שיעור נהיגה / פרק ראשון

1

סוניה יושבת בתוך מכונית, היא הביאה איתה את המילון שלה. הוא כבד, והוא מונח בתיק שלה על המושב האחורי. היא במחצית הדרך של תרגום המותחן החדש של יוֹסטָה סוֶונסוֹן, שכבר בספרו הקודם ניכר כי רמת הכתיבה שלו נמצאת במגמת ירידה. היא חשבה: עכשיו זה הזמן, אני עדיין יכולה להרשות לעצמי, וכך התחילה לחפש באינטרנט בתי ספר לנהיגה, ולבסוף נרשמה אצל פוֹלקֶה ברובע פרֶדריקסבֶּרג שבקופנהגן. כיתת הלימוד היתה קטנה וקירותיה צבועים בכחול, ועמד בה ריח של עשן ישן ומלתחות ציבוריות, אבל בלימודי התיאוריה היא הצליחה יפה. חוץ מפולקה, היה בכיתה רק עוד אדם אחד בגילה של סוניה, הוא נתפס על נהיגה בשכרות ושמר על מרחק מכולם. לרוב, סוניה בלטה בחזותה בין כל התלמידים הצעירים, ובקורס עֶזרה ראשונה השתמש בה המדריך לצורכי הדגמה. הוא הצביע על מקום בצווארה שבו — כך הם נדרשו לדמיין — נחסמה נשימתה. הוא הדגים עליה תמרון היימליך, כשאצבעותיו נעוצות בפניה, מתחת לצווארון החולצה שלה ובמעלה ובמורד זרועותיה. ברגע מסוים הוא תפס בה באחיזת חנק, אבל זה לא היה נורא כל כך. הדבר הנורא באמת קרה כשהם עצמם התבקשו לתרגל את הפעולות. היא הרגישה מושפלת מכך שבחור בן שמונה־עשרה משכיב אותה על הצד. היא גם נתקפה בשל כך בסחרחורת, ואת זה אסור היה שמישהו יגלה. "את כזאת פייטרית," אמא תמיד אמרה לה, וסוניה היא אכן פייטרית: לא מוותרת. מוטב היה לה אילו ויתרה, אבל היא לא מוותרת. "ואז אתם לוחצים חזק על הלב שלושים פעמים ובודקים אם יש מעבר של אוויר," אמר מדריך העזרה ראשונה.

זהו, זה מה שחשוב בסופו של דבר, חשבה סוניה, מעבר של אוויר, והיא עברה את מבחן התיאוריה בהצלחה. העניין הוא שאצלה הבעיה תמיד טמונה בצדדים המעשיים, אז עכשיו היא יושבת בתוך המכונית. זה יפה שהיא הגיעה עד הלום, גם אם זה עדיין לא מספק: גם היא רוצה להיות נהגת יעילה ומיומנת. קֵייט, אחותה של סוניה, ופרנק, בעלה של קייט, הוציאו רישיון נהיגה בשנות השמונים. בבית, בעיירה הקטנה בָּאלינג, אנשים נסעו במכוניות עם מנועים משודרגים מתוצרת בית, וקרעו צמיגים בנסיעות בשולי הכביש. כל התאונות שקייט פוחדת מהן כיום, כאישה בוגרת, עוררו בה התרגשות בשנות נעוריה. היא נסעה בחשאי בגרוטאות על גלגלים, היא היתה פאם פאטאל במסיבות ריקודים, מוקד ההתעניינות במועדונים ובאולם ההתעמלות. סוניה לא הופתעה בכל פעם שנודע לה שקייט התגנבה הביתה במכונית, דרך כביש הגישה האחורי. בבאלינג, המכוניות התגנבו לא פעם דרך הכביש שמאחורי הכנסייה, וגם המכונית של סוניה נעה כעת בחשש, אבל זה מפני שהיא לא נהגת טובה. מה שקשה לה מאוד לתפוס זה את המכונית כמנגנון מכני, ושיעורי הנהיגה שלה רצופים בבעיות. הבעיה הגדולה מכולן יושבת כרגע לצדה של סוניה, בתוך המכונית. קוראים לה יִיטֶה, והעשן שלה הוא זה שנדבק לקירות כיתת התיאוריה. כל המשטחים בבית הספר לנהיגה מצופים בעשן סיגריות, ורוב העשן הזה עבר בריאות של יִיטֶה. כשסוניה מגיעה לבית הספר, ייטה יושבת במשרד של פוֹלקֶה, גולשת בפייסבוק או עוברת על התיקים הרפואיים של תלמידים אחרים. "מֶלָאני הזאת עם הקוקו לא קיבלה אישור מהרופא," היא קוראת לעבר סוניה שעומדת בפתח הדלת. "זה קשור איכשהו לעצבים שלה. ידעת מזה?"

סוניה לא ידעה מזה, וגם היא עצמה לא קיבלה אישור מהרופא. יש לה פגם באוזניים. משהו תורשתי מהצד של אמא שלה: שתיהן לא מצליחות לשמור על שיווי משקל כשהראש שלהן מוּטה בחדות לכיוון מסוים. במשך הרבה זמן היא חשבה שהתופעה הזאת פסחה עליה, אבל אז היא הופיעה, הסחרחורת בעקבות תנוחות גוף מסוימות. קוראים לזה ורטיגו פָּרוֹקסיזמָלי פריפרי, אבל יש בשם הזה יותר מדי לטינית עבור מישהי כמו סוניה, שהגיעה מהמקום שממנו היא הגיעה. וחוץ מזה, היא שולטת במצב, זה לא מונע ממנה לבצע דבר, ועכשיו כאמור היא יושבת בתוך המכונית. יוֹסטָה נמצא במושב האחורי, ויִיטֶה לצדה.

לייטה יש הרבה דברים על הראש, ולכן אין לה זמן ללמד את סוניה איך להעביר הילוכים. סוניה כבר לומדת אצל ייטה שישה חודשים, והיא עדיין מגמגמת עם ההילוכים. ייטה חשה בחולשה של סוניה, ומנצלת את ההזדמנות כדי לטפל במקומה בהילוכים, כי כשייטה מטפלת בעצמה בהחלפת ההילוכים, היא גם אחראית על נושאי השיחה: הבן שלה מתחתן, לנכד שלה יקראו באיזה שם מזעזע, הטעם של הכלה שלה בבגדים נורא, ואחותו של הבעל החדש של האמא של גיסהּ בדיוק מתה.

"אנשים מתאילנד לא יודעים לנהוג."

סוניה וייטה עוצרות ברמזור בפרדריקסברג. עשן הסיגריה האחרונה שמחוץ לחלון מסתנן לתוך חלל המכונית. עכשיו הוא מתערבב עם הזיעה שנוטפת מסוניה. היא מאותתת ימינה, ידה של ייטה על מוט ההילוכים, ובתוך כך סוניה פוקחת עין ומוודאת שאין שום רוכבי אופניים על הכביש.

"לאישה הזאת שלומדת אצלי עכשיו קוראים פּאקפַּאוֹ. פּאקפַּאוֹ? אור ירוק! הילוך שני, הילוך שני, אופניים!"

ייטה מעבירה להילוך שני, בזמן שסוניה חומקת מזוג אופניים.

"והיא נשואה לאיזה חזיר זקן בן שבעים וחמש. הוא הגיע למשרד, נפוח כולו וזה."

המכונית התקדמה בינתיים כברת דרך בכיוון מרכז העיר, הנסיעה חלקה, כך שייטה יכולה בשקט להעביר להילוך רביעי. היא מטפלת בזה בעצמה, בעזרת דוושת המצמד שבצד שלה, הצד של הנוסע, ואז מצביעה על מעדנייה.

"הם מכינים שם חמוצים טובים, ופאטה כבד טעים עם בייקון ונקניקיות קוקטייל. אני מתה על חג המולד, מצדי שיימשך כל השנה. גם את מתה על חג המולד?"

ראשית אוגוסט עכשיו, וסוניה לא אוהבת את חג המולד, הוא תמיד סובב סביב רשימת הקניות של קייט, אך למרות זאת היא מהנהנת אל ייטה בהסכמה. היא לא רוצה להתווכח עם ייטה, מאחר שבסופו של דבר ייטה היא זאת שנוהגת במכונית. לאמיתו של דבר, לייטה שמור מקום קטן בלב של סוניה, כי ייטה סיפרה לה שהיא במקור מחצי האי דיוּרסלָנד, מכפר קטן שבדרך אל נימטוֹפטֶה. אבא של ייטה ניהל את חנות המכולת המקומית, וזו שכנה מול בית הספר, כך שייטה יכלה לרוץ הביתה ולאכול שם בהפסקות האוכל.^{^[1]} היא עברה לקופנהגן בגיל עשרים. לאחיו הצעיר של שוטר הכפר היה חדר פנוי בדירה בווידוֹברֶה, פרוור של קופנהגן. גם הוא עבד במשטרה, האח הצעיר של שוטר הכפר, ולייטה תמיד היתה חולשה לגברים במדים. עכשיו היא גרה בסוּלרֶד, רחוק יותר מהחוף, אבל באותם הימים כל מה שעניין אותה היה לצאת לרקוד, לרקוד עד כלות, עד שכבר לא תסריח מריחות של חווה חקלאית דנית.

סוניה אמרה שקשה לה להאמין שייטה במקור מיוּטלָנד.^{^[2]} זה לא ניכר בדיאלקט שלה, והאמת היא שקשה לה באופן כללי להבין מה ייטה אומרת. ימינה זה "מִינה" ושמאלה זה "מוֹלה", וזה לא בגלל דיאלקט מסוים. זאת פשוט הדרך הקצרה ביותר שבה ייטה יכולה להנחית הוראות בלי לשנות את נושא השיחה.

"לא נשאר בך הרבה מיוטלנד," אומרת סוניה.

"את צריכה לשמוע — מינה — איך שאני מדברת בטלפון עם אחותי. רמזור ירוק, רמזור ירוק, תפני, לעזאזל, אופניים!"

סוניה פונה ימינה וחושבת איך היא עצמה, מן הסתם, נשמעת כשהיא מדברת בטלפון עם אחותה קייט. אבל היא כבר כמעט לא מדברת בטלפון עם קייט, ועכשיו הן נכנסות לרובע וֶסטֶרבּרוּ. לפניהן משתרע רחוב איסטֶה, עם הכאוס התחבורתי שבו, וייטה אומרת שהיא אוהבת פמוטים שוודיים מדורגים שמוצבים בחלונות. צריך גם שיהיו נצנצים על עץ חג המולד, אבל כלתה לא שותפה לדעה הזאת. אצלה כל הקישוטים על העץ צריכים להיות לבנים, וייטה לא מבינה את זה, כמו שהיא לא מבינה למה פולקה מקבל כל כך הרבה זָרים לבית הספר לנהיגה שלו.

"הם יכולים ללכת לבתי ספר לנהיגה משל עצמם," אומרת ייטה. "הם לא מבינים מה אני אומרת. זה סכנת חיים — מוֹלה — לנסוע איתם."

סוניה חושבת על המכולת בדיורסלנד. גם בבית, בבאלינג, היתה מכולת כזאת. מעברו האחר של הכביש עמד סניף של רשת סופרמרקטים קטנים, אבל הוא נקרא בפי כולם "סוּפֶּר־אוֹגֶה", על שם המנהל שלו. כיום אין בבאלינג אף חנווני, אף קצב, אף בית דואר. החקלאים בלעו זה את זה, עד שנשארו רק שניים, והם חיסלו כליל את דרכי הגישה אל הכפר וממנו, ששימשו בעבר כמסלולי חלוקה של עגלות חלב. כעת העיירה באלינג שוכנת בלב שדה תירס מוגזם בממדיו, כמו קיום חד־פעמי ומבודד של ציוויליזציה אנושית. מעבר לה, באזור אדמות הבּוּר, אין שום סימן להתייעלות. יש שם ברבורים שרים, וגם אם אף אחד במקום כבר לא עובד בחקלאות, המטבחים בבתי החווה עדיין מרווחים מאוד — כמעט כמו קָנטינות קטנות. בקצה אחד שלהם ניצב שולחן ארוך מצופה פורמייקה, עבור הפועלים שכבר אינם, ובצד של החלון מותקנים ארונות מטבח מודרניים. תמיד היה צריך לזוז ולפנות מקום על הספסל כשפועלים נכנסו לאכול וייטה ישבה עליו, בדיוּרסלָנד, ונידנדה את רגליה. בהפסקת האוכל הגדולה היא רצה הביתה לאכול, ושתי הרגליים שלה לא הגיעו לרצפה. היא גרבה גרבי ברך אדומים ולבשה חצאית סקוטית משובצת מצמר. אמא שלה הניחה מולה פרוסה של לחם לבן. אמא שלה אפתה את הלחם בעצמה: הוא היה יבש, וייטה מרחה על הפרוסה מרגרינה. ואז היא לקחה את חבילת הסוכר, ופיזרה גרגירי סוכר על הפרוסה. זה היה כיף למעוך את גרגירי הסוכר לתוך שכבת המרגרינה ולשמוע אותם חורקים. היא יכלה להקדיש לזה זמן רב. אחר כך היא הקשיבה איך גרגירי הסוכר ממשיכים לחרוק בתוך הפה שלה. הם נמסו ברוק, שהפך מתוק כמו סירופ. תכף יישמע פעמון בית הספר. כשהוא צילצל, אמא שלה היתה צועקת לה שהיא תאחר. ייטה נאלצה לחצות את הכביש בריצה, כשרגליה נעות כמו מקלות תיפוף.

"תבלמי, לעזאזל! את לא רואה את מעבר החציה המזוין?"

ייטה בולמת ומורידה להילוך ראשון. הן עוצרות ומביטות בגבר מבוהל במעיל רוח.

"את חייבת לעצור לאנשים!" אומרת ייטה.

"אני יודעת," אומרת סוניה.

"רק שזה ממש לא נראה ככה!" אומרת ייטה, ומרימה את הרגל מדוושת המצמד, הילוך ראשון, הילוך שני.

הטלפון הנייד של ייטה מצלצל. הן עוברות את רחוב וֶסטֶבּרוּ, הילוך שלישי, הבעל של ייטה חופשי היום בשעות שלפני הצהריים, והוא לא מוצא את השַלט של הטלוויזיה.

"זה בסלסילה, כן, בסלסילה, זאת שבצד — מינה, תאותתי, תאותתי, לעזאזל, מינה, לאט, לאט! — צלעות חזיר, אני חושבת."

הן נוסעות במעלה רחוב איסטֶה, בתוך ים של אופניים נוצצים שנראים כמו להקות דגים. הראייה של סוניה מעורפלת, היא כמעט לא נושמת, אבל בהצטלבות של אֶנגהָאבֶבֵיי היא מצליחה לפנות שמאלה בכוחות עצמה, פחות או יותר. ייטה כבר לא מדברת עם בעלה, אבל היא גילתה שקיבלה מכלתה מסרון עם תצלום. התצלום הוא של הנכד שלה בטקס ההטבָּלה, והקול של ייטה נעשה פתאום רך, כי גם סוניה צריכה לראות את התצלום, אבל סוניה מעדיפה לחכות, אם יוּרשה לה, אז ייטה מניחה את הטלפון הנייד שלה על לוח המחוונים.

קשה להציב גבולות בתוך המכונית. כתלמידת נהיגה עליה לוותר על הרצון החופשי שלה, ופעם אחת ייטה הכריחה אותה לעקוף עגלה של נקניקיות. הן נסעו בשלווה יחסית, אבל אז הגיעו למקום עם אי תנועה באמצע הכביש. אי תנועה ועגלת נקניקיות. לסוניה היה אסור לעקוף, אבל אנשים מאחור התחילו לאבד סבלנות ולצפור. "סעי, לעזאזל, תעקפי אותו!" צעקה ייטה, וכך סוניה נכנסה אל נתיב התנועה הנגדי, עקפה, ואז חזרה לנתיב שלה במהירות וכמעט דרסה את איש הנקניקיות. הוא הרי המשיך לצעוד לפני העגלה שלו. "הדם שלו כמעט היה על הידיים שלך," אמרה לה ייטה אז.

המקרה הזה עדיין רובץ בתוך הגוף שלה כמו תחושת בושה. בושה, וחרדה מפני הריגה ברשלנות, ועכשיו הן מתקרבות לשדירות ויגֶרסלֶב. השדירות מקיפות את וֶסטרֶה קירקֶגוֹר, בית הקברות של מערב העיר, וייטה מחליטה שהן יסתובבו וייסעו לאורך כל הדרך שמקיפה אותו.

"אני, דרך אגב, אוהבת את בית הקברות הזה," מנסה סוניה להגיד. "למטה, בקצה בית הקברות, יש קפלה עם חלונות מכוסים בדיקטים. אני חושבת שהפסיקו להשתמש בה. ויש שם גם שדירה של עצי צפצפה מעוקמים. ובריכה קטנה. אני אוהבת לשכב שם על שמיכה ולקרוא."

עבור ייטה, קריאה היא עניין לאנשים בחופשה, ובתי קברות — עניין למתים. יש מתים רבים במשפחה של ייטה. חלקם נהרגו בתאונות דרכים, אחרים מתו מסרטן או בתאונות עבודה. אמא של ייטה עדיין בחיים, אבל אחותה סובלת ממחלת ריאות חסימתית כרונית, ועכשיו סוניה אמורה לפנות. היא אמורה לפנות שמאלה. מראָה, כתף, איתות, לחיצה על דוושת המצמד. ייטה מעבירה להילוך שני, אבל סוניה בוחרת בעצמה את נתיב הפנייה. היא בחרה בנתיב הנכון, וזה לא דבר של מה בכך כשיש נתיבים רבים כל כך. הרמזור אדום, המכונית נמצאת בהילוך ראשון, והן יושבות ומחכות. בנתיב שמימינן עומד רכב מסחרי. עומד ונותן גז.

"אלה בַּבּוּנים," אומרת ייטה ומצביעה על הרכב המסחרי.

סוניה מביטה ברמזור. האור מתחלף עכשיו. היא מתקדמת. הרכב המסחרי מתקדם, ואז חותך לנתיב של סוניה וחוסם אותו. אסור לפנות שמאלה מהנתיב שמימין. סוניה יודעת את זה היטב, וגם ייטה יודעת. היא כבר פתחה את החלון שלצדה, וכף ידה מונפת החוצה בתנועת אצבע משולשת, כשהשנייה נשלחת אל ההגה כדי לצפור. ייטה נעזרת באצבע ובצופר גם יחד, והן עוצרות בַּצומת, באמצע הרמזור הירוק. גם הרכב המסחרי עוצר, ועכשיו החלון שלצד הנהג נפתח.

"טורקי מסריח!" צועקת ייטה.

"זונה מסריחה!" צועק נהג המסחרית.

סוניה חושבת על ראשי הממשלה המתים שטמונים בבית הקברות. כמה נעים ללכת לשם עם שמיכה. ואז לשכב ולהסתכל על הָנס הֶדטוֹפט,^{^[3]} בזמן שהברווזים מגעגעים וגג הקפלה הגדולה בוהק בשמש. זה כמו ירושלים של מעלה, כמו פיסה קטנה מדנמרק של פעם. רעש המכוניות רחוק מאוד. ריח של עצי טָקסוּס ותְאַשוּר עומד באוויר. זה כמעט כמו להיות באמצע שום מקום. בעיקרון, אַיָל אציל יכול היה לחלוף על פניה, והיא קנתה עוגייה לקפה שלה, היא תלשה בגניבה גבעולי קיסוס מהקרקע. המתים לא עושים שום רעש, ואם יתמזל מזלה, ציפור טרף תחוג מעל ראשה. ואז היא תשכב שם, ותברח.