החלום האחרון/ פרק ראשון

חייו ומותו של מיגֶל

כמה בני משפחה וחברים לעתיד נוכחים בלידתו של מיגל, כולם צופים בתשומת לב בקברן, שעושה את מלאכתו בנחת. פניהם של הקרובים ביותר אומרות השלמה וכאב, רגשות טבעיים לאירוע עצוב כל כך. מיגל, כולם יודעים את שמו, עומד להיוולד בנסיבות טרגיות. גם את זה יודעים כל הנוכחים.

משך חייו של הרך הנולד ידוע מראש. לפי חוקיו הגחמניים של הטבע, החיים הם תקופה מוגדרת, ומשכם ידוע מרגע הלידה. המסמכים שכל אדם נולד איתם מופיעים מעצמם במקומות שונים ומגלים את התאריך שבו מעגל החיים יבוא אל קצו. אצל אחדים במוקדם, אצל אחרים במאוחר: לאיש אין יד בהכרעה הזאת, אלא לגורל בלבד. זוהי אחת החידות הגדולות של החיים. גילו של הרך הנולד נמדד ביחס לגבולותיו, להתחלה ולסוף. למשל, אדם שנולד בגיל ארבעים יאמר ביום הולדתו הראשון שהוא חי כבר שנה ושנשארו לו שלושים ותשע שנים עד המוות.

הם עדיין לא רואים את מיגל. הקברן עובד לאט. אומרים שהוא ייוולד צעיר יחסית — אמו יודעת זאת ורק בקושי עוצרת את דמעותיה. בתחתית בור הקבר מופיע ארון העץ שהוא שוכב בו. לפי המנהג, בני המשפחה זורקים חלושות ובחוסר רצון חופן אדמה כדי לברך את העומד להיוולד. ההורים בוכים בכי מר, אחת הדודות מעודדת את האם בקלישאות.

"לא חשוב איזה חיים יהיו לו, הם לא יימשכו לנצח. בסופו של דבר הוא יזכה למוות משחרר, כמו כולם."

"אני יודעת שבני המסכן ייוולד בצורה טרגית," קובלת האם המותשת.

"אל תחשבי על זה עכשיו," מתעקשת הדודה.

האם מבכה בין אנחות:

"להיוולד צעיר כל כך… מיגל מעולם לא עשה רע לאף אחד."

האנשים המופקדים על הקבורה מחלצים את ארונו של מיגל מהקבר בעזרת כבלים: זהו השלב הראשון של הלידה. הכומר נועל את הטקס בסדרת תפילות, מאחל למיגל חיים מאושרים, והחברים ובני המשפחה נושאים את הארון על כתפיהם ומובילים אותו לרכב הלוויות שיסיע אותו אל ביתו.

ההורים, כמה דודים, אֵלֵנָה, בת זוגו לעתיד ומי שיודעת הכי הרבה על נסיבות הולדתו, וכן כמה חברי משפחה, נוסעים במכוניותיהם לבית הוריו. שם מתחילות הפרידות; הם מנסים לעודד את ההורים ומציעים את עזרתם בכל עניין שיידרש. האם מביטה בהם מבולבלת: היא לא מבינה לאיזה סוג של עזרה הם מתכוונים, וגם הם לא, אבל זאת נוסחה שכולם מאמצים, כמו בטקס דתי. בבית נשארות רק אלנה, החברה לעתיד,
והדודה.

עובדי בית הלוויות מניחים את הארון בחדר ופותחים אותו. אפשר לראות בפנים את גופתו של מיגל, נוקשה כשיש.

דופקים בדלת, זאת גברת שמבקשת לדבר עם האם…

"היא לא פנויה כרגע," אומרת אלנה, שיוצאת לקראתה.

"אני מתארת לעצמי," אומרת הגברת, "אסביר את עצמי: יש לי דירה להשכרה, בזמן האחרון היא היתה ריקה והיום, פתאום, מצאתי אותה מלאה ספרים, בגדים וחפצים, שנראים כאילו הם שייכים לגבר צעיר. חיפשתי את תעודת הזהות והיא כאן אצלי, מיד הנחתי שמדובר בלידה. גם הכתובת של הוריו מופיעה שם. אם תרצי לבוא לקחת חליפה או כל דבר אחר שתצטרכו…"

"אני מניחה שאם כל מה שמצאת שייך למיגל, הוא יבוא לגור שם. אקח רק כמה בגדים. רגע, תראי לי את תעודת הזהות, למקרה שמדובר בלידה אחרת."

אלנה קוראת את כל המידע שבתעודת הזהות.

"כן, זה באמת הוא, קוראים לו מיגל. אם החדר שלו התמלא פתאום, הוא בטח ייוולד עוד מעט."

"את מוּכרת לי," אומרת האישה.

"כן, נפגשנו פעם."

"ככה היה נדמה לי. יש עוד משהו שאתם צריכים?"

"לא, תודה. עכשיו נשאר רק לחכות. תודה שבאת להודיע לנו."

אלנה חוזרת לחדר שבו שוכבת גופתו של מיגל. ארבעה נרות ניצבים סביב הארון הפתוח. האם מעירה:

"כל כך צעיר! הוא נראה ישן, וכאילו מופתע ומבוהל. הבן שלי המסכן! החפצים שלו עוד לא הופיעו?"

"כן," עונה אלנה, "הרגע באה לכאן גברת להודיע לי איפה מיגל יגור אחרי שייוולד."

"אז הוא לא יגור איתנו?" שואלת האם באכזבה.

"לא."

"כמה זמן הוא יחיה?"

"עשרים וחמש שנים. תראי."

האם ממהרת לקחת את תעודת הזהות שאלנה מושיטה לה, ובה כתובים תאריכי הלידה והמוות.

"הייתי רוצה ללכת לדירה הזאת ולראות איפה הוא יגור בימים הראשונים," אומרת האם.

"אין זמן," עונה הדודה, "ואין לך מה לעשות שם. אנחנו צריכים להזדרז, הוא אמור להיוולד ממש עוד מעט."

לפי המנהג עליהם לשבת סביב האדם הנולד. אלנה ובני המשפחה באו להשתתף בליל השימורים. הזמן משתרך בכבדות, הלילה נדמה אינסופי. למחרת, אלה שנשארו בבית ההורים, מאוששים מעט אף על פי שלא ישנו בלילה, מתכוננים לשלב האחרון והבלתי נמנע של הלידה.

גופתו הלבושה של מיגל אינה מעידה על שום דבר חריג.

"מה יהיה עליו, רק בן עשרים וחמש!" זועקת לפתע האם.

"נפשיט אותו," פוסקת הדודה, "נלביש אותו בבגדים ששלחו מהדירה. אין עליו סימני אלימות, ובגילו נדיר שנולדים ממחלה… הבעת הפנים שלו מפחידה." הבעה של תדהמה וכאב.

"כן, ילד מסכן שלי! נפשיט אותו," מתייפחת האם.

הן מסירות בזהירות את החליפה הכהה, ומגלות פצע ירי בחזהו. אלנה כבר סיפרה לדודה כמה פרטים טרגיים מהלידה, אבל בצורה מבולבלת. האם בוכה לנוכח הסכנה הברורה המאיימת על בנה. היא היתה רוצה לעשות משהו. לבה נקרע מחוסר אונים לנוכח האסון.

"יקָרָה, מזל שלא הכול יהיה כך," מעודדת אותה אחותה, "אני בטוחה שאחרי האסון יהיו בחייו גם רגעים של אושר ושל הנאה. למרות הפצע הזה הוא בחור נאה. הוא דומה לבעלך."

הן גומרות להפשיט את מיגל, רוחצות אותו ומשאירות אותו לבדו בחדר. החלק הכואב ביותר מתקרב. נשארה רק הלידה עצמה. במקרה של מיגל, גילו הצעיר והפצע שבחזהו מרמזים על שלב ראשון קשה, אבל חייהם של בני משפחתו יימשכו בצורה אחרת: הכאב הנוכחי ייעלם, ולכל היותר תישאר דאגה, בעוצמות משתנות, לגורלו של מיגל.

קשה לדעת מראש פרטים קונקרטיים על עתידו הקרוב, אבל על בסיס נסיבות הלידה אפשר לצפות את השלכותיהן הטבעיות, והנסיבות שסביב לידתו של מיגל בהחלט מדאיגות. הפצע בחזה מבשר ירייה שתוליד אותו בקרוב, אבל לא יודעים איפה זה יקרה. בעוד זמן קצר מישהו יירה את הכדור שיביא ללידתו. הם מנקים את הדם מחזהו ללא הרף, אבל הפצע נעשה טרי מרגע לרגע. האנשים שמלווים את הוריו של מיגל אינם יכולים עוד לעמוד בהמתנה האינסופית, והם מחליטים לחזור איש-איש לביתו, אפילו אלנה הצעירה יוצאת משם.

האם הרוסה. סוף כל סוף באים אנשים לקחת אותו. ברגע הפרידה האם זועקת כמטורפת, "לא, לא, מיגל, לא." היא יודעת מה עומד לקרות. הגברים לוקחים את בנה כדי שייוולד מירי. סירובה של האם חושף את חוסר האונים המוחלט שלה: היא לא יכולה לעשות דבר כדי למנוע את לידתו הטרגית. הדם ניגר מהפצע בשטף. האנשים סוחבים את הגוף חסר החיים ויוצרים בהדרגה תהלוכת לוויה. במשך כעשרים דקות הם צועדים ברחוב מגוריהם של הוריו של מיגל, עוברים גינה מאובקת, הולכים בעקבות האינטואיציה, בלי לדעת לאן — כאילו הם מהופנטים או שקועים בטרנס — עד שהגופה נשמטת מידיהם לקרקע ומזדקפת בתנועה משונה. כשמיגל מגיע לעמידה, זרועותיו פרושות לצדדים כבריקוד, הוא פולט זעקה מקפיאת דם. זאת הצעקה שכולם חיכו לה, צעקת החניכה שמעידה שמיגל בחיים. האנשים שסחבו אותו רצים לבר שממול. הכול קורה בתוך שניות.

גבר מבוגר מעט ממיגל, פניו מעוותות משנאה, יורה בו באקדח מהצד השני של הרחוב (ליד דלת הבר שאליו נכנסו האנשים שהביאו לשם את מיגל).

מיגל רק נולד, והוא צועד את צעדיו הראשונים כמעט בבלי דעת. הפצע בחזהו נעלם בפתאומיות. הוא מתחיל את חייו בידיעה שמשהו נורא עומד לקרות לו ושלא יהיו לו זמן או דרך למנוע זאת. בפינה שממול, הגבר שירה בו צועק:

"עזוב אותה, עזוב אותה!"

"מי זה, למה הוא צועק עלי ככה אם אני לא מכיר אותו בכלל," תוהה מיגל. הוא מוטרד מכך שחוויית החיים הראשונה שלו אלימה כל כך. למה האיש הזה צועק עליו בעוינות כזאת? מיגל מתקרב אליו ומאיים עליו: "אם תמשיך ככה, אני אדאג שיעצרו אותך!"

"אתה לא תספיק, אם אתה לא עוזב אותה אני מחסל אותך." בזמן שהוא אומר את המילים האלה, הוא ממשש בעצבנות את האקדח החמים עדיין שבכיסו.

מיגל, שזה עתה בא לעולם והוא חסר ניסיון, תוהה איזה קשר יכול להיות לו לאדם הזה. הוא לא מכיר אותו. האיומים לא משפיעים עליו, אבל הוא מוטרד מהמחשבה שעליו לעשות משהו כדי לפתור את המצב. למרות השנאה של האדם הזה כלפיו, למיגל אין שום דבר נגדו, והוא לא רוצה לענות לו באותו האופן. רוב הסיכויים שמדובר בטעות, ולכן הוא מחליט
להתאפק.

"תירגע, אתה מדבר שטויות."

"עזוב אותה, תסתלק מכאן. לך היא לא כל כך חשובה, יש לך עוד דברים, בשבילי היא הכול." האיש צועק, הפעם יותר בתחינה מאשר בזעם.

מיגל מנסה לומר לו שהוא לא מכיר אותו, שהעניינים האלה לא קשורים אליו, שהוא רק נולד ושהוא לגמרי לבד, אבל האיש כל כך נסער שהוא לא מעז לומר דבר.

"על מה אתה מדבר, גבר? אני לא מכיר אותך. על איזו אישה אתה מדבר?"

"אתה יודע טוב מאוד! על אלנה, אלא על מי!"

"אלנה?"

הוא זוכר רק במעורפל מיהי אלנה, אבל הוא מתחיל ללמוד להעמיד פנים. הוא עדיין מרגיש מאוים, כי לזר עדיין יש אקדח בכיס המכנסיים, אבל הוא מפחד פחות משפחד בהתחלה. הוא גם נזכר שראה את האיש הזה פעם בתמונה. ככל שהזמן חולף הוא מרגיש שהוא שולט יותר במצב ומתחיל להבין על מה הרוצח שלו מדבר.

"אתה משוגע!" אומר מיגל כדי להיפטר ממנו.

"עזוב אותה, כדאי לך להיזהר ממני."

פעם הזר היה החבר של אלנה. קוראים לו אֵאוּסֶבּיוֹ. בימים שקדמו ללידתו של מיגל, היא נזפה באאוסביו לעתים קרובות כל כך, עד שהוא היה חייב לירות בו. כשראה ארבעה גברים סוחבים אותו ומניחים אותו על המדרכה שממול, כוח פנימי אדיר גרם לו לשלוף את האקדח ולירות. לעולם אי-אפשר להיות בטוחים בפעולות עתידיות, אבל אם כל הנסיבות מצביעות על הכרח כלשהו, אין דרך להתנגד, זה גדול מאיתנו. החיים משתמשים בבני האדם כמו בכלי משחק, ומתקדמים דרכם. אבל מיגל חי זמן קצר כל כך, שהוא לא יודע את כל זה.

"תיזהר ממני!" אאוסביו מאיים שוב.

מיגל — שנעשה רגוע הרבה יותר, בלי שום סיבה — מנסה להיפטר מאאוסביו בנימה מתנשאת.

"אם חברה שלך עזבה אותך, לא משנה בשביל מי, אתה צריך לשכוח ממנה ולהכיר במציאות."

"אני לא רוצה לשכוח אותה!"

השיחה הופכת לדיאלוג מפוזר, ומיגל מתחיל להשתעמם. כל מה שהוא רוצה זה לשתות משהו בבר הסמוך ולהיפטר מאאוסביו, לכן הוא מתחיל להסכים איתו כדי להתחמק ממנו.

"כן, אני יוצא עם אלנה," הוא אומר לו, אף על פי שהוא לא מכיר אותה. בעיני מיגל ההצהרה הזאת שמה סוף לשיחה.

"אז אתה מודה בזה," אומר לו אאוסביו.

"אני מודה שאני לא מכיר אותה. תראה, חבר, הרגע נולדתי, ראית אותי, ואמנם המוח שלי עובד באופן אובייקטיבי (אגב, אין לי מושג מה לעזאזל זה אומר), אבל עדיין קשה לי לפעול."

אבל אאוסביו מסרב להבין את דבריו. הוודאות המשונה שאלנה בגדה בו עם מיגל מטריפה אותו.

הם נכנסים לבר הסמוך. הבחורים שסחבו את מיגל יושבים סביב אחד השולחנות ומשחקים דומינו, אבל לא אומרים לו מילה, כאילו הם לא מכירים אותו. מיגל רגוע. הוא מנסה לחמוק מאאוסביו, אבל זה עוקב אחריו כמו כלב. פתאום הוא מתמלא ביטחון ואומר לו ישירות:

"כן, אנחנו נוסעים יחד."

"הייתי צריך לשמוע אותך אומר את זה," עונה אאוסביו.

"אז שמעת."

"אלנה סיפרה לי שאתם נוסעים לחוץ לארץ, אבל לא האמנתי."

אאוסביו מתמוטט. הוא כמעט בוכה. מיגל מביט בבליטה של כלי הנשק בכיס המכנסיים שלו.

"אתה חמוש?" הוא שואל.

"כן," עונה אאוסביו, מופתע מעצמו.

"בשביל מה?"

"אני לא יודע."

"אולי תניח לי סוף-סוף?" אומר מיגל ברכות ומזמין בירה מהבר.

אאוסביו יוצא בפתאומיות מהבר, כשהוא מביט כל הזמן לאחור, כאילו הוא מחפש מישהו.

מיגל מסיים את המשקה שלו. כל היום לפניו. הוא חושב על מה שקרה בינו לבין הזר, ומתוך סקרנות מחליט שהיה רוצה להכיר את האלנה הזאת, שהיא כפי הנראה הסיבה לשיגעונו של אאוסביו.

הוא יוצא מהבר וצועד כמה דקות ללא מטרה, כפי שתושבי העיר נוהגים לטייל. הוא נעמד מול בית באקראי (הכלל היחיד שמושל בחיי התושבים). הוא מצלצל בפעמון, מהסס לרגע. אולי זאת חוצפה מצדו — אבל הוא צעיר מאוד, הוא לא יודע מה זאת חוצפה. אישה פותחת את הדלת, ומיגל שואל אם אלנה בבית. להפתעתו, אישה יפה מאוד מופיעה ומזמינה אותו פנימה. היא מתייחסת אליו בחום, והוא מרגיש נוח בנוכחותה, כאילו הם מכירים זמן רב. הדבר היחיד שהוא יכול לדבר עליו הוא המפגש המצער שלו עם אאוסביו. הירייה והשיחה המתוחה עד שנכנסו לבר. ועל האופן שבו אאוסביו יצא לרחוב כשהוא מחזיר את מבטו לאחור, כאילו חיפש מישהו בין הלקוחות. מבט של מטורף.

בחזרה לעמוד הספר