אנה או / פרק ראשון

בֶּן

"האדם הממוצע מעביר שלושים ושלוש שנים מחייו בשינה."

היא מתקרבת מעט, למרחק שמאפשר לי לקלוט מַשב של בושם יקר. זה בדרך כלל הרגע שבו אני יודע. "וזה מה שאתה עושה?"

"כן."

"רופא שינה?"

"אני חוקר אנשים שמבצעים פשעים מתוך שינה." בכרטיסי הביקור שלי מופיע התואר "דוקטור" לפני שמי. דוקטור בנדיקט פרינס, מרפאת אֶבּי, רחוב הארלי. אני מומחה לשינה. בשום מקום אני לא טוען שאני רופא.

היא רואה שאני מדבר ברצינות. "איך זה בכלל אפשרי?"

"לא שאלת את עצמך אף פעם מה אולי עשית מתוך שינה?"

רוב הנשים נתקפות אי-נוחות פחות או יותר ברגע הזה בשיחה. ברוב הפשעים יש גורם של ריחוק. אנחנו מתענגים על סיפורים על אנשים שהם בדיוק כמונו, ובכל זאת גם שונים מאיתנו. אבל שינה לא מאפשרת את הסייג הזה.

שינה היא הקבוע האוניברסלי. הלילה עקבי בדיוק כמו  היום.

"איזה מין פשעים?"

היא לא שינתה את נושא השיחה. תשומת הלב שלה עדיין נתונה לי. "כל הפשעים הכי גרועים שיש."

"אבל אנשים בטוח מתעוררים באמצע, לא?"

"לא אם הם הולכים מתוך שינה. אני מכיר מטופלים שנועלים את הדלת ונוהגים במכונית בלי להתעורר לרגע. יש כאלה שאפילו הורגים."

"אבל זה בטוח דבר שזוכרים אחר כך."

"לפי הקמטים שמסביב לעיניים שלך אני מנחש שישנת אתמול בלילה חמש וחצי שעות."

היא מקמטת את המצח. "זה עד כדי כך ברור?"

"את זוכרת משהו ממה שקרה בחמש וחצי השעות האלה?"

היא משתתקת לרגע ואוחזת את סנטרה ביד ימין. "חלמתי משהו."

"מה למשל?"

"אני לא זוכרת."

"אז הנה לך ההוכחה."

המבט בעיניה משתנה פתאום. היא מסתכלת עלי אחרת. הקול שלה רם יותר, שפת הגוף נמרצת יותר. "רגע, היתה הפרשה ההיא. איך קראו לה —"

זה השלב הסופי. רק מעטות מהנשים שאני יוצא איתן לדייט מגיעות רחוק כל כך. אני משעמם אותן בתיאור העבודה שלי. אני מפחיד אותן בסיפורים על פשעים שמבוצעים מתוך שינה. ואם זה לא עובד, אז הפרשה היא תמיד המסמר האחרון.

אף אחת לא נשארת ברגע שהיא מבינה.

אף אחת.

"אנה אוֹ," אני אומר. אני לוגם לגימה אחרונה מכוס היין — מרלו יקר, כמה חבל — ואז שולח יד אל הז'קט שלי.

"זה אתה. בתמונה. הפסיכולוג."

אני מחייך איכשהו. אני מסתכל בשעון. "כן," אני אומר. "זה הייתי אני."

זאת התמונה שהופיעה בעמודי השער של כל העיתונים היומיים הגדולים אחרי שהכול קרה — אות הסיום האלים והספוג בדם. הרגע הגורלי שאחריו שום דבר לא נשאר כשהיה. לפני הגלוּת והנפילה. אני האיש הממושקף עם השיער הפרוע והבגדים שכמו נלקחו ממלתחה של מרצה באוניברסיטה. מאז שיניתי קצת את הסגנון שלי. הזקָן ביגר אותי, השיער אפור יותר בקצוות. המשקפיים עבים יותר ונראים פחות כמו משקפיים שאיש לא רצה לקנות במחלקת האביזרים של "הארי פוטר". אבל את העיניים או את הפנים אני לא יכול לשנות.

אני אדם אחר. אני אותו אדם.

אני מחכה לשאלה, כי זאת השאלה שתמיד שואלים אותי. זאת התעלומה שלמרות הכול עדיין מרחפת באוויר. היא מפלגת משפחות, בני זוג, אפילו חברים.

"היא היתה אשמה?" שואלת בת הזוג שלי לדייט, או מי שהיתה עד לאותו רגע בת הזוג שלי לדייט. מבחינתה אני כבר לא יותר מרוח רפאים, אנקדוטה שהיא תעלה בארוחת חג המולד או במסיבת השנה החדשה. "כשהיא דקרה את השניים ההם. היא באמת רצחה אותם ויצאה מזה בלי עונש?".

בחזרה לעמוד הספר