האשמים / אחרית דבר

בחזרה לעמוד הספר

אחרית דבר:

איך יצא כתב היד של "האשמים"

מתוך קוריאה הצפונית

אחרית דבר מאת קים סוֹנג-דוֹנג, עיתונאי בירחון "ג'וֹסוּן"

יצירת הספרות הזאת, שהתפרסמה לראשונה בקוריאה הדרומית ומבקרת בחריפות וברוח סאטירית את המשטר בקוריאה הצפונית, ושנכתבה בידי אדם שעדיין חי ופועל באותה מערכת, היא תקדים היסטורי — שום טקסט שכזה לא יצא מגבולות הארץ הזאת בשישים ושמונה השנים שחלפו מאז שחולק חצי האי. אף שפורסמו פה ושם זיכרונות וקטעי פרוזה מאת אנשים שערקו מקוריאה הצפונית, ושנכתבו אף הם בנימה ביקורתית, הרי אלה נכתבו כולם לאחר בריחת מחַבּריהם אל העולם החופשי. עד כה לא פורסמה מעולם שום יצירה המגנה את המשטר הרודני והאנטי-דמוקרטי של קוריאה הצפונית ושנכתבה בידי סופר שעדיין חי בקוריאה הצפונית.

ככתב יד, "האשמים" הכיל שבע מאות וחמישים דפים כתובים, ובכל אחד מהם כמאתיים סימנים. החריצים שהותירו על הדפים תנועות העיפרון של הכותב ניכרים בבירור, ואילו הנייר הדהוי עצמו מעיד על משך כתיבת היצירה. זהו אוסף של סיפורים קצרים נבחרים מתוך כתב היד המקורי, שבעה בסך הכול. אמנם כל אחד מהם מתאר תקרית אחרת, עם הרכב ייחודי של דמויות, אבל אפשר לראות באוסף יחידה אחת, משום שבין כל הסיפורים מקשרת תמה אחת כוללת — ביקורת על תקופת שלטונו של קים איל-סונג.

בכל פעם שאנו מגיעים אל סופו של סיפור, אנו מוצאים תאריך. אנו מניחים שתאריכים אלה מציינים את היום שבו השלים הסופר כל סיפור. "תיעוד של עריקה", שמופיע ראשון בספר, נחתם בדצמבר 1989.

כרונולוגית, הסיפור האחרון בקובץ הוא "מהומת אלוהים". סיפור זה, שקורע את המסכה מעל פני הדיקטטורה האכזרית של קים איל-סונג, נחתם בתאריך דצמבר 1995; הוא הושלם אחרי מותו של מי שכינה עצמו "המנהיג הדגול". לפיכך אנו מסיקים שבאנדי כותב זה שנים רבות פרוזה המבקרת את המשטר בקוריאה הצפונית, שעבר מידיו של קים איל-סונג לידי קים ג'ונג-איל, ומקים ג'ונג-איל לקים ג'ונג-אוּן, שתחת שלטונו חי באנדי כעת.

 *

באנדי הוא חבר ב"ועדה המרכזית של אגודת הסופרים ג'וֹסוּן", איגוד הסופרים המוּרשה של קוריאה הצפונית.^[1] האמצעי המשמעותי ביותר המאפשר לקוריאה הצפונית לשלוט באמנויות — גם ספרות וגם אמנות יפה — הוא "מחלקת התעמולה והעלאת המורל של מפלגת הפועלים ג'וסון", שקים ג'ונג-איל מוּנה למנהלה בערך בתקופה שבה הוכרז כיורש. סופרים, שלדידם החברוּת ב"איגוד הכללי לספרות ולאמנות ג'וסון" היא חובה, מקבלים הנחיות באשר לנושאים הולמים מ"מחלקת התעמולה והעלאת המורל", מחלקה שגם מצנזרת את כתביהם. "הוועדה המרכזית של אגודת הסופרים ג'וסון" היא תת-מחלקה המוקדשת לספרות בתוך "האיגוד הכללי לספרות ולאמנות".

המערכת המהודקת והמבוקרת הזאת מביאה לכך שכישרון ספרותי אינו הקריטריון היחיד ואף לא הראשון במעלה למי ששואף להיות סופר בקוריאה הצפונית. כמו בכל שאר המשרות הרמות שם, השיקולים החשובים ביותר הם הרקע המשפחתי והמעמד החברתי. ההזדמנויות לפרסם יצירות ברבים מעטות ונדירות, ורק נתח קטן מוקדש לספרות בעיתונים ובכתבי העת, ואלה מעניקים מעמד רם במיוחד לסופרים המעטים שמצליחים בכל זאת לפרסם את פרי עטם.

קים סוּנג-מִין, שעובד כעת בַּ"רדיו החופשי של קוריאה הצפונית שבסיסו בסיאוּל", החל את הקריירה הספרותית הדרום-קוריאנית שלו עם פרסום תריסר שירים ב-2004; לפני שערק הוא היה משורר ומחזאי פעיל במולדתו קוריאה הצפונית, שם גם היה חבר ב"איגוד הכללי לספרות ולאמנות ג'וסון". וכמוהו גם העריק ג'אנג ג'ין-סוּנג, שקנה לו שם עם פרסום אוסף שירים ב-2008 בשם "למכור את בתי תמורת מאה ווֹן".

בקוריאה הצפונית, כדי להיות לסופר, הדרך המסורתית היא לפרסם יצירות בעיתון או בכתב עת מרכזי. באנדי עצמו צעד בדרך זו.

הוא נולד במחוז הצפון-מזרחי של חצי האי הקוריאני, הַאמגיוֹנג, שגובל מצפון בסין וברוסיה. הוא היה ילד כשפרצה מלחמת קוריאה, המלחמה שמכונה בקוריאה הדרומית על שם יום תחילתה (25 ביוני 1950), ושבצפון כונתה "מלחמת שחרור המולדת". באנדי נמשך אל תחום הספרות מגיל צעיר, ובשנות העשרים לחייו זכה לראשונה לראות את כתביו מתפרסמים בכתבי עת בקוריאה הצפונית והחל לקנות לעצמו שם.

עם זאת, הוא ניסה לזנוח את חלום הקריירה הספרותית ובחר במקום זאת לחיות בקרב הפועלים. אבל הספרות סירבה להרפות את אחיזתה בו, והוא כתב סיפורים ושירים בכל רגע פנוי שמצא. כישרונו היה גדול כל כך, שהיה מוכרח לפרוץ. בעקבות ההכרה והעידוד שזכה להם מצד הקרובים לו, הוא הצטרף ל"איגוד הכללי לספרות ולאמנות ג'וסון", ועד מהרה החל לתרום בקביעות מיצירותיו לכתבי העת השונים המתפרסמים במסגרתו.

ובכל זאת, משהו החל להכביד עליו: הרעב הגדול של המחצית הראשונה של שנות התשעים — שהוחמר בגלל השיטפונות אבל נבע מהמדיניות הכלכלית הרת האסון של העשורים הקודמים — שהשלטון התעקש להתייחס אליו במילות הקוד הרשמיות "הצעדה המפרכת". הוא היה עֵד לגילויי אומללות ומחסור, רבים מחבריו ומעמיתיו נספו, והתעורר בו הצורך לבחון לעומק את החברה שבה הוא חי ואת תפקידו בה כסופר. כוחו של סופר, כך הוא גילה, מנוצל במלואו רק במסגרת הכתיבה עצמה. וכך הוא התחיל לתעד את חייהם של האנשים שהרעב והסתירות החברתיות הביאו אותם אל מותם, או שנאלצו לעזוב את בתיהם ולשוטט באזורי הכפר בחיפוש אחר אוכל. עכשיו, כשבאנדי נטל את עפרונו, הוא עשה זאת כדי לגנות את המערכת.

בזאת לקח על עצמו באנדי את תפקיד הדובר המגנה והמוקיע את האומללות שנכפתה על בני העם הצפון-קוריאני בידי הסוציאליזם בנוסחו הצפון-קוריאני — מערכת רוויה סתירות פנימיות, שבה בני אדם מסוּוגים בהתאם למעמד חברתי שנקבע מלידה ואפשר להוקיעם כאשמים על סמך קרבת דם לאחרים. זה אחר זה הוא אסף רגעים שבהם אזרחים נאלצו להתמודד עם המציאות המרה הזאת בלי שיוכלו להגות ולו מילת תלונה אחת, ושזר אותם בסיפוריו. כל אחד מן הסיפורים מתאר ומגנה מצב אמיתי, שקשה לשלבו בטקסים ספרותיים לעילא, אבל באנדי חשב שזוהי חובתו כסופר לכתוב יצירות שהספרותיוּת שבהן תשקף במובן מסוים את המציאות שבאירועים שתיאר. אין צורך לומר שהתהליך היה ארוך וקשה.

עם חלוף הזמן הלכו הסיפורים והשירים האלה וצברו נפח, ועם זאת, קהל קוראיהם הסתכם תמיד באדם אחד — באנדי עצמו. גם לפני שנטל את עפרונו, באנדי ודאי היה מודע לכך שבחברה שלו אין שום אפשרות אחרת. ובכל זאת הוא הוסיף לכתוב, בתקווה סבלנית לזמנים שבהם יהיו פני הדברים שונים, שבהם יצירותיו המגנות את המשטר בקוריאה הצפונית אולי יסתובבו חופשי בעולם שמחוץ לגבולותיה. החלום הזה הוגשם עם עריקתה של בת משפחה קרובה. המסע שעשה כתב היד מתואר להלן ומבוסס על עדותו של דוֹ הי-יָאן, נציג "קואליציית האזרחים לזכויות אדם של חטופים ופליטים צפון-קוריאנים", שלידיו הוא הגיע.

יום אחד, רגיל בתכלית, באה לבקר את באנדי אישה מבני משפחתו. בזהירות המתבקשת היא בישרה לו שבעוד שלושה ימים בדעתה להימלט לסין. באנדי עצמו שקל לערוק, אבל המחשבות על אשתו ועל ילדיו תמיד עיכבו בעדו. עכשיו הוא ראה בתוכנית הבריחה של בת משפחתו הזדמנות מצוינת לפרסם את כתביו מעבר לים. הוא תיאר באוזניה את יצירותיו לאחר שהחליט כי אין סכנה בחשיפת אופיין החתרני באוזני מי שעומדת להימלט מהארץ, מישהי קרובה שהוא נתן בה אמון.

בידיה של האישה הזאת, שהתכוונה להימלט מקוריאה הצפונית לגמרי לבדה, הוא הפקיד כתב יד של סיפורים ושירים המבקרים את המשטר ששניהם סבלו מעולו. אבל היות שלא היתה כל ערובה לכך שבריחתה תעלה יפה, והם לא יכלו להסתכן בכך שכתב היד ייפול לידי משטרת הגבולות של קוריאה הצפונית, היא חזרה באותו יום לביתה בידיים ריקות והבטיחה לארגן את העברת כתב היד ברגע שנתיב בריחתה יסוכם סופית.

שוב נאלץ באנדי להחביא את יצירתו — יצירה שהיה נחוש שיום אחד תראה אור. חלפו כמה חודשים.

בת המשפחה אכן חצתה את הגבול לסין, אבל לא הספיקה להרחיק לכת, וכבר נתפסה בידי קבוצת חיילים סינים. למרבה המזל, החיילים הבחינו בהופעתה המהודרת, שהיתה שונה כל כך מזו של העריקים שנתקלו בהם בדרך כלל, והסיקו שהיא בת למשפחה רמת מעלה. במקום לשלוח אותה בחזרה אל מעבר לגבול, הם תבעו שוחד של עשרה מיליון ווֹן של קוריאה הצפונית, או חמישים אלף יוּאן (כ-7,500 דולר).

האישה הסבירה שאין ברשותה סכום כסף גדול כל כך וביקשה רשות ליצור קשר עם אנשים שאולי יצליחו לאסוף יחד את הסכום הזה למענה. בזמן שהתנהל המשא ומתן, נסע מפקד היחידה לעיר יַנְג'י, ושם נפגש עם אדם ששמע עליו, בלוגר שכותב על פליטים מקוריאה הצפונית. המפקד הודיע לבלוגר שיחידתו לכדה עריקה וביקש ממנו לברר מה הם קשריה, היות שבדעתו ובדעת חייליו לשחרר אותה ברגע שיקבלו את כספי השוחד שדרשו.

התברר שהבלוגר היה מכר ותיק של הנציג דוֹ הִי-יאן. משלמד הנציג דוֹ על המצב, הקדיש מיד את מרצו להצלתה של האישה, בת משפחתו של באנדי, ולמניעת החזרתה לקוריאה הצפונית. אבל ההוצאה הכספית הכרוכה בכך היתה מכשול רציני. הנציג דו בקושי הצליח לקושש די כסף למימון פעילותו של ארגון זכויות האדם שבראשו עמד. לאחר שהוגיע את מוחו זמן-מה, הוא התקשר לאדם שתרם מדי פעם לארגונו והסביר לו את המצב. האיש הלווה לו עשרה מיליון ווֹן וביקש שהכסף יוחזר לו אם הכול יעלה יפה. בעזרת הסכום הזה, ששימש לשוחד, הצליח דו להבטיח את שחרורה של האישה ואירגן את העברתה מסין לקוריאה הדרומית. באופן זה היה הנציג דו שותף בסיפורו של הסופר באנדי.

אבל החיבור לא התבצע מיד. מרגע שהאישה הופקדה רשמית בידי הרפובליקה של קוריאה ונשלחה אל "מרכז התמיכה לפליטים מקוריאה הצפונית", שכח הנציג דו מקיומה. אחרי הכול, היא היתה רק אחת מבין עריקים רבים שהוא עזר להם בעבר, ורק לעתים נדירות הם יצרו איתו קשר לאחר ששוחררו מ"מרכז התמיכה".

הפעם זה היה שונה. לאחר שעזבה את מרכז התמיכה יצרה האישה קשר עם הנציג דו כמה פעמים, מיוזמתה שלה, ובסופו של דבר הזמינה אותו לבקר בביתה החדש שבאחת מערי הלוויין של סיאוּל. שם היא הושיטה לנציג דו מעטפה מלאה כסף והסבירה שזו הדרך היחידה שבה תוכל להביע את הכרת התודה שלה. הנציג דו סירב לקבל את המעטפה, כי ידע שהכסף שהיא מציעה לו נלקח ממענק ההתאזרחות שקיבלה עם הצטרפותה למדינה החדשה.

אבל האישה היתה עיקשת לא פחות מהנציג דו. היא ביקשה ממנו לעשות לה טובה ולהשתמש בכסף שבמעטפה למימונה. כשהנציג דו שאל על איזה מין טובה היא מדברת, עלה בשיחה השם "באנדי". האישה אמרה, "אם הייתי בורחת מהארץ עם כתב היד הזה, החיילים היו מוצאים אותו, ובאנדי ואני היינו שנינו מתים עכשיו", וכן, "הבטחתי לו שאוציא איכשהו את כתב היד, והוא ודאי מחכה." האישה גם הסבירה בפרוטרוט עד כמה באנדי הוא סופר ידוע בארצו.

הנציג דו נאחז פתאום בתחושה משונה, מין נבואת לב שההזדמנות שהוצגה לו זה עתה ככל כנראה לא תשוב. האישה כתבה מכתב וביקשה מהנציג דו להעביר אותו לידי באנדי. הוא יבטח בכל מי שיישא את המכתב הזה, היא אמרה, יבטח בו עד כדי כך שיפקיד בידיו את כתב היד יקר הערך.

כשיצא מביתה של האישה, ובידו הן המכתב והן מעטפת הכסף, החליט הנציג דו שעליו לפחות לנסות את מזלו. אבל המשימה לא היתה פשוטה. בתקופה ההיא האווירה בגבול היתה דרוכה, ודו ידע שלא יהיה קל למצוא מישהו שיוכל לעשות באין מפריע את כל הדרך עד למקום מגוריו של באנדי.

ולמעשה, התוכנית אולי לא היתה מתגשמת כלל אלמלא אחד מצירופי המקרים המופלאים שמזדמנים לפעמים בחיים. ידיד סיני של הנציג דו הודיע לדו שהוא עומד לבקר את אחד מבני משפחתו בקוריאה הצפונית, שלגמרי במקרה גר באותה עיר קטנה שבה הקים באנדי את ביתו, הודות למעמדו החברתי הרם. הידיד הסיני הבטיח לנציג דו שיוכל לבקר גם את באנדי במהלך שעת ארוחת הצהריים או הפסקה אחרת כלשהי, ויקפיד שהביקור יהיה קצר ולא ימשוך תשומת לב. הנציג דו הסכים לתוכנית, אבל הזהיר את חברו שעליו להסתיר את כתב היד של באנדי בתוך ספרי תעמולה צפון-קוריאניים נוסח "כתבים נבחרים מאת קים איל-סונג" או "מורשת העבודה מאת קים ג'ונג-איל".

וכך קרה שכמה חודשים לאחר עריקתה המוצלחת של בת משפחתו, בא לבקר את באנדי ידידו הסיני של הנציג דו, והוא נתן לו את המכתב עטוף בשקית ניילון.

לאחר שקרא את המכתב בתשומת לב, שקע באנדי במחשבות. נראה שהוא היסס אם לבטוח בשליח שלפניו, אבל כעבור זמן-מה הוא ניגש להוציא את צרור הדפים ממחבואו. מאוחר יותר תיאר הסיני את המבט שהיה על פניו של באנדי בשעה שהושיט לו את כתב היד, ואמר שזה היה מבט של אדם שפועל בלית ברירה, "כאילו לא משנה לו אם ימות כך או אחרת."

וכך נדד כתב היד דרך סין עד שהגיע לנציג דו, חבוי בתוך "כתבים נבחרים מאת קים איל-סונג".

בשעת כתיבת שורות אלה, יותר מעשרים ושמונה אלף עריקים צפון-קוריאנים הגיעו לקוריאה הדרומית. רבים מהם כתבו מאז ספרים — זיכרונות, שירה ומדי פעם גם פרוזה — וביקרו בהם את החברה הצפון-קוריאנית ואת המערכת המושחתת של הדיקטטורה העוברת בירושה. עשרים ושמונה מהם חברים בסניף של ארגון הסופרים הבינלאומי פֶּן (PEN), "מרכז פֶּן לסופרים צפון-קוריאנים גולים", שהוקם באספה כללית של ארגון האב בשנת 2012.

בפורום הספרותי ה-78 של ארגון פן הבינלאומי, שהתכנס בספטמבר 2012 בעיר קיוֹנְגְג'וּ שבקוריאה הדרומית, דיבר דוֹ מְיאנג-הָאק על חוויותיו בכתיבת שירה בקוריאה הצפונית.

"רציתי לכתוב שירים מלאי אמת, שירים שאני עצמי חשתי מחויב לכתוב. באוגוסט 2004 נעצרתי בידי שוטר בּוֹוִיבּוּ [המשטרה החשאית] ונלקחתי אי-שם אל הרי צָ'גַנְגְדוֹ. שירי הסאטיריים, שכתבתי אך ורק כדי לשאוב נחמה ממתן ביטוי ספרותי למחשבותי, בידיעה שלעולם לא יפורסמו בקוריאה הצפונית, הוקעו כחתרנות ריאקציונרית. בכלא בעטו בי הסוהרים במגפי הקרב עד שכמעט נפחתי את נשמתי. לא הצלחתי בשום אופן לישון."

דו מיאנג-האק סבל את התלאות האלה, שבני העולם המתורבת אפילו אינם מסוגלים להעלות על דעתם, רק למען כתיבת שירה סאטירית. יצירתו של באנדי חורגת מתחום הסאטירה — היא קרובה לגינוי ישיר של המשטר הצפון-קוריאני. יתרה מזאת, אחרי מותו של קים איל-סונג ב-1994, הורה קים ג'ונג-איל לאנשי הספרות הצפון-קוריאנים להוציא תחת ידם "ספרות על חיי הנצח של המנהיג הדגול", ושירים המוקירים את זכרו של קים איל-סונג החלו להתפרסם בהמוניהם. אבל גם בתקופה כזאת, יצירתו של הסופר באנדי עסקה ברובה בהגחכה ובגינוי של קים איל-סונג.

אלה יצירות שלא יכלו להיכתב בלי שהסופר יסכן למענן את חייו. הנכונות לסכן חיים כדי להביע התנגדות למשטר דיכוי יכולה להתפרש כנבואת לב המבשרת את קצו של המשטר הזה. במובן זה, הספרות שנכתבת בידי סופרים מתנגדי-משטר החיים בתוך קוריאה הצפונית וחושפים את פני האומה לעיני העולם כולו, היא כשלעצמה התחלה של התקוממות רבת השלכות, והיא מעידה על הסדקים הנפערים עתה בדיקטטורה המועברת בירושה, שעד כה נראתה כחומה בצורה.

הפרסום בקוריאה הדרומית של אוסף סיפוריו של באנדי, המבקרים את המשטר הצפון-קוריאני, מזכיר את מקרהו של אלכסנדר סולז'ניצין, שגורש מברית המועצות מפני שביקר את השלטון הקומוניסטי ביצירה שפורסמה מעבר לים, ושזכה בפרס נובל ב-1970. סולז'ניצין התנדב לשרת כקצין בחיל התותחנים עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, ושלח לחבר מכתב ובו מתח ביקורת על סטלין. כשעובדה זו התגלתה, ב-1945, סולז'ניצין נעצר, ואת שמונה השנים הבאות הוא חי בגלות, כולל פרק זמן במחנה עבודה. לאחר ש"שוקם" ב-1957 הוא החל לכתוב את "יום אחד בחיי איוואן דֶניסוֹביץ'", המבוסס על חוויותיו באותן שמונה שנות הגליה, וכשזה הודפס בכתב עת ספרותי רוסי ב-1962, הוא התפרסם בכל רחבי העולם.

אבל יצירת הביכורים שלו היתה היצירה המייצגת שלו, מפני שהנטייה האנטי-ממסדית שבכל אחד מספריו הבאים הקשתה עליו לפרסם את ספריו ללא צנזורה בתוך ברית המועצות עצמה. במחאה על כך שלח סולז'ניצין מכתב לקונגרס הסופרים הסובייטים שהתכנס ב-1967 וקרא לביטול הצנזורה. בסופו של דבר, תסכולו הביא לכך שפירסם את "אגף הסרטן" מעבר לים, וספר זה תרם תרומה מכרעת להחלטתה של ועדת פרס נובל. מרגע שיצירותיו ראו אור מעבר לים, איגוד הסופרים הסובייטי סילק מבין שורותיו את סולז'ניצין ב-1969.

הפרסום מעבר לים של "ארכיפלג גוּלאג", שחשף את קרביהם של מחנות העבודה הסובייטיים והיה ליצירתו המייצגת הנוספת, הביא לכך שסולז'ניצין גורש לבסוף בכוח ממולדתו, ברית המועצות, בשנת 1974.

בשביל סופר, אובדן המולדת יכול להיות קשה כמוות. אבל אף שנדמה שסולז'ניצין ובאנדי חוו שניהם את אותה חוויה עגומה של פרסום יצירותיהם החשובות רק בארץ שאינה ארצם, נדמה שגורלו של סולז'ניצין שפר עליו יחסית לזה של באנדי, שנאלץ לסכן את חייו כדי לכתוב. סולז'ניצין יכול לכתוב בשמו שלו, בגלוי, ולפרסם במולדתו כמה מיצירותיו הנושאות את שמו והמבקרות את המשטר שהוא עצמו סבל תחת עולו, אבל נסיבות חייו של באנדי אינן מאפשרות זאת.

במקום לנסות להימלט בעצמו מקוריאה הצפונית, שלח הסופר באנדי את עבודתו כחלוץ בראש השיירה, ובתוך כך סיכן את חייו. אין ספק שהוא עשה זאת מפני שהוא מאמין שמאמצים מבחוץ יוכלו לשנות את חברת העבדים שהוא חי בה ביתר מהירות מאשר מאמצים מבפנים. כשהעביר את כתב היד לידי אדם זר, אמר באנדי שגם אם יצירתו תתפרסם רק בקוריאה הדרומית, הוא יסתפק בכך. יצירה זו צריכה להיקרא כהפצרה כנה להאיר בזרקור את משטר הדיכוי של קוריאה הצפונית.

^[1]     הערת המחבר: הפרטים הביוגרפיים שמפורטים להלן שונו כדי להגן על זהותו של באנדי.