מן העתונות

"אני חושב שסוד הקסם של דנקנר וגיבוריו ובהם הבל גאגין אחד הרוצחים החביבים ביותר שתפגשו, הוא בזה שהם חוצים בחופשיות מדהימה, את הגבול הפרוץ שבונה דנקנר בין המציאות לפנטזיה. הדמויות המצחיקות, הנוגעות ללב והאמינות כל כך מושכות אותנו בעקבותיהן אל געגועים לעולם תמים, חסר ציניות וניכור ומלא באהבת אדם אין סופית." (צביקה מאיר, אתר e-vrit, פברואר 2011)

"נאמן כתבה ספר נפלא, מדויק וחכם על יחיעם, על הוריה פליטי השואה ועל חבריה לקבוצה. וכמובן, יותר מהכל, ודרך הכל, על עצמה. קשה להגדיר את הספר החמקמק הזה, האם זה ספר זיכרונות, אוטוביוגרפיה, רומן חניכה? [..] ריבוי הקולות והמבטים מאפשר לנאמן לחמוק מהקלישאות הרגילות המלוות את המבקשים לגעת בחוויה החמקמקה והמתעתעת שנקראת קיבוץ." (רן טל, מוסף 'ספרים' של עיתון 'הארץ', פברואר 2011)

"הספר […] זכה ובצדק בפרס קלדקוט על האיורים המקסימים. זהו ספר שאפשר לקרוא אותו מכריכה לכריכה החל מאיור השער המקסים ועד למשפט הסיום […]. נדיר למצוא איורי שחור לבן בספרי הילדים העמוסים והצבעוניים שיוצאים היום, ולהנקס יש קו מיוחד וצורות סגורות ומלאות שמשוות עומק לציור." (גלית לוי, Ynet, אוקטובר 2010)

"רוני היא לא רק כותבת רגישה מאוד, יש לה אוזן מצוינת לניואנסים של שפה והתנהגות, ולא מעט הומור שחור. היא כותבת בקיצור, סצנות דחוסות שהיא מדלגת ביניהן בקלות ובאותה קלות נעה קדימה ואחורה בזמן." (דפנה לוי, 'לאישה', ספטמבר 2010)

"בכתיבה מדודה, מאופקת וחכמה שקולחת בטבעיות, מוליכה גיל הראבן ביד בוטחת את קוראיה דרך תחנות חייהם של הגיבורים […] היא נוקטת לשון מלוטשת, ללא גינדור, שעצב עמוק, פליאה ילדותית, הומור ופיוט משמשים בה לסירוגין." (רבקה קרן, מוסף 'ספרים' עיתון 'הארץ', יוני 2010)

"הרומן הקיף את כל חייו של המלך, מלידתו ועד מותו, ועשה זאת בדרך מקורית ומלאת חיים […] התבסס על עובדות היסטוריות רבות, ששולבו במלאכת מחשבת לכדי רומן אפי סוחף וקריא מאוד." (נוריתהה, בלוג 'ספרים ללא ירקות', מרץ 2010).