נדודים/ פרק ראשון

אני קיימת

אני פעוטה. אני יושבת על אדן החלון, מסביבי פזורים צעצועים, מגדלי קוביות הפוכים, בובות עם עיניים בולטות. הבית חשוך, האוויר בחדרים מצטנן לאיטו, מתעמעם. אין איש. הם עזבו, נעלמו, מרחוק נשמע עוד הד קולותיהם, דשדוש רגליהם, צלילי צעדיהם וצחוקם. מעבר לחלון — חצר ריקה. החשיכה גולשת מן השמים. היא נפרשת על הכול כמו טל שחור.

הדבר המכאיב ביותר הוא חוסר התנועה: הוא סמיך, נראה לעין — דמדומים קרים, ונורות הגז של פנסי הרחוב, שאורם הקלוש טובע בתוך החשיכה, רק מטרים ספורים ממקורו.

לא קורה דבר — מצעד החושך נעצר בפתח הבית, וכל המולת ההתעמעמות משתתקת, יוצרת קרום עבה, כמו על חלב רותח שמתקרר. קווי המתאר של הבניינים על רקע השמים נמתחים ללא סוף, מאבדים לאיטם את זוויותיהם החדות, את הפינות, את הקצוות. האור הכבה לוקח איתו גם את האוויר — קשה לנשום. האפֵלה מפעפעת עכשיו דרך העור. הצלילים התקפלו לתוך עצמם, הסיגו לאחור את עיני החילזון שלהם. תזמורת העולם עזבה, ואבדה בתוך הפארק.

הערב הזה הוא קצה העולם, ואני נתקלתי בו במקרה, תוך כדי משחק, בלי כוונה. גיליתי אותו מפני שהשאירו אותי לרגע לבד, לא הצליחו להגן עלי. ברור שמצאתי את עצמי בתוך מלכודת, נצורה. אני פעוטה, אני יושבת על אדן החלון, ומתבוננת בחצר שהתקררה. האורות במטבח בית הספר כבו כבר, כולם עזבו. מרצפות הבטון שבחצר ספגו את האפֵלה ונעלמו. הדלתות ננעלו, הפתחים נסגרו, הווילונות הוסטו. הייתי רוצה לצאת, אבל אין לאן. רק נוכחותי שלי מקבלת עכשיו קווי מתאר ברורים, ואלה רועדים, נעים כמו גלים, וזה כואב. ברגע אחד מתגלה לי האמת: אין מה לעשות — אני קיימת.

העולם שבראש

המסע הראשון שלי היה דרך השדות, ברגל. במשך זמן רב איש לא הבחין שנעלמתי, ולכן הצלחתי להגיע די רחוק. עברתי את כל הפארק, ואחר כך המשכתי בדרכי עפר, בשדות תירס ובשדות מרעה לחים, זרועים בפרחי בכור האביב ומשובצים בתעלות ניקוז — עד שהגעתי לנהר. ובכלל, הנהר שלט בַּכול בָּארץ השפלה הזאת, הוא חילחל דרך העשבים, ליחך את השדות.

כאשר טיפסתי על הסוללה, ראיתי לפנַי סרט מסולסל: דרך שמפליגה ויוצאת אל מחוץ למסגרת התמונה שלי, אל מחוץ לָעולם. אם התמזל מזלו של המתבונן, הוא יכול לראות שם דוברות, מסוג הסירות הגדולות והשטוחות ששטו לשני הכיוונים והתעלמו מן הגדות, מן העצים, מן האנשים שעמדו על הסוללה, שהיו בוודאי עבורן כמו נקודות ציון ניידות, עדים לתנועתן החיננית. חלמתי שכשאגדל, אעבוד על אחת הדוברות האלה — או הכי טוב: שאהיה בעצמי דוברה.

זה היה בסך הכול נהר האוֹדֶר, לא נהר גדול. אבל אני הייתי אז קטנה. מקומו של הנהר הזה בסולם הנהרות היה משני בלבד, כפי שבדקתי אחר כך במפות — אמנם משני, אבל בכל זאת נראה לעין. כמו דוכס מן הפרובינציה בחצרו של מלך האמזונס. אבל לי הוא הספיק, והוא נראה לי ענקי. הוא זרם כרצונו, ללא התערבות, ונטה להציף את סביבותיו, להפתיע. פה ושם, קרוב לגדה, הוא נתקל במכשולים באפיקו, ואז נוצרו בו מערבולות. אבל הנהר קלח לו, כמו במצעד ניצחון, עסוק רק במטרותיו הספונות שמעבר לאופק, אי-שם הרחק בַּצפון. לא היה אפשר לתלות בו את המבט, כי מימיו משכו הרחק, אל מעבר לאופק, עד שאיבד המביט בו את שיווי המשקל.

הוא לא התייחס אלי, נותר עסוק בעצמו, באותם מים הפכפכים, נודדים, שאי-אפשר — כפי שנודע לי מאוחר יותר — להיכנס לתוכם פעמיים.

כל שנה הוא גבה מחיר כבד תמורת נשיאת הדוברוֹת על מימיו — כי כל שנה טבע מישהו בנהר: פעם ילד שרחץ בו בימי הקיץ החמים; פעם שיכור שהתנודד על הגשר, והצליח איכשהו ליפול ממנו למים, למרות המעקה. את הטובעים חיפשו תמיד זמן רב וברעש גדול, דבר שהשרה מתח על כל הסביבה. היו מביאים צוללנים וסירות מנוע של הצבא. לדברי המבוגרים, שלהם צותתּי, הגופות שנמצאו היו נפוחות וחיוורות — המים שטפו מהן את כל החיים וטישטשו את תווי פניהן, עד שאפילו קרוביהן התקשו לזהותן.

כשעמדתי כך על הסוללה, מבטי בזרם, הבנתי שלמרות כל הסכנות עדיף תמיד דבר-מה שנמצא בתנועה על פני דבר ששרוי במנוחה; שהשינוי אצילי יותר מן הקיבעון; ושמה שחדל להתנועע חייב להתפרק, להתנוון ולהפוך לאפר ואילו מה שנמצא בתנועה יתקיים אפילו לנצח. מאותו הרגע היה הנהר כמחט שננעצה בנוף הבטוח והקבוע שלי, הנוף של הפארק עם גני הירק שבהם עלו הירקות וצמחו בשורות ביישניות, עם מרצפות הבטון שעליהן שיחקנו קלאס. המחט חדרה עמוק לתוך הנוף הזה, סימנה בו ממד שלישי אנכי, חוררה אותו — ועולם הילדוּת שלי הפך מיד לסתם צעצוע מגומי שהאוויר יצא ממנו בשריקה.

הורַי לא היו יושבי קבע במלוא מובן המילה. הם הרבו לעבור ממקום למקום, עד שהתיישבו לבסוף, לפרק זמן ארוך קצת יותר, בבית ספר בפרובינציה, רחוק מכל כביש מסודר ומתחנת רכבת. כל יציאה מן הבית היתה טיול — אפילו רק עד קצה השדה או לעיירה הסמוכה. לקניות, להגשת מסמכים במשרדי הרשות המקומית, תמיד לאותו הסַפּר בכיכר השוק שליד בית המועצה, חגור תמיד באותו סינר שכובס והולבן שוב ושוב ללא הועיל, שכן תמיד נשארו עליו כתמי צבע בצורת סימניות סיניות מפותלות. אמא צבעה את שערה, ואבא חיכה לה בבית הקפה נוֹבָה, ליד אחד משני השולחנות שהועמדו בחוץ. הוא היה קורא בעיתון המקומי — זה שהחלק המעניין ביותר בו היה תמיד מדור הפלילים, עם ידיעות על שוד של ריבת שזיפים ומלפפונים כבושים ממרתפי הבתים.

נסיעותיהם לנופש היו תמיד מבוהלות, במכונית סקודה עמוסה עד הגג. היו אלה נסיעות שתוכננו בקפידה בערבים שלפני בוא האביב, כאשר השלג בקושי נמס והאדמה עדיין לא התנערה. היה צריך לחכות עד שהיא תיענה למעדר ולמחרשה, עד שתתמסר; ומאותו רגע ואילך היא העסיקה אותם מבוקר עד ערב.

כבני דורם, הם נהגו לצאת לנופש בקרוואן, גוררים אחריהם תחליף של בית. כירת גז, שולחנות וכיסאות מתקפלים. חבל פלסטיק לתליית כביסה בחניונים ואטבי עץ. שעוונית לשולחן, כזאת שדוחה מים. מערכת כלים לפיקניק — צלחות פלסטיק צבעוניות, סכו"ם, מלחיות וכוסות ליין.

אבא קנה קומקום צבאי אי-שם על אם הדרך, באחד משוקי הפשפשים שהוא ואמא אהבו במיוחד (אם לא הצטלמו בדיוק ליד כנסיות ומצבות זיכרון) — כלי עשוי נחושת, עם שפופרת, שאליה היו מכניסים חופן זרדים ומדליקים אותם. ואף שבאתרי הקמפינג אפשר היה להשתמש בחשמל, הוא הרתיח מים רק בקומקום הזה, שהפיץ עשן ועשה בלגן. הוא היה כורע ברך ליד הכלי המתחמם, ומאזין בגאווה לקול בעבוע המים, אותם היה מוזג על תיון — כמו נווד של ממש.

הם היו מתמקמים במקומות המסומנים באתרי הקמפינג, תמיד בחברת אנשים כמוהם, מפטפטים כשהם מוקפים זוגות גרביים שהתייבשו על חבלי האוהלים. על המסלול היו מחליטים לאחר עיון בספרי מסעות, מסמנים בקפדנות את האטרקציות. עד הצהריים: רחצה בים או באגם; ואחרי הצהריים: מסע אל העת העתיקה, ביקור באתרים ארכיאולוגיים, ולבסוף ארוחת ערב — בדרך כלל שימורים בצנצנות זכוכית: גולאש, קציץ בשר, קציצות ברוטב עגבניות. היה צריך לבשל אטריות או אורז. תמיד-תמיד מקפידים לחסוך, הזלוטי הפולני חלש, רק גרוש במונחי העולם. תמיד בחיפוש אחר מקומות שבהם אפשר להתחבר לחשמל ואחר כך לפרק ולארוז את המחנה כדי להמשיך בנסיעה, אבל תמיד במסלול מטאפיזי שמסביב לבית. הם לא היו נוודים של ממש, כי הם נסעו כדי לחזור. והם היו חוזרים בתחושת הקלה, בהרגשה שהם מילאו את חובתם כראוי. היו חוזרים כדי לאסוף מן הארונית ערימות של מכתבים וחשבונות. לעשות הרים של כביסה. לשעמם עד מוות בתמונות ובסיפורים את החברים המפהקים בחשאי. הנה אנחנו בקרקסון. והנה אשתי, ברקע רואים את האקרופוליס.

אחר כך, במשך כל השנה, הם ניהלו חיי קבע, החיים המשונים האלה, כאשר בבוקר חוזרים למה שהושאר בערב, כאשר הבגדים סופגים את ריח הדירה שלך עצמך, וכפות הרגליים כובשות ללא לאות נתיב על השטיח.

זה לא בשבילי. חסר לי כנראה הגֶן הזה שגורם לך להכות שורש, אם רק עצרת למשך זמן מעט ארוך מדי במקום אחד. ניסיתי פעמים רבות, אבל השורשים שלי היו תמיד רדודים, וכל רוח מצויה עקרה אותם בקלות. לא ידעתי להוציא ניצנים, נשללה ממני התכונה הצמחית הזאת. אני לא ניזונה מן האדמה, אני אנטי-אנתיאוס.^[1] האנרגיה שלי נובעת מתנועה — מנדנוד האוטובוסים, מנהמת המטוסים, מהערסול באוניות וברכבות.

מבנה הגוף שלי פרקטי: לא גדול וארוז היטב. יש לי קיבה קטנה, ללא דרישות מיוחדות, ריאות חזקות, בטן מוצקה ושרירי כתפיים איתנים. אני לא לוקחת תרופות, לא מרכיבה משקפיים, לא משתמשת בהורמונים. את השיער אני מקצרת במכונת תספורת, אחת לשלושה חודשים, ואני כמעט שלא משתמשת בתמרוקים. יש לי שיניים חזקות, אולי לא שוות בגודלן, אבל שלמות, רק סתימה אחת ישנה, בשן מספר 6 למטה, אני חושבת. הכבד שלי תקין, הלבלב תקין גם הוא. הכליה הימנית והכליה השמאלית שלי במצב מצוין. אבי העורקים הבטני תקין. שלפוחית השתן — תקינה. ההמוגלובין שלי הוא 12.7. לויקוציטים: 4.5. המטוקריט: 41.6. טסיות: 228. כולסטרול: 204. קריאטינין: 1.0. בילירובין: 4.2. וכן הלאה. האיי-קיו שלי — אם מישהו מייחס לזה חשיבות — הוא 121. לא רע. הזיכרון המרחבי שלי מפותח ביותר, הוא כמעט צילומי, ואולם היכולת הלטרלית עלובה. הפרופיל האישיותי: בלתי יציב, אולי לא ראוי לאמון. הגיל: פסיכולוגי בלבד. המגדר: דקדוקי. בדרך כלל אני קונה ספרים בכריכות רכות, כדי להשאירם בלי צער בתחנות רכבת, למען האחרים. אין לי אוספים.

השלמתי תואר אקדמי, אבל לאמיתו של דבר לא רכשתי שום מקצוע, ואני מצטערת על כך מאוד. אבי-סבי היה אורג, והוא הלבין יריעות ארוגות באמצעות פרישתן על צלע ההר, תחת קרני השמש היוקדת. הייתי שמחה לעסוק בשזירת חוטי שתי וערב, אבל אין נולים ניידים. אריגה היא מלאכתם של יושבי קבע. בנסיעותי אני סורגת. אלא שלאחרונה יש חברות תעופה האוסרות על העלאת מסרגות לתא הנוסעים. כפי שאמרתי, לא רכשתי מעולם שום מקצוע, אך בניגוד למה שתמיד אמרו לי הורי, לא הידרדרתי, והצלחתי לשרוד הודות למלאכות מזדמנות שנקרו בדרכי.

כשחזרו הורי העירה אחרי הניסוי הרומנטי שלהם שנמשך עשרים שנה — כשעייפו מן הבצורת ומן הכפור, ממזון בריא שהתקלקל במהלך החורף במרתף, מצמר כבשים תוצרת בית שנדחס בקפדנות לתוך הלוע הפעור של כרים וכריות — קיבלתי מהם סכום כסף, ובפעם הראשונה בחיי יצאתי לדרך.

עבדתי בעבודות מזדמנות בכל מקום שאליו הגעתי. במפעל בינלאומי בפרוורי כרך גדול הרכבתי אנטנות עבור ספינות פאר. היו שם רבים כמוני. העסיקו אותנו "בשחור", ומעולם לא שאלו מהו מוצאנו ולאן מועדות פנינו. בימי שישי קיבלנו תשלום, ומי שלא התאים לו יותר, פשוט לא הגיע ביום העבודה הבא. היו שם סטודנטים-לעתיד בהפוגה שבין בחינות הבגרות לבחינות הכניסה לאוניברסיטה. היו מהגרים שעדיין נמצאו בדרכם הארוכה למדינה צודקת, אי-שם במערב, שבה האנשים הם אחים ואחיות והמדינה החזקה ממלאת את תפקיד ההורים. היו הנמלטים ממשפחותיהם — מן האישה, הבעל, ההורים; האוהבים שנכזבה אהבתם, פזורי הדעת, המלנכוליים, שתמיד סובלים מקור. היו שנמלטו מפני החוק, כי לא הצליחו להחזיר את ההלוואות שלקחו. נוודים, הולכי בטל. משוגעים שהגיעו לאשפוז בבית חולים עם כל התפרצות של מחלתם, ומשם — מתוקף חוקים ותקנות לא ברורים — גורשו לארצות מוצאם.

היה רק אדם אחד שעבד שם בקביעות, במשך שנים — גבר הודי. אבל למען האמת לא היה מצבו שונה ממצבנו. לא היו לו לא ביטוח רפואי ולא חופשה שנתית. הוא עבד בדממה, בסבלנות, בקצב אחיד. מעולם לא איחר, מעולם לא מצא סיבה להיעדר. שיכנעתי כמה אנשים להקים ועד עובדים — היו אלה ימי ה"סולידריות" בפולין — ולוּ רק בשבילו, אבל הוא לא רצה. עם זאת הוא התרגש מן המעורבות שלי, ולכן החל לכבד אותי מדי יום בקארי החריף שהביא איתו בתוך מסטינג. היום אני לא מצליחה כבר להיזכר אפילו בשמו.

הייתי מלצרית, חדרנית במלון מפואר, אומנת. מכרתי ספרים, מכרתי כרטיסים. בתיאטרון קטן אחד השגתי לי עבודה כמלבישה, וכך שרדתי חורף ארוך וקשה בין קלעים מקטיפה, חליפות בגדים כבדות, שכמיות משי ופאות. כשסיימתי את התואר עבדתי גם כמחנכת כיתה, כיועצת גמילה מהתמכרויות, ובסוף גם כספרנית. וכשהצלחתי להרוויח קצת כסף, הייתי יוצאת לדרך.

^[1]       אנתיאוס הוא בנה של גאיה, אלת האדמה, שיצא להילחם בהרקולס ושאב את כוחו וחיותו ממגע בקרקע. (כל הערות השוליים בספר הן הערות המתרגמת.)