השתיקות של גברת ויק/ פרק ראשון

בחזרה לעמוד הספר

יום רביעי, 16 בנובמבר

כשגברת ויק לא הגיעה לעבודה באותו הבוקר, הוא התעצבן תחילה.

אולי נשאר בו שמץ של רוגז בעקבות נסיעתו הלא-מוצלחת אמש, לקוֹפָּרבֶּק. הוא שמר אז את מחשבותיו לעצמו, כדי לא לפגוע ביָארי, ואחרי כן שכב ער כל הלילה, שקוע בהרהורים, והגיע למשרד כמעט שעתיים לפני הזמן.

הוא היה מותש, פשוט כך. הוא הרגיש שפגישת המועדון המתוכננת להתקיים באותו הערב מעיקה עליו, ושמטלות העבודה הולכות ומצטברות. שלושה לקוחות חדשים בשבועיים, תיק מסובך בבית המשפט, חשבונות שלא שולמו, עניינים פורמליים לא ברורים סביב עזיבתו של רוֹלֶה, מכתבים שצריך להכתיב, להדפיס ולשלוח: בלי גברת ויק הוא לא יֵצא מזה.

הוא הגיע למשרד כבר בשבע וחצי. לעתים רחוקות בלבד הוא היה שם לפני תשע, הוא העדיף תמיד לעבוד עד שעת ערב מאוחרת. אבל הוא ידע שגברת ויק מגיעה בשעה שמונה על הדקה, כל יום, וגם בשבת.

הרוגז לא הרפה ממנו כשישב וחיכה שהיא תופיע, ועדיין כירסם בו בשעה שמונה וחצי, כשעלה בדעתו שאולי מן הראוי שיתקשר לביתה כדי לוודא שהיא לא שברה רגל או חלתה בשפעת ואיבדה את הקול, או שהיא מתעכבת בגלל איזו סיבה אחרת.

בניסיון החיוג הראשון הוא לא היה מרוכז. כשחיכה שתענה, הוא חשב על פגישת המועדון שצפויה להתקיים בערב ועל דברים שעליהם הוא מבקש לשוחח בפרטיות עם החברים האחרים. הוא יבקש מאָרֶליוּס שיפסיק למתוח ביקורת על דעותיו הפוליטיות בנוכחות אמו, אסתר. אבל ראשית כול, עליו לדבר עם לינדֶמָרק על יוֹגי יארי: חייב להיות משהו שהם יכולים לעשות.

כשגברת ויק לא ענתה, הוא הניח שהיא בוודאי בדרכה למשרד. בכל רגע עכשיו הוא צפוי לשמוע צעדים במדרגות ואת רחש המפתח שלה בדלת.

אבל היא לא הגיעה. ואחרי שהתקשר אליה שלוש פעמים בלי לקבל מענה, הוא התחיל לדאוג.

היא היתה התגלמות הדייקנות. והיא תמיד ביקשה את רשותו כשרצתה להאריך את הפסקת הצהריים או להגיע מאוחר יותר בבוקר.

השעה עדיין לא היתה תשע, אבל הוא החליט לנסוע לרובע טוֹלֶה.^[1] וכך אכן עשה. הוא לבש את המעיל והכפפות, הוריד את הכובע מהמדף, ירד במדרגות ורץ בקלילות אל תחנת  החשמלית.

רק כשישב בקרון החשמלית הוא קלט עד כמה הוא טיפש. המכונית הרי חונה בכיכר קָסֶרנטוֹריֶיט. למה הוא לא עלה עליה ונסע איתה ישר למֶכֶּלינגָטָן? זה היה חוסך לו הרבה  זמן.

1

שמונה חודשים קודם לכן

יום רביעי, 16 במרץ

אלה היו שעות בוקר מאוחרות, מהסוג המנומנם, הערפילי והרטוב.

כמו מיתר רפוי, חשבה העלמה מִיליָה. כמו חבל אפור ומלוכלך שמתוח ברישול בין חורף גוֹוע לבין אביב רחוק עדיין.

זמן רב לאחר מכן היא תזכור שחלמה בהקיץ על יציאה מוקדמת הביתה, ושהיתה לה תוכנית ברורה לגבי המשך היום.

החלום: לעזוב את המשרד בשעה שלוש, לצעוד לאורך הרחובות הספורים עד אָקָדֶמיסקָה בּוּקהָנדֶלן — מחלקת הספרים הגדולה והמוארת בזוהר מסתורי של חנות הכולבו סטוֹקמָן — ולקנות שם כתב עת, רצוי את הגיליון האחרון של "אֶלוֹקוּבָה-אַייטָה", זה עם כוכב הקולנוע רוֹלף וָאנקָה על השער. ואז לנסות להיכנס לטיפול מניקור אצל גברת טוּאוֹמיסטוֹ מסָלוֹן היופי רוֹמָא, אף על פי שלא הזמינה תור מראש.

היא הרשתה לעצמה לקבל טיפול מניקור ראשון בחייה בקיץ שעבר, ביולי, כשבמשרד הוֹפמָן ולַאוּרֶן נתנו לה חופשה בת שבועיים בשכר מלא. עכשיו כפות ידיה שוב נראו מוזנחות, וציפורניה סדוקות ולא אחידות, בגלל כל אותה עבודת ניירת ותיוק אצל תוּנֶה ובגלל עבודות הניקיון והאחזקה בבית. ולמה לשקר, בעצם? כשהיה לה רע על הנשמה, לעלמה מיליָה, ואיש לא ראה, היא כססה את ציפורניה. זה מה שהפך אותן למכוערות כל כך, ואז גברת ויק המהוגנת נאלצה להתבייש ולהסתיר את הנזקים כמיטב יכולתה.

העלמה מיליה כססה גם את קצות אצבעותיה בשעות הערב המאוחרות, כשהווילונות הוסטו עם בוא הלילה. היא נהגה לשקוע כל כולה בקריאת ספר או במחשבות-מיליָה אופייניות, עד כדי כך שלא שמה לב איך היא מתחילה לנשוך את שכבת העור שבקצות אצבעותיה ולכרסם אותה בשיניה. העור היה ניתק פיסות-פיסות, ועם השנים נעשתה העלמה מיליה מיומנת במלאכה: היא ידעה בדיוק מתי עליה להפסיק לנשוך את שכבת העור הדקיקה — רגע לפני שאצבעה תתחיל לדמם — ולירוק את פיסת העור על הרצפה. ולעתים נחתה הפיסה לידה, על המיטה.

במשך זמן די רב היא נמנעה מהמנהג המגונה הזה שלה. אמנם הציפורניים לא היו אחידות במראן, אבל כפות ידיה נותרו מטופחות ושלמות. בכפות הידיים האלה היא אחזה במגזין הקולנוע וקראה בו, שעה שגברת טוּאוֹמיסטוֹ היתה מטפלת בכל יד לפי הסדר, ולכן לא היה לה שום קושי לעלעל בעיתון ביד שנותרה פנויה. היא בחרה תמיד לקרוא כתבה אחת, אולי את הטור הבינלאומי שעסק ברכילות מהוליווד ומאולפני אוּפָא בברלין. היא סרקה במבטה תצלומי כוכבים נערצים כמו לסלי הווארד וקרי גרנט, ופשוט התמוגגה.

*

בתיק היד שלה היא שמרה גזיר עיתון מצהיב שבו נראו גרנט ורנדולף סקוט לבושים בבגדי ים. גזיר העיתון היה מלפני שלוש שנים, והיא מעולם לא הראתה אותו לאיש. היא התביישה בו. העלמה מיליה היתה בת שלושים ושבע בקירוב, אבל עדיין העריצה באובססיביות שחקנים אמריקאים עם ברילנטין בשיער, שיניים צחורות וגומה קטנה ומושלמת באמצע הסנטר. העלמה מיליה רצתה לכתוב לגרנט ולסקוט ולהווארד ולכוכבים אחרים "I am a very great lover of your art and I should be the luckiest", ולבקש שישלחו לה תצלום חתום של דיוקנם. גם לרוֹלף וָאנקָה היא רצתה לכתוב — "Ich bin eine grosse Verehrerin" — אני מעריצה גדולה שלך. אבל לפי שעה היא לא כתבה לאף אחד.

לסָנטֶרי סוֹיְהטוּ היתה גומה מושלמת בסנטר, בדיוק כמו זאת של קרי גרנט ושל רולף ואנקה. אבל זה לא היה אותו הדבר. סָנטֶרי סוֹיהטוּ לא התגורר בארמון בעיר סרטים מרוחקת ואגדית, אלא בדירה ברובע טוֹלֶה, יחד עם אשתו. אפשר היה להיתקל בו בהלסינקי בכל יום מימות השבוע. אפשר היה לראות אותו נכנס לסניף בנק או אוכל ארוחת ערב בְּקֶמפּ או במונטה קרלו או באחת המסעדות המשובחות בעיר. על מסך הקולנוע גילם סויהטו אקטיביסט אמיץ שנלחם בדיכוי הרוסי בשנת 1902, או קצין קומנדו ישר והגון מחורף 1918, אבל במציאות הוא לא היה מרתק כלל ועיקר.

ואולי כן? ב"אֶלוֹקוּבָה-אַייטָה" פורסם שסנטרי סויהטו הוא שם במה, ושהכוכב מבקש לשמור בסוד את זהותו כדי שיניחו לו לנפשו, כך נכתב. וכאן נכנסה לתמונה הרגזנות האופיינית של העלמה מיליה: זה לא שינה לה כהוא זה אם היתה מגלה ששמו האמיתי של קרי גרנט אינו ארצ'יבלד ליץ' אלא בּרוֹנימיר מָנקוּלוֹבסקי, או שלסלי הווארד נולד בשם יורם קרדשיאן ולא לסלי סטַיינר. אבל פה, בהלסינקי, העלמה מיליה רצתה לדעת מאיפה אנשים באים באמת.^[2] אם אף אחד לא יודע את שמו האמיתי של סנטרי סויהטו, אז אף אחד גם לא יכול לדעת מה הוא עשה לפני עשרים שנה.^[3] הוא מן הסתם עדיין היה ילד אז, ממש רך בשנים, אבל מי יודע? אולי למרות הכול הוא שהה באחד מאותם המחנות? אולי הוא שימש נער שליח או ציחצח את מגפי החיילים כדי להרוויח כסף לאוכל? שרר אז בלגן; מחסור ופחד שלטו בכול, אנשים עשו דברים שעליהם לא אמרו מילה בהמשך.

כשהמניקור הסתיים ואחרי שהיא שילמה לגברת טואומיסטו, היא התכוונה ללכת למעדנייה. לאחת מהאקסקלוסיביות, קלימצֶ'בסקי'ס או מָרסטיוֹ'ס. היא תתפנק במשהו טעים: בקופסת שימורי אפרסקים בסירופ סוכר או בגביע עם מבחר סוכריות. ואולי בכמה שוקולדים מסוג דָה-קָאפּוֹ, היא אהבה את נייר העטיפה הצהוב כשמש ואת השוקולד הכהה בתוכו.

אחרי זה היא תחזור הביתה בחשמלית.

ריחות של ברזל חלוד, בגדים רטובים וגופים לא רחוצים במהלך הנסיעה.

היא תערוך קניות בחנות המכולת בקָלוֹניוּסגָטָן. תכין ארוחת ערב, תאכל ותשטוף את הכלים. היא תחכה עד שיתחיל קונצרט הערב ברדיו, תנמיך מעט את עוצמת הקול, תדליק את מנורת הקריאה, תתיישב בכורסה האדומה עם משענות היד הבהירות, תתעטף בשמיכת הצמר ותקרא, כשבמרחק נגיעה ממנה נמצאים השוקולדים או חצאי האפרסקים.

היא תפליג בחלומותיה: לשכונת בּרֶנטווּד ולבוורלי הילס, לווילות בנות עשרים חדרים ומכוניות פאר עם גג נפתח ובריכות שחייה, לעולם של גינות מטופחות עם דקלים ושיחי שיטה ובוגנוויליה, ונהגים במקטורני עבודה שמגיעים עד הקרסול וסוֹכנוֹת בית כושיות דשנות שתמיד מצוידות במענה נוקב אבל מנחם.

אל עולם אחר מעולמה המחוספס, האכזר, האפור.

היא תניח לעצמה להיבלע בתוך הכתבות, ותתנער רק למשמע ההמנון הלאומי. השידורים הסתיימו, חוזרים למציאות. היא תסגור את הרדיו, תכבה את מנורת הקריאה, תשטוף את פניה, תוודא שברז הגז בכיריים סגור. היא פחדה להישרף בבית: פיצוצי גז היו עניין שבשגרה והובילו לשריפות קטלניות. היא בדקה אפוא את הכירה בכל פעם שעמדה לצאת מהבית ובכל ערב לפני ששכבה לישון.

חדר השינה יהיה קריר. דירת שני החדרים הקטנה שלה תמיד קרה ופרוצה לרוח עד אמצע חודש מאי. המיטה תהיה ריקה, כפי שנותרה מאז שהָנֶס עזב אותה, פשוט נמאס לו והוא הלך בלי לומר מילה. היא תפרוש מעל המיטה את שמיכת הצמר, תיכנס אל מתחת לשמיכת הפוך, תשכב על הצד, תקפל את רגליה, תתכרבל בתנוחת עובר, אולי תניח יד על הבטן בין השמיכה לכתונת הלילה כדי להתחמם יותר.

היא תחוש את הבדידות, כן, היא תחוש אותה עד לשד עצמותיה.

אבל היא גם תיהנה.

מכך שלמרות הכול היא הגיעה לאן שהגיעה; רחוק יותר מכפי שמישהו — ובעיקר לא עורך הדין קלאס תוּנֶה או אחד מלקוחותיו המכובדים — יכול היה לדמיין לעצמו, כשהעיף מבט חטוף (כביכול!) בחליפה שלה, הפשוטה אך המחויטת, ובשערה הבוהק ובקרסוליה הדקים שביצבצו מתוך נעלי העקב הגבוהות שלה.

וממחר — גם כשיביטו בכפות ידיה המטופחות אחרי המניקור, בציפורניה המשויפות והמשוחות באדום.

כן, כפות הידיים שזה עתה עברו טיפול ינוחו הלילה על בטנה בשביל להתחמם יותר, והעלמה מיליה תהיה טובה ותשתוק, ומטילדה תירדם מהר וברוגע ותמשיך לחלום על משהו טוב יותר. על משהו עוד יותר טוב ממה שכבר יש לה.

^[1]     טולה — רובע מגורים במערב הלסינקי שבפינלנד. שמות הערים, השכונות והרחובות ברומן מופיעים בגרסתם השוודית, כפי שנכתבו במקור. (כל הערות השוליים בספר הן של המתרגמת.)

^[2]     שמות משפחה בפינלנד (וכן שמות פרטיים) מסגירים לרוב מוצא אתני (שוודי, פיני או רוסי), ומהם נגזר גם מעמדו הסוציו־אקונומי של נושא השם.

^[3]     כלומר, בימי מלחמת האזרחים הפינית, ינואר־מאי 1918. ראו הרחבה באחרית הדבר מאת המתרגמת.