרות שהחזאי צפה לחות וחום בלתי נסבלים, ולכן הערב הפך למעין מתנה בלתי צפויה.

"בוא ותיהנה מהקרירות הנדירה הזאת, ברתולומיו," נהגה אמא לומר, והיינו יושבים בחוץ ומחליפים חיוכים כאילו זכינו בלוטו.

אמא ידעה לשוות נופך פלאי לרגעים קטנים. זאת היתה המומחיות שלה.

ריצ'רד גיר, אולי כמו רוב האנשים, גם אתה כבר תייגת את אמא כטיפוס מוזר, תימהוני.

לפני שחלתה, היא מעולם לא השמינה או רזתה; היא מעולם לא קנתה לעצמה בגדים חדשים, ולכן נתקעה לנצח עם אופנות מאמצע שנות השמונים; היא הדיפה את ריח כדורי הנפטלין שהחזיקה במגירות ובארונות, והשיער שלה היה בדרך כלל דבוק לרקה שהונחה על הכרית (כמעט תמיד הרקה השמאלית).

אמא לא ידעה שמדפסות יכולות בקלות לשעתק חתימות, כי היתה זקנה מדי לשלוט בטכנולוגיות מודרניות. לקראת הסוף היא נהגה לומר ש"חזון יוחנן מגנה את השימוש במחשבים", אבל האב מק'נאמי אמר לי שזה לא נכון, אם כי הנחנו לאמא להאמין בזה.

מעולם לא ראיתי אותה מאושרת יותר משהיתה ביום שהמכתב שלך הגיע.

כפי שבטח הבנת, אמא לא היתה איתנו לגמרי בשנים האחרונות לחייה, וממש לקראת הסוף השיטיון החמור השתלט עליה לחלוטין, עד שבימיה האחרונים היה קשה להבחין בין העמדות הפנים שלה לבין המציאות.

עם הזמן הכול היטשטש.

ברגעיה הטובים — היית מאמין? — היא ממש חשבה (העמידה פנים?) שאני אתה; שריצ'רד גיר מתגורר איתה ומטפל בה — וזאת היתה ללא ספק חלופה מבורכת לאמת המרה שלפיה בנה הסתמי והלא־יוצלח הוא המטפל הצמוד שלה.

"מה אוכלים הערב, ריצ'רד?" היתה אומרת. "איזה עונג לבלות איתך סוף־סוף, ריצ'רד."

זה היה כמו בילדותי, כשהיינו מעמידים פנים שאנחנו אוכלים עם אורח מפורסם — רונלד רייגן, פרנציסקוס הקדוש, מיקי מאוס, אד מק'מהון, מרי לו רֶטון — שישב על אחד משני הכיסאות הריקים תמיד במטבח, מלבד בזמן ביקוריו של האב מק'נאמי.

כפי שציינתי קודם, אמא העריצה אותך למדי — סביר להניח שגם אתה התארחת ליד שולחן המטבח שלנו, אבל למען האמת, אני לא זוכר ארוחה עם ריצ'רד גיר שהתרחשה בילדותי. למרות זאת, נעניתי לה ושיחקתי את התפקיד, וכך התגשמת באמצעותי, אם כי אני לא נאה כמוך, ולכן שימשתי תחליף עלוב. אני מקווה שאתה לא כועס שגילמתי אותך ללא רשותך. זה היה דבר תמים שגרם לאמא אושר רב. בכל פעם שהגעת להתארח, פניה זהרו כמו מפגן האורות של כולבו "וונאמייקר" בחג המולד. ואחרי הכימותרפיה וניתוח המוח הכושלים, והבחילות הנוראות שהתלוו אליהם, היה קשה להעלות חיוך על פניה או לשמח אותה בכלל, אז שיתפתי פעולה עם המשחק שבו אתה ואני הופכים לאנחנו.

זה התחיל ערב אחד, אחרי שצפינו בקלטת הווידיאו השחוקה של "אישה יפה", אחד הסרטים האהובים על אמא.

בזמן כתוביות הסיום, היא טפחה על זרועי ואמרה, "אני הולכת לישון עכשיו, ריצ'רד."

הסתכלתי עליה, והיא חייכה בשובבות כמעט — כמו הנערות הסקסיות והקלות להשגה, עם השפתיים הצבועות והבורקות, שזכרתי מהתיכון. החיוך התאוותני הזה עורר בי בחילה, כי ידעתי שהוא מבשר רעות. זה גם בכלל לא התאים לאמא. זאת היתה תחילתם של חיים עם אישה זרה.

אמרתי, "למה קראת לי ריצ'רד?"

היא הניחה את ידה בעדינות על ירכי, ובאותו קול ילדותי פלרטטני, אגב עפעופים נמרצים, אמרה, "כי ככה קוראים לך, טיפשון."

במשך שלושים ושמונה שנות היכרותנו, אמא מעולם לא קראה לי טיפשון.

האיש הקטן והזועם שבבטני חבט באגרופיו בכבד שלי.

ידעתי שאנחנו בצרות.

"אמא, זה אני — ברתולומיו. הבן היחיד שלך."

כשהסתכלתי לה בעיניים, היה נדמה שהיא לא רואה אותי. כאילו היא שקועה בחזיון תעתועים — רואה דברים שאני לא רואה.

זה גרם לי לתהות אם אמא הטילה עלי מין כישוף נשי והפכה אותי לבן דמותך בדרך כלשהי.

שאנחנו — אתה ואני — הפכנו לאחד במוחה.

ריצ'רד גיר.

ברתולומיו ניל.

אנחנו.