המזוודה / קטע ראשון

לעמוד הספר

השמורה

בשעה שתים־עשרה הגענו ללוּגה. עצרנו בכיכר תחנת הרכבת. המדריכה הצעירה המירה את נימת דיבורה הנמלצת בסגנון ארצי יותר:
"שם מצד שמאל יש נוחיות…"
שכני לספסל התרומם בעניין:
"במובן של בית שימוש?"
כל הדרך הוא שיגע אותי: "חומר מלבין, שש אותיות?… בהמה שסועת פרסה המצויה בסכנת הכחדה?… גולש סקי אוסטרי?…"
התיירים יצאו אל הכיכר שטופת השמש. הנהג טרק את דלת האוטובוס וכרע ליד הרדיאטור.
תחנת הרכבת… בניין צהוב מלוכלך למדי, שעון, אותיות ניאון רוטטות שדהו בשמש…
חציתי את הלובי עם דוכן העיתונים ופחי הצמנט הכבדים. בכוח האינטואיציה איתרתי את המזנון.
"באמצעות המלצר," אמרה הקופאית ברפיון.
על חזהּ מתון־השיפוע התנדנד פותחן בקבוקים.
התיישבתי ליד הדלת. תוך דקה הופיע מלצר בעל פאות לחיים עצומות מלבֶד.
"במה תחפוץ נפשך?"
"תחפוץ נפשי," אמרתי, "שכולם יהיו שוחרי טוב, מצניעי לכת ונעימי הליכות."
המלצר ששֹבע מרבגוניותם של החיים, דמם.
"תחפוץ נפשי במאה גרם וודקה, בירה ושני כריכים."
"עם מה?"
"עם נקניק, נראה לי…"
שלפתי את החפיסה, הצתתי סיגריה. ידי רעדו בצורה דוחה ביותר. "העיקר שהכוס לא תישמט…" ובנוסף על הכול, התיישבו בקרבתי שתי קשישות תרבותיות. נראה שהן מהאוטובוס שלנו.
המלצר הביא קנקן, בקבוק ושני חטיפים מתוקים.
"הכריכים נגמרו," אמר בנימה טרגית מזויפת.
שילמתי. הרמתי את הכוס, ומיד הנחתי אותה. ידי רעדו כידיו של חולה אפילפסיה. הקשישות התבוננו בי בגועל. ניסיתי לחייך:
"הביטו בי באהבה!"
הקשישות נרעדו ועברו לשולחן אחר. שמעתי הברות ביקורתיות לא ברורות.
שילכו לעזאזל, חשבתי. אחזתי בכוס בשתי ידי, לגמתי. אחר כך קילפתי ברשרוש את עטיפת החטיף.
הוקל לי מעט. התרוממות נפש מטעה החלה להיווצר בתוכי. תחבתי את בקבוק הבירה לכיס. לאחר מכן התרוממתי וכמעט הפלתי את הכיסא. ליתר דיוק, את כורסת האלומיניום. הקשישות הוסיפו להתבונן בי בבהלה.
יצאתי אל הכיכר. הגדר סביב הגינה הציבורית היתה מכוסה בלוחות דיקט מעוקמים. גרפים ששורטטו עליהם הבטיחו הרי בשר, צמר, ביצים ועוד מוצרים אינטימיים בעתיד הקרוב.
הגברים עישנו ליד האוטובוס. הנשים תפסו את מקומותיהן ברוב רעש. המדריכה הצעירה אכלה גלידה בצֵל. ניגשתי אליה:
"נעים להכיר."
"אורוֹרה," היא אמרה והושיטה יד דביקה.
"ואני," אמרתי, "מכלית הנפט 'דֶרְבֶּנְט'."  הבחורה לא נעלבה.
"כולם צוחקים על השם שלי. התרגלתי… מה איתך? אתה אדום!"
"אני מבטיח לך, זה רק מבחוץ. מבפנים אני דמוקרט חוקתי."
"לא, באמת, אתה חש ברע?"
"מרבה לשתות… רוצָה בירה?"
"מדוע אתה שותה?" היא שאלה. מה יכולתי להשיב?
"זהו סוד," אמרתי, "עניין חשאי קטן…"
"החלטת להתקבל לעבודה בשמורה?"
"בדיוק כך."
"מיד ניחשתי."
"האם אני דומה לחוקר ספרות?"
"ליווה אותך מיטרופאנוב. חוקר פושקין בעל ידע מרשים ביותר. אתה מכיר אותו היטב?"
"מכיר אותו היטב." אמרתי, "מהצד הרע…"
"מה זאת אומרת?"
"עזבי, אל תשימי לב."
"קרא את ספריהם של גוֹרדין, שצ'וׂגוֹלֶב, ציאבלוֹבסקאיה…  את זיכרונותיה של קֶרְן…  וחוברת עממית כלשהי על הנזק שבאלכוהול."
"את יודעת, קראתי כל כך הרבה על הנזק שבאלכוהול! החלטתי להפסיק לתמיד… לקרוא."
"אי־אפשר לדבר איתך…"
הנהג הביט בכיווננו. התיירים התיישבו.
אורורה גמרה את הגלידה שלה, וניגבה את אצבעותיה.
"בקיץ," היא אמרה, "משלמים בשמורה יפה למדי. מיטרופאנוב מרוויח בסביבות מאתיים רובלים."
"וזה מאתיים רובלים יותר ממה שהוא שווה."
"מסתבר שאתה גם רשע!"
"איך לא אהיה רשע," אמרתי. הנהג ציפצף פעמיים.
"ניסע," אמרה אורורה.
באוטובוס מתוצרת לבוב היה צפוף. מושבי הבד להטו. צוהב הווילונות הגביר את תחושת המחנק.
דיפדפתי ב"יומנים" של אלכסיי וולף.  הוא תיאר את פושקין בחיבה, לפעמים בסלחנות. הנה היא, הקִרבה המאיימת על חדות הראייה. ברור לכול שלגאונים מוכרחים להיות מכרים. אך מי יאמין שמכרו הוא גאון?!
נימנמתי. לתודעתי הגיע במעומעם איזה מידע מיותר על אודות אמו של רילייב…
העירו אותי כבר בפְּסְקוֹב.  חומות המבצר העתיק שטויחו מחדש עוררו תחושת דכדוך. מעל הקשת המרכזית הציבו המעצבים סמל מכוער בסגנון בלטי, עשוי ברזל יצוק. המבצר הזכיר דגם ענק של מבנה.
באחד המבנים הצדדיים שכנה סוכנות הנסיעות המקומית. אורורה קיבלה אי־אילו אישורים, והוסענו ל"הֶרָה" — המסעדה המקומית היוקרתית ביותר.
התלבטתי — להוסיף או לא להוסיף? אם אוסיף — ארגיש מחר לגמרי רע. לא הייתי רעב… יצאתי לשדרה. עצי התרזה רחשו בכבדות, בגובה נמוך. השתכנעתי זה מכבר: די שתשקע בהרהורים, ואתה מיד נזכר בדבר מה עצוב. למשל, בשיחה האחרונה עם אשתי…
"אפילו אהבתךָ למילים, אהבה מטורפת, חולנית, פתולוגית — היא אהבה מזויפת. אין זה אלא ניסיון להצדיק את אורח החיים שאתה מנהל. ואתה מנהל אורח חיים של סופר מפורסם, ללא התנאים המינימליים לכך… עם מידות רעות כשלך צריך להיות לפחות המינגוויי…"
"את באמת סבורה שהוא סופר טוב? אולי גם ג'ק לונדון הוא סופר טוב?"
"אלוהים אדירים! מה זה קשור לג'ק לונדון?! מישכנתי את זוג המגפיים היחידי שלי… אני יכולה לסלוח על הכול. והעוני לא מפחיד אותי… הכול, למעט בגידה באמון!"
"למה את מתכוונת?"
"לשתיינות הנצחית שלך. להתנהגות… אני אפילו לא רוצה לומר את זה… אי־אפשר להיות אמן על חשבון אדם אחר… זה נבזי! אתה מדבר כל כך הרבה על אצילות נפש! ואילו אתה עצמך — אדם קר, קשה, מתפתל…"
"אל תשכחי שאני כותב סיפורים זה עשרים שנה."
"אתה רוצה לכתוב ספר גדול? בזה מצליח אחד ממאה מיליון!"
"אז מה? מנקודת מבט רוחנית, ניסיון כזה הוא שווה ערך לספר הגדול ביותר. אם תרצי, הוא אפילו נעלה יותר מבחינה מוסרית. מכיוון שהוא אינו מאפשר תגמול…"
"אלו מילים. מילים יפות אינסופיות… נמאס לי… יש לי ילדה שאני נושאת באחריות עליה…"
"גם לי יש ילדה."
"שאתה מתעלם ממנה במשך חודשים. אנחנו זרות לך…"
(בשיחה עם אישה יש נקודה כואבת אחת. אתה מציג עובדות, טענות, נימוקים. אתה פונה אל ההיגיון ואל השכל הישר. ולפתע מגלה שהיא נגעלת מעצם הצליל של קולך…)
אמרתי, "לא עשיתי מעשים רעים בכוונה…"
צנחתי אל הספסל השטוח. שלפתי עט ופנקס. כעבור דקה רשמתי:

 אהובתי, אני בחבל פושקין,
 כאן בלעדייך — אבל ושממה,
 ונע ונד אני, אחוז אימה,
 ומשוטט לי בשמורה, כמו פּוּשר…
וכו' וכו'.
שירי הקדים מעט את המציאות. עד שמורת פושקין נותרו כמאה קילומטר.
נכנסתי לחנות סדקית. רכשתי מעטפה עם דיוקנו של מגלאן. שאלתי משום מה:
"יש לך מושג מה הקשר למגלאן?"
המוכר השיב בהרהור:
"אולי מת… או קיבל אות גבורה…"
הדבקתי בול, סגרתי, השחלתי לתיבה… בשש התקרבנו למבני כפר הנופש. עד כה היו גבעות, נהר, אופק מרווח עם גבול היער הבלתי אחיד. בקיצור, נוף רוסי ללא קישוטים מיותרים. אותם סממנים שגורים, שתמיד מעוררים רגש מריר בלתי מוסבר.
רגש זה מאז ומעולם נראה לי חשוד. באופן כללי, משיכה לחפצים דוממים מרגיזה אותי. (בעיני רוחי פתחתי את פנקס הרשימות.) יש משהו פגום באספני המטבעות והבולים, בטיילים בלתי נלאים, בחובבי הקקטוסים ודגי האקווריום. סבלנותו המנומנמת, ארוכת השעות, של הדייג, אומץ לבו נטול המניע והתוצאה של מטפס ההרים, ביטחונו העצמי הגא של בעל הפודל המלכותי — כל אלה זרים לי…
אומרים שהיהודים אדישים לטבע. כך נשמעת אחת הטענות כלפי העם היהודי. כאילו אין ליהודים טבע משלהם, ואילו לטבע של עמים אחרים הם אדישים. ובכן, אולי יש בזה משהו. כנראה הדם היהודי שלי בא לידי ביטוי…
בקיצור, אינני אוהב מתבוננים נלהבים. ואינני רוחש אמון להתלהבות שלהם. לדעתי, האהבה לעצי הלִבנה חוגגת על חשבון האהבה לאדם. ומתפתחת כתחליף זול לפטריוטיות…
אני מסכים, הרחמים והאהבה לאם חולה ומשותקת הם עזים
יותר. אך להתפעל מייסוריה, להפוך אותם לנושא הביטוי האמנותי — זה שפל… נו טוב…
הגענו לכפר הנופש. איזה אידיוט בנה אותו במרחק ארבעה קילומטרים ממקווה המים הקרוב. ברֵכות, אגמים, נהר מפואר, ואילו כפר הנופש — בשמש הלוהטת. אם כי יש חדרים עם מקלחות פרטיות… מדי פעם יש מים חמים…
נכנסנו למשרד הסיורים. ישבה שם גברת כזאת, חלומו הרטוב של קצין בדימוס. אורורה דחפה לה את טופס הנסיעה. חתמה, קיבלה תלושים לארוחת צהריים עבור הקבוצה. לחשה משהו לבלונדינית המפוארת הזאת, שמיד הביטה בי. מבטה ביטא סקרנות שטחית שאינה מוותרת, דאגה עניינית וחרדה קלה. היא אפילו הזדקפה איכשהו. הניירות רישרשו ביתר מרץ.
"אתם לא מכירים?" שאלה אורורה. התקרבתי.
"אני רוצה לעבוד בשמורה."
"אנו זקוקים לאנשים," אמרה הבלונדינית.
בסופו של המשפט הזה הורגשו שלוש נקודות מובהקות. כלומר, אנו זקוקים למומחים טובים ומקצועיים. ואילו אנשים מהרחוב — אינם נחוצים…
"אתה מכיר את התצוגה?" שאלה הבלונדינית, ובמפתיע הציגה את עצמה: "גלינה אלכסנדרובנה."
"הייתי כאן אולי שלוש פעמים."
"זה לא מספיק."
"אני מסכים. לכן באתי שוב…"
"עליך להתכונן כראוי. ללמוד את חוברת ההוראות למדריך. בחייו של פושקין עדיין יש כל כך הרבה חומר שטרם נחקר… כמה דברים השתנו מאז השנה שעברה…"
"בחייו של פושקין?" התפלאתי.
"סלחו לי," קטעה אותי אורורה, "התיירים ממתינים לי. שיהיה בהצלחה…"
היא נעלמה — צעירה, מלאת חיים, מושלמת. מחר אשמע באחד מחדרי המוזיאון את קולה הנערי, הצלול:
"הרהרו בכך, חברים!… 'הן אהבתיך בלב טהור וזך…' את המנון הטוהר רב ההשראה הזה העמיד אלכסנדר סרגייביץ' כמשקל־נגד לעולם יחסי העבדות…"
"לא בחייו של פושקין," אמרה הבלונדינית ברוגז, "אלא בתצוגת המוזיאון. למשל, הורידו את דיוקנו של חניבעל."
"מדוע?"
"איזה אקטיביסט טוען שזה לא חניבעל. אותות ההצטיינות, כביכול, לא מתאימים. כאילו, זה הגנרל זַקוֹמֶלְסקי."
"ומי זה באמת?"
"ובאמת — זקומלסקי."
"אז למה הוא שחור כל כך?"
"נלחם באסיאתים, בדרום. חם שם. אז הוא השתזף. וגם הצבעים נעשים כהים יותר עם הזמן."
"אז טוב עשו שהורידו?"
"מה זה כבר משנה — חניבעל, זקומלסקי… התיירים מעוניינים לראות את חניבעל. הם משלמים על זה כסף. מה יש להם לעשות עם זקומלסקי?! אז המנהל שלנו תלה את חניבעל… כלומר, את זקומלסקי על תקן חניבעל. ואיזה אקטיביסט לא אהב את זה… סלח לי, אתה נשוי?"
גלינה אלכסנדרובנה העלתה את השאלה הזאת באופן פתאומי, והייתי אומר, מבויש.
"גרוש," אמרתי, "למה?"
"הבנות שלנו מתעניינות."
"אילו בנות?"
"הן לא נמצאות עכשיו. מנהלת החשבונות, מנהלת פיתוח ההדרכה, המדריכות…"
"ומדוע הן מתעניינות בי?"
"לא בך. הן מתעניינות בכולם. יש לנו כאן הרבה רווקות. הבחורים התפזרו… את מי הבנות שלנו רואות? את התיירים? ומה התיירים שווים? במקרה הטוב, יש להם חופשה של שמונה ימים. מלנינגרד באים אפילו ליממה. או לשלוש… ואתה הגעת לזמן רב?"
"עד הסתיו. אם הכול ילך יפה."
"איפה אתה לן? אתה רוצה שאתקשר לבית מלון? יש לנו כאן שניים, אחד טוב ואחד גרוע. איזה אתה מעדיף?"
"על זה," אמרתי, "צריך לחשוב."
"הטוב — יקר יותר," הסבירה גליה. 
"בסדר," אמרתי, "ממילא אין לי כסף…"
היא מיד התקשרה לאנשהו. במשך דקות ארוכות ניסתה לשכנע מישהו במשהו. לבסוף העניין היה מסודר. אי־שם נרשם שם המשפחה שלי.
"אני אלווה אותך."
זה זמן רב לא הייתי מושא של טרחה נשית אינטנסיבית כל כך. בהמשך היא אף תתבטא בעקשנות רבה יותר. ואפילו תיהפך לאמצעי לחץ.
בתחילה ייחסתי את זה לאישיותי הדהויה. לאחר מכן השתכנעתי כמה עצום המחסור במין הגברי באזור הזה. נהג הטרקטור המקומי, בעל רגליים עקומות ומחלפות של זונת תחנות רכבת, היה מוקף במעריצות טורדניות סמוקות לחיים.
"מת לבירה!" היה אומר ברפיון.
והבחורות אצו רצו לקנות בירה… גליה נעלה את דלת משרד הסיורים. שמנו פעמינו דרך היער לכיוון הכפר.
"אתה אוהב את פושקין?" היא שאלה לפתע.
משהו בתוכי נרעד, אך השבתי לה:
"אוהב… את 'פרש הנחושת', את הפרוזה…"
"והשירים?"
"את שיריו המאוחרים אני מאוד אוהב."
"ואת המוקדמים?"
"את המוקדמים אני גם כן אוהב," נכנעתי.
"הכול כאן חי ונושם פושקין," אמרה גליה, "ממש כל ענף, כל עשב. אתה ממש מצפה שהוא תכף יצא מעבר לפינה… מגבעת הצילינדר, השכמייה, הצדודית המוכרת…"
תוך כדי כך יצא מעבר לפינה ליוֹניה גוּרְיָינוב, בעברו המלשן של האוניברסיטה.
"בּוֹרְקה, יא מזדיין," הוא צעק בפראות, "זה אתה?!"
הגבתי בשמחה בלתי צפויה. הנה בן חלאה נוסף תפס אותי עם המכנסיים למטה. אף פעם אני לא מספיק להתרכז…
"ידעתי שתבוא," המשיך גוריינוב להשתולל…
בהמשך סיפרו לי את המקרה הבא. היתה פה חגיגה בתחילת העונה. חתונה או יום הולדת של מישהו. באירוע נכח נציג הקג"ב המקומי. התחילו לדבר עלי. מישהו מהמכרים המשותפים אמר:
"הוא בטאלין."
מישהו סתר אותו:
"לא, הוא כבר שנה בלנינגרד."
"ואני שמעתי שהוא בריגה, אצל קראסילניקוב…"
שוב ושוב הושמעו גרסאות חדשות. הקג"ביסט בלס בריכוז תבשיל ברווז. לאחר מכן הרים את ראשו והתבטא בתמציתיות:
"יש נתונים — הוא מתכוון לבוא לשמורת פושקין…"
"מחכים לי," אמר גוריינוב, כאילו ניסיתי לעכב אותו.
הוא הביט בגליה:
"ואת יפית. בטח עשית כתרים בשיניים?"
כיסיו היו כבדים ותפוחים.
"איזה חרטטן!" אמרה גלינה במפתיע. וכעבור דקה: "כמה טוב שפושקין לא רואה את זה."
"כן," אמרתי, "זה לא רע."
את קומת הקרקע של בית המלון "רֵעוּת" איכלסו שלושה מוסדות. מרכול, מספרה ומסעדת "קֶשֶת־ים".  חשבתי שלא יזיק להזמין את גלינה לארוחה בתמורה לכל העזרה שלה. סכום הכסף שלקחתי איתי היה קטן באופן מביש. מחווה רחבת לב אחת איימה באסון.
שמרתי על שתיקה…