אני, הנרי השמיני / קטע ראשון

לעמוד הספר

פרולוג

ויליאם סוֹמֶרס לקתרין קארי נוֹליס:

קנט, אנגליה. 10 באפריל 1557

קתרין היקרה שלי,

אני גוסס. או, ליתר דיוק, נוטה למות — יש הבדל קל, גם אם אין בו נחמה. ההבדל הוא זה: הגוססים אינם יכולים עוד לכתוב מכתבים, ואילו הנוטים למות יכולים לעשות כן, ואכן עושים זאת לפעמים. יעיד על כך מכתב זה. קתרין היקרה, אנא חסכי ממני את טענותייך כי מצבי ודאי אינו קשה כל כך. לא ראית אותי שנים (כמה זמן עבר מאז גלית לבזל?); לא היית מזהה אותי עכשיו. אינני בטוח שאני מזהה את עצמי כל אימת שאני מתפתה בטיפשותי להסתכל בעצמי במראה — מה שמוכיח שהבלותנו חיה לפחות כמספר שנות חיינו. זוהי התכונה הראשונה שאנו רוכשים והאחרונה שנוטשת אותנו. ואני, שהתפרנסתי למחייתי בחצר המלך מלגלוג על הבלותם של אחרים — אני מסתכל במראה, כמו כולם. ורואה זקן מוזר שחזותו דוחה בעליל.

אבל הייתי כבר בן עשרים וחמש כשהמלך הארי הזקן (שהיה אז צעיר בעצמו) קיבל אותי אל משק ביתו. והוא מת זה עשר שנים, ועל כך אני כותב לך עכשיו. הבה ניגש ישר לעניין. את יודעת שמעולם לא הייתי אדם רגשני. (נדמה לי שאת זאת אהב בי הארי יותר מכל דבר אחר, כמי שהיה בעצמו רגשני ללא תקנה.) יש לי ירושה קטנה בשבילך. היא מאביך. הכרתי אותו טוב למדי, טוב אפילו ממך. הוא היה אדם נפלא, וחסרונו מורגש מאוד היום, אפילו בקרב אויביו, כך נדמה לי.

אני חי לי בשלווה בכפר בקנט. הוא רחוק דיו מלונדון כדי להגן עלי במידת מה מפני האשמות שווא, אך לא רחוק דיו כך שלא אשמע על האשמות שווא שטוֹפלים על אחרים. עדיין מעלים אנשים על המוקד בסמיתפילד; וכפי שוודאי שמעת בעצמך, קְרֶנמֶר ורִידְלי ולָאטימֶר טוּגנו אף הם. איזו שנאה לקרנמר ודאי יקדה במרי במשך כל השנים ההן! חשבי על הזמנים שהיא נאלצה לעמוד לידו בטקסים דתיים כאלה או אחרים… כמו ההטבלה של אדוארד, שם ממש הכריחו אותה לתת לו מתנות! קרנמר היקר, איש הכנסייה הכנוע של הנרי. אם היה אי־פעם מישהו שהיה קשה להעלות על הדעת שימות מות קדושים, הרי זה הוא. תמיד חשבתי שלָאיש אין שום מצפון. אני רואה שטעיתי. האם שמעת שראשית הוא התכחש לפרוטסטנטיות שלו, בסגנון קרנמרי אופייני, ואחר כך — הו, כמה נפלא! — התכחש להתכחשות שלו? זה היה מצחיק אילולא היה זה קטלני כל כך.

אבל אַת, ואלה שנמנים עם… האמונה שלך… חשתם בכך בשלב מוקדם, והשכלתם להיזהר ולהסתלק מאנגליה. אשאל אותך שאלה, אף כי ברור לי היטב שלא תשיבי עליה, לא על גבי נייר, אם את מקווה אי־פעם לחזור לכאן. עד כמה בדיוק את פרוטסטנטית? את יודעת שהמלך הזקן מעולם לא ראה בעצמו אדם פרוטסטנטי, אלא רק קתולי שהסתכסך עם האפיפיור וסירב להכיר בו. תרגיל נאה, אבל להנרי היו אז מחשבות גחמניות למדי. ואחר כך בנו אדוארד, הצדקן האדוק הקטן, היה פרוטסטנטי. אבל לא מסוג הטיפוסים הפראיים ההם, כמו האנאבפטיסטים. האם את נמנית עם הסוג הזה? אם כן, לא יהיה מקום בשבילך באנגליה. אפילו אצל אליזבת לא תהיי רצויה, אם היא תהיה אי־פעם למלכה. עלייך לדעת זאת, ולא לתלות תקוות בדברים שאין סיכוי שיקרו. באחד הימים תוכלי לשוב הביתה. אבל לא אם את אנאבפטיסטית או משהו דומה לכך.

אנגליה לעולם לא תהיה שוב קתולית. המלכה מרי דאגה לכך, ברדיפותיה בשם האמונה האמיתית ובאובססיה הספרדית שלה. הארי מעולם לא העניש איש אלא רק על חוסר נאמנות למלך. מי שחתם על "שבועת הירושה" היה יכול מבחינתו להאמין במה שרצה, בתנאי שנהג בג'נטלמניות בעניין זה, ולא התרוצץ מזיע והטיף בלהט בכיוון זה או אחר. ראשו של תומס מוֹר נערף לא מפני שהיה קתולי (אם כי הקתולים היו רוצים שאנשים יחשבו זאת, והם כמעט מצליחים בכך), אלא משום שסירב לחתום על השבועה. שאר בני ביתו עשו זאת. אבל מור נכסף למות מות קדושים ועשה — בגבורה? — רבות כדי להשיג זאת. הוא אילץ את המלך להרוג אותו, כפה זאת עליו פשוטו כמשמעו, וזכה בכתר השמיימי כביכול שהוא חשק בו כשם שהארי הזקן חשק באן בולין. הארי גילה עם הזמן שמושא תשוקתו אינו ערב כפי ששיווה בנפשו. נקווה שמור לא התפכח באותה מידה לאחר שהשיג את משאת לבו.

אני שוכח. אל לי להתלוצץ איתך בעניינים כאלה. גם את מאמינה במקום הזה. המאמינים דומים כולם. הם מבקשים לעצמם — מה היה שם ספרו של מור? — "אוטופיה". פירוש המילה "שום־מקום", את יודעת.

כפי שאמרתי, אני חי לי כאן בשלווה, בבית אחותי בקנט, עם אחייניתי ובעלה. יש להם בית כפרי קטן, ואדוארד… אני מהסס לכתוב זאת… הוא קברן וסתת מצבות. הוא חי מזה יפה. (ממשחקי מילים כאלה חייתי אני פעם.) אבל הוא מטפח את גנו כמו אחרים (היו לנו ורדים נהדרים השנה), משחק עם ילדיו ונהנה מארוחותיו. אין בו שמץ של דבר שמזכיר מוות; אולי רק אדם מסוגו יכול לחיות עם משלח יד שכזה. אם כי דומני שליצן קשור למוות באותה מידה, או שלפחות מספק את הניחוח שיכסה עליו.

באתי לכאן לפני ההכתרה של אדוארד. למלך־הנער וליועציו האדוקים לא היה צורך בליצן חצר, ולו נשארתי שם, הייתי כמפרש רפוי שמתנפנף אין אונים ברוח. וממילא חצרה של המלכה מרי אינה מסוג המקומות שנוהגים להתבדח בהם.

את זוכרת, קתרין, את הקיץ ההוא, כשאת ואני וכל משפחת בולין והמלך נפגשנו בהיוֶור? את ואחיך הנרי הובאתם לראות את סבכם וסבתכם מצד משפחת בולין. כל כך נעים בהיוור בקיץ. תמיד ירוק וקריר שם כל כך. ובגנים שם פרחו תמיד ורדי המושק היפים ביותר באנגליה. (זכור לך במקרה שם הגנן של סבך וסבתך? אינני רחוק עכשיו מהיוור, ואולי אוכל להיוועץ בו… בהנחה שהוא עדיין חי.) וזה במרחק של יום רכיבה נעימה מלונדון. את זוכרת איך נהג המלך לעמוד על הגבעה ההיא, הראשונה שממנה נשקפה היוור, ולתקוע בקרן הציד שלו? תמיד חיכית לשמוע את הצליל הזה, ואז יצאת בריצה לפוגשו. והוא תמיד הביא לך משהו. היית הנכדה הראשונה של בולין.

את זוכרת את דודך ג'ורג' באותו קיץ? הוא השתדל כל כך להיות האביר המושלם. הוא התאמן ברכיבה בשריון מלא, בזירת לוחמה סגורה בין עצים, והתאהב בנערה הפשוטה ההיא מ"האייל הלבן". היא העניקה מחסדיה לכל גבר שפקד את בית המרזח חוץ מאשר לג'ורג', כמדומני. היא ידעה שאם תעשה כן, ייפסק זרם הסונטות שנהג לכתוב לה, שהיללו את תומתה ואת יופיה ושהיא אהבה לצחוק להן.

אמך מרי ובעלה היו שם גם הם, כמובן. תמיד חשבתי שאמך עולה על אחותה אן ביופיה. אבל היא היתה טיפוס אחר. היא היתה שמש ודבש, ואחותה היתה אפלת הירח. היינו שם כולנו בקיץ ההוא, לפני שהכול נכנס למסלול מחריד כל כך. הגאות אכן נסוגה, והותירה את הזמן המועט ההוא כפיסת קרקע שבלטה בגאון מעל המציאות השטוחה והבוצית שסביבה.

אני מקשקש. לא, גרוע מכך, אני נעשה רומנטי ורגשני, משהו שאני מתעב אצל אחרים ולא אסבול בעצמי. עכשיו, אם לחזור לעניין החשוב: הירושה. אמרי לי איך אוכל להעבירה בבטחה לידייך דרך התעלה. לרוע המזל, מידותיו של הדבר בלתי נוחות למדי: הוא גדול מכדי שיהיה אפשר להסתירו בהצלחה על הגוף, וקטן מכדי שיוכל להגן על עצמו לבדו מפני הרס. לאמיתו של דבר, גורמים שונים יכולים להמיט עליו בנקל כליה — ים, אש, אוויר, ואפילו הזנחה.

אני מקווה שתשובתך תגיע בהקדם. סקרנותי לדעת ממקור ראשון איך נראה הבורא ומה טיבו נופלת ללא ספק מזו שלך ושל חברייך לכת, אך חוששני שכבר בעתיד הקרוב ייפול בחלקי הכבוד להתקבל לריאיון אצל השוכן במרומים, הידוע בחיבתו לגחמנות.

שלך תמיד,

ויל סומרס

 

קתרין קארי נוליס לוויליאם סומרס:

11 ביוני 1557, בזל

ויל היקר שלי,

אני מבקשת את סליחתך על הזמן הרב שנדרש לתשובה זו להגיע לידיך. מעטים בימינו השליחים שמוכנים לשאת בגלוי דברים מאנגליה, אלינו היושבים כאן בגלות. המלכה דואגת לכך. ואולם אני בוטחת בשליח זה, ובוטחת באותה המידה בזהירות שתנקוט בהשמדת מכתב זה מיד לאחר שתקרא אותו.

צר לי לשמוע על בריאותך הרופפת. אבל אתה, כמי שהיה ליצן החצר החביב על המלך הנרי, תמיד נטית להגזים בדבריך, ואני מתפללת לאלוהים שאין זו אלא עוד דוגמה לאמנותך. פרנסואה ואני מתפללים לשלומך מדי ערב. לא במיסה האלילית, שהיא נבובה ואף גרוע מכך, היא בדיחה, חיקוי עלוב (הו, אם רק תשמע זאת המלכה!), אלא בלבנו פנימה. חיינו כאן בבזל אינם רעים כל כך. בגדים יש לנו די הצורך לחימום גופנו, ואוכל שדי בו להזין אותנו, אך לא להשמיננו. יותר מזה יהיה עלבון לאל, שרבים מברואיו העניים סובלים בגופם ממחסור. אך אנו עשירים בדבר היחיד שראוי שיהיה לבני האדם — בחירות לפעול על פי צו מצפוננו. לכם אין עוד חירות שכזאת באנגליה. הקתולים ודאי כבר גזלו אותה לגמרי. אנו מתפללים מדי יום שהעריצות הזאת תוסר מכתפיכם, ושיקום משה כלשהו ויגאל אתכם משבייכם הרוחני.

אך בעניין הירושה. אני סקרנית. אבי מת ב־1528, כשהייתי אך בת שש. איזו סיבה היתה לך לחכות כמעט שלושים שנה כדי למסור אותה? היא ודאי לא יכולה להיות משהו נקלה או שיש בו משום בגידה. מה שמעורר בי עוד תהייה. דיברת על "אויביו". לא היו לו אויבים. ויליאם קארי היה ידיד טוב למלך, ואיש אציל. את זאת ידעתי לא רק מאמי, אלא גם מאחרים. בחצר העריכו אותו מאוד, ומותו במגפה העציב רבים. אני אסירת תודה לך על שזכרת לעשות זאת עכשיו, אך אילו קיבלתי זאת קודם לכן… לא, לא, אינני מאשימה אותך. אך אז יכולתי להכיר את אבי טוב יותר, ומוקדם יותר. טוב לו לאדם להכיר את אביו לפני שהוא עצמו נעשה לאדם מבוגר.

כן, אני זוכרת את היוור בקיץ. ואת דודי ג'ורג', ואותך, ואת המלך. כילדה הוא נראה לי יפה תואר ומלאכי. הוא ללא ספק היה בנוי לתפארת (השטן עשה זאת) והקרין נוכחות מסוימת, נוכחות מלכותית, הייתי אומרת. לא כל המלכים בורכו בכך; אדוארד מעולם לא גילה נטייה שכזאת, ואשר למלכה הנוכחית…

צר לי לומר ששמו של הגנן אינו זכור לי. משהו שיש בו האות ג'? אך אני זוכרת היטב את הגן, זה שמעבר לחפיר. היו שם סוללות של פרחים, והגנן (ששמו נשתכח ממני) זרע אותם כך שתמיד פרח משהו, מאמצע חודש מרס ועד לאמצע נובמבר. ופרח בכמויות אדירות, כך שהאחוזה הקטנה של הנרי תוכל תמיד לשפוע פרחים קטופים. מוזר שאתה מזכיר דווקא את ורדי המושק. הפרחים החביבים עלי היו החוטמיות, עם פעמוניהן הגדולים והכבדים.

החדשות שבישרת לי על קרנמר העציבו אותי. הוא היה אם כן אחד משלנו, למרות הכול. גם אני חשבתי תמיד שהוא מהטיפוסים שסרים למרותו של השליט, יהיה מי שיהיה. אני בטוחה שהוא הגשים את פסגת שאיפותיו, וכעת (כמאמרו של תומס מור, הטועה האומלל) הוא "שמח וטוב לב בגן העדן". אולי גם מור נמצא שם, אך למרות נאמנותו השגויה, לא בזכותה. אילו התאים את מפרשיו אל כיוון הרוח ושרד עד עכשיו, אני בטוחה שהוא היה נמנה עם השופטים שהיו מרשיעים את קרנמר. מור היה אויב אכזר של הפורשים; הוא אינו זוכה לכבוד מצדנו. במותו פחתו שורות רודפינו באדם אחד. מובן שרבים עדיין נותרו, אבל הזמן הוא ידידנו, ואנו נתגבר.

לך קשה להבין זאת, כי אתה נמנה עם הסדר הישן, והזהירות היתה תמיד סיסמתך. אבל כפי שאמר גמליאל, הפרקליט הפרושי, על הרדיפות שהיו נתונים להן הנוצרים הראשונים: "כי העצה או הפעולה הזאת אם מאת בני אדם היא — אזי תופר. אבל אם מאת אלוהים היא, לא תוכלו להפר אותה פן גם תימצאו נלחמים באלוהים!" זה כתוב בפרק החמישי של "מעשי השליחים". אם אין ברשותך עותק מתורגם של כתבי הקודש (לפי שהמלכה, כמדומתני, ציוותה להשמידם), אוכל לדאוג שתקבל עותק. לאחד מידידינו הנאמנים יש עסקים בלונדון, והוא דואג שנוכל לקבל דברים. השליח שלי כאן ימסור לך את שמו, ונוכל להחליף את מה שבידינו. אם כי אני בטוחה שתהיה הירושה אשר תהיה, היא ודאי אינה יכולה להיות יקרת ערך ככתבי הקודש.

לעולם אֲמָתךָ בַּמשיח,

קתרין קארי נוליס

 

ויל סומרס לקתרין נוליס:

21 ביולי 1557, קנט

קתרין המתוקה,

לתפילותייך היתה השפעה מבריאה, כי הנה התאוששתי מעט. אלוהים, כפי שנראה בעליל, שינה את מועד פגישתנו ודחה אותה לשעה נוחה יותר. כידוע לך, אינני שש לפקוד את לשכותיהם לא של רופאים ולא של כמרים. איש מהם לא התעסק בי זה ארבעים שנה ויותר, ולכך אני מייחס את העובדה שאני עדיין חי. מעולם לא הוקז דמי, מעולם לא משחו עלי משחות עשויות מפנינים כתושות (שהארי אהב כל כך), וכן מעולם לא טרחתי להתעניין בבגדיו של הכוהן הגדול המכהן. אין בכוונתי לפגוע ברגשותייך, קתרין, אך אינני מאמין בדבר, אלא רק בכך שהכול חולף במהירות. גם לדת אופנות משלה. אתמול היה זה חמש מיסות ביום — כן, הארי עשה את זה! — ועלייה לרגל אל גבירתנו מווֹלזינגהם. אחר כך כתבי קודש ודרשות. עכשיו שוב מיסות, עם שרֵפות לקינוח. ואחרי כן, מי יודע? התפללי לאל ההוא מז'נווה שבראת לעצמך בדמותך שלך.^[1] מדוע לא? עוצמתו רבה עכשיו. אולי יש משהו בעבודת האל שהוא קבוע ושריר, הרבה מעבר לאופנות. אינני יודע. עבודתי התמקדה תמיד אך ורק בניסיון להסיט את פניהם של אנשים משינוי, מאובדן, ממוות. להסיח את דעתם בעת שהתפאורה מתחלפת מאחורי הקלעים.

קתרין: אל תשלחי לי שום כתבי קודש ושום תרגומים. אינני רוצה לקבל אותם, ולא להיות מקושר אליהם בדרך כלשהי. כלום אינך יודעת באיזו סכנה תעמידי אותי? וללא כל צורך. כבר קראתי אותם (אדרבה, הייתי מוכרח לקרוא אותם כדי שאוכל להתלוצץ עליהם עם המלך הארי בפומבי, ואף בד' אמות, ולמלא מקום בכל פעם שנבצר מקרנמר או ממלכתו האחרונה להשתתף בבילוי החביב עליו: דיון תיאולוגי ער). נשארתי נאמן לדתי ואין לי כל עניין להמירה באחרת. הואיל וקשה ביותר להבריח את כתבי הקודש הללו, את מוזמנת להעניק לאדם אחר את גמולי מאמצייך.

אך אדבר עם האיש שלך בעניין משלוח הירושה. עתה עלי לחדול מהמסתורין ולומר זאת בפשטות. הדבר הוא יומן. הוא נכתב בידי אביך. ערכו רב ביותר, ורבים היו רוצים להשמידו. הם יודעים על קיומו, אך עד כה הגבילו את מאמציהם לפנייה אל הדוכס מנורפוק בניסיון לברר את מוצאותיו, וכן פנו אל שרידי משפחת סימור, ואפילו אל לורד קלינטון, האלמן של בֶּסי בלאונט. במקודם או במאוחר הם ירחרחו את דרכם אלי, כאן בקנט.

זהו, אמרתי הכול, פרט לדבר אחד: היומן נכתב לא בידי ויליאם קארי, שנחשב לאביך, אלא בידי אביך האמיתי: המלך.

קתרין נוליס לוויל סומרס:

30 בספטמבר 1557, בזל

ויל,

המלך לא היה — ואינו! — אבי. איך אתה מעז לשקר כך ולהעליב את אמי, את אבי ואותי? ועכשיו בכוונתך לדלות מן העבר הרחוק את כל השקרים הללו? ואני חשבתי שאתה ידידי! אינני רוצה לראות את היומן. שמור אותו לעצמך, יחד עם כל מחשבותיך המוטעות והנתעבות! אין תמה שהמלך אהב אותך כל כך. הייתם כאיש אחד: נחותים ומלאי שקרים. אתה לא תכפיש את חיי ברפש של שקרים ורמזים גסים. ישוע אמר שעלינו לסלוח, אך גם אמר לנו לנער מכפות רגלינו את אבקן של ערים מלאות שקרנים, מחללי שם האל ודומיהם. ובכך מנערת אני אותך מכפות רגלי.

ויל סומרס אל קתרין נוליס:

14 בנובמבר 1557, קנט

קתרין, יקירתי,

אנא, הימנעי מלקרוע מכתב זה לגזרים במקום לקוראו. אינני מאשים אותך על התפרצותך. היא היתה נפלאה. פרדיגמה של היגיון מלא זעם, של מוסריות וכל השאר. (יאה למלך הזקן עצמו! הה, אילו זיכרונות העלתה בי ההתפרצות הזאת!) אבל עכשיו עלייך להודות: המלך היה אביך. אֶת זאת ידעת תמיד. אַת מדברת על פגיעה בכבוד אביך. האם תפגעי בכבודו של המלך בסירוב להודות במה שנכון? ייתכן שזו היתה הגדולה במידותיו הטובות (כן, גבירתי, היו לו מידות טובות), וגם כישרונו הגדול: להכיר תמיד בדברים כמות שהם, לא כפי שאנשים מניחים שהם. האם לא ירשת זאת ממנו? או שמא את, כאחותך למחצה המלכה מרי (גם אני מצר על קרבת הדם שלך אליה), עיוורת וחסרת כל יכולת לזהות אפילו את הדברים שניצבים ממש לנגד עינייך החלשות? אחותך למחצה האחרת, אליזבת, היא שונה, והנחתי שכזאת גם את. הנחתי שדם בולין, בשילוב הדם של טיודור, הוא שמסביר את קיומה של יכולת מופלאה לראות את המציאות במבט צלול וחד, שאינו מרופש בשום הבלים ספרדיים כלשהם. אך אני רואה כי טעיתי. את משוחדת ופתיה ומלאת רתחה דתית כמו המלכה הספרדית. המלך הארי אמנם מת אפוא. ילדיו, שייחל להם כל כך, דאגו לכך.

קתרין נוליס לוויל סומרס:

5 בינואר 1558, בזל

ויל,

על עלבונותיך יש להשיב. אתה מדבר על פגיעה בכבודו של המלך אבי. אילו אמנם היה אבי, האם לא פגע בכבודי שלי בכך שמעולם לא הכיר בי כבתו? (הוא הכיר בהנרי פיצרוי, עשה אותו לדוכס מריצ'מונד — הצאצא של הזונה ההיא בֶּסי בלאונט!) מדוע אם כן עלי להכיר בו או לכבד אותו? תחילה הוא פיתה את אמי לפני נישואיה, וכעת אתה אומר שגם הצמיח קרניים לבעלה. הוא אינו ראוי לכבוד, אלא לבוז. הוא היה איש רע וזרע אימה בכל אשר הלך. את הדבר הטוב היחיד שעשה, הוא עשה רק כתוצר לוואי של מעשה רע: תשוקתו אל דודתי, אן בולין, היא שעמדה מאחורי הקרע שיזם עם האפיפיור. (אכן, האל השתמש למטרותיו בחוטא. אך זה נזקף לזכותו של האל, לא של המלך.) אני יורקת על המלך המנוח, ועל זיכרונו! ואשר לדודניתי, הנסיכה אליזבת (בתה של אחות אמי, ולא שום דבר אחר), אני מתפללת שהיא… לא, מסוכן מדי להעלות זאת על הכתב, בלי קשר למהימנותם של השליח או של הנמען.

לך בדרכך, ויל. אינני רוצה עוד לקבל ממך שום מענה.

ויל סומרס לקתרין נוליס: 

15 במרס 1558, קנט

קתרין,

אנא נהגי בי בעוד מעט אורך רוח. ממכתבך המבולבל להפליא עלתה שאלה מהותית אחת. השאר היה כולו רעש והמולה. שאלת: אילו אמנם היה אבי, האם לא פגע בכבודי שלי בכך שמעולם לא הכיר בי כבתו?

התשובה ידועה לך: המכשפה ההיא (עכשיו עלי להעליבך שוב), אן בולין, הוציאה אותו מדעתו. היא ניסתה להרעיל את הדוכס מריצ'מונד. האם היית רוצה שגם בך תנסה לשלוח את ידה? כן, דודתך היתה מכשפה. ואמך שונה לגמרי. קסמיה היו כנים, ומחשבותיה והליכותיה כנות אף הן. היא סבלה בשל כך, שעה שדודתך המכשפה פרחה. על כנוּת משלמים תמיד ביוקר, וכידוע לך עכשיו, לאמך לא היה מצע נוח בחיים. הוא היה ודאי מכיר בך, ואולי גם באחיך (אם כי במקרה שלו, הוא היה בטוח פחות באבהותו), אילולא מנעה זאת ממנו המכשפה. היא קינאה, קינאה מאוד בגלל אמך המתוקה, אם כי אלוהים יודע שהיא עצמה נתנה למלך די סיבות לקנא: הערצת כל העולם לא הספיקה למכשפה, היא היתה חייבת ליהנות משירותיהם של כל הגברים בחצר. ובכן, כפי שהיא עצמה אמרה, המלך, משלא נותרו לו עוד כיבודים ארציים בשבילה, העניק לה את כתר הקדושה המעונה. הה! לא כל מי שהורגים אותו הוא קדוש מעונה. היא ביקשה לחבור אל תומס בקט ואפילו אל תומס מור, אך זה לא קרה. היא נכשלה בניסיונה השקוף לזכות בכבוד ובתהילה שלאחר המוות.

ועתה קחי יומן זה והשלימי עם עצמך. אם לא תוכלי, שמרי אותו ל… קרובתך, הנסיכה אליזבת, לזמן שבו… גם אני, מוטב שלא אומר יותר מזה. הדבר מסוכן, ואפילו צווארי הזקן והחרוש קמטים אינו שש במיוחד להרגיש את החבל מתהדק סביבו. אינני יכול לתתו בידיה כעת, אם כי, כפי שהבהרת היטב, היא הבחירה המובנת מאליה. מרגלים שורצים סביבה, והיא נתונה למעקב תמידי. מרי רוצה להחזיר אותה למצודה,^[2] ולדאוג שלעולם לא תצא משם.

איך הגיע לידי יומן זה? ובכן, כידוע לך (או שמא לא. מדוע עלינו תמיד להניח שלחיינו הפרטיים נודעת חשיבות כללית ושהם ידועים לכול?) ראה אותי הארי, המלך, לראשונה כאשר אדוני, סוחר צמר מהעיר קָאלֶה, הזדמן לחצר. אז לא הייתי ליצן, רק צעיר ששעתו פנויה לשיטוט במסדרונות. שיעשעתי את עצמי כמנהגי הקבוע אז, כשידי היו פנויות מהעיסוקים המעניינים יותר של מיטה או משקה: דיברתי. המלך שמע, והשאר, כפי שאומרים פשוטי העם, הוא היסטוריה. (היסטוריה של מי?) הוא קיבל אותי לשירותו, נתן לי מצנפת ופעמונים, וקשר אותי אליו בדרכים רבות מכפי שיכולתי לשער בשעתי. הזדקנו יחד, אך כאן עלי להעלות על הכתב ולספר מה היה טיבו של הארי הצעיר. עין השמש, שסימאה את כולנו… כן, אפילו אותי, את ויל הציניקן. היינו אחים; וכששכב על ערש דווי בחדר המחניק ההוא בווייטהול, הייתי היחיד שהכיר אותו עוד כשהיה צעיר.

אך אני סוטה מהנושא. דיברתי על היומן. כשרק הגעתי אל הארי ב־1525 (זמן מה קודם שהמכשפה הקסימה אותו), הוא ניהל מעין יומן שבו רשם בקווים כלליים את אירועי היום. אחרי כן — אחרי החרפה של קתרין האוורד, "מלכתו" החמישית — כשהיה חולה כל כך, הוא החל לנהל יומן אישי, כדי להוליך שולל את הזמן ולהסיח את דעתו מהכאב ברגלו שייסר אותו יום יום, ומהמחלוקות הגוברות שהתגלעו סביבו. הה, כן, בתי — הוא אכן חש שהוא מאבד שליטה. הוא ידע על דבר קיומן של הסיעות שהתגבשו סביבו ושרק המתינו למותו. לפיכך הוא השתלח בכל העולם, ובסתר העלה את הדברים על הכתב.

לקראת הסוף הוא היה מסוגל רק לכתוב הערות כלליות, שאותן התכוון (האופטימיסט הנצחי) להרחיב בשלב מאוחר יותר. (ואמנם, חודש אחד בלבד לפני מותו הוא ציווה לנטוע בגנו עצי פרי שיישאו את פריים רק מקץ עשר שנים לפחות. צחוק הגורל הוא שהם פרחו בשנה שעברה, כך שמעתי, ומרי ציוותה לכרות אותם. אם נגזר עליה להיות עקרה, כי אז חייב הגן המלכותי בהכרח לחקות את האישיות המלכותית.) הוא לא הספיק לעשות זאת, ולא יעשה זאת לעולם. אני שולח את היומן בזאת, יחד עם כל שאר היומנים ובצירוף הערות והסברים שלי. היססתי אם לערוך את היומן, אך כשקראתי אותו הרגשתי כאילו אני שומע שוב את קולו של הארי, ומעולם לא נטיתי לקטוע את דבריו. הרגלים נושנים אינם חולפים, כפי שאת רואה. ואולם, ככל שהיטבתי להכירו, היומן גילה לי הארי לא מוכר — מה שמוכיח, אני משער, שכולנו זרים זה לזה, אפילו לעצמנו.

אך התחלתי את כל זאת בשאלה איך הגיע היומן לרשותי. התשובה פשוטה: גנבתי אותו. הם היו משמידים אותו. הם השמידו את כל מה שהיה קשור איכשהו למלך, או לזמנים ההם: קודם הרפורמיסטים, ואחר כך הקתולים. הרפורמיסטים ניתצו את הזגוגיות בכל כנסייה, והקתולים, כך שמעתי, הרחיקו לכת באכזריותם, ולכן אפילו אני חושש לכתוב זאת. סוכני המלכה הוציאו את גופתו של הארי — אביה, עצמה ובשרה! — שרפו אותה, והשליכו אותה לתמזה! הו, כמה מפלצתי!

יומן זה הוא אפוא השריד הארצי האחרון שנותר ממנו. האם תהיי בת בלתי טבעית כמו המלכה ותשרפי גם אותו? אם אינך בתו (כפי שאת טוענת), היי לו אם כן בת טובה מבתו האמיתית.

כמה נטול הומור כל זה. הומור הוא אכן הדבר התרבותי ביותר שיש לנו. הוא מחליק קצוות מחוספסים ומאפשר לשאת את כל השאר. הארי ידע זאת. אולי כדאי שאעסיק ליצן משלי, עתה כשאין עוד ספק שייעודי שלי כבר מוצה.

תבוא עלייך ברכת אלוהייך אפוף הסוד,

ויל

מצורף בזה היומן.

אני חש חובה לציין: בסי בלאונט לא היתה זונה.

 

פרק ראשון

אתמול שאל אותי שוטה אחד מה הזיכרון הראשון שלי, וציפה שאשקע לי שמח וטוב לב בזיכרונות הילדות הרגשניים שלי, כשם שזקנים רפי שכל אוהבים לעשות. הוא הופתע לגמרי כשגירשתי אותו מהחדר.

אך הנזק כבר נגרם, ואת מחשבותי לא יכולתי לגרש בקלות כזאת מראשי. מהו הזיכרון המוקדם ביותר שלי? יהיה אשר יהיה, נעים הוא לא. בכך אני בטוח.

האם הוא היה מגיל שש? לא, אני זוכר מתי נולדה אחותי מרי, וזה היה כשהייתי בן חמש. שמא ארבע? זה היה כשאחותי האחרת, אליזבת, מתה, וגם את זה, למרבה הזוועה, אני זוכר. שלוש? אולי. כן. כשהייתי בן שלוש שמעתי בפעם הראשונה תשואות — ואת המילים "רק בן שני".

היום היה נאה — יום קיץ חם ודמום. הלכתי עם אבא לאולם וֶסטמינסטֶר כדי לקבל שם כיבודים ותארים. הוא חזר איתי על הטקס עד ששיננתי אותו היטב: איך לקוד קידה, מתי להשתטח על הרצפה ואיך לפרוש מהחדר בנסיגה לאחור, בפני אליו ובגבי אל הדלת. הייתי מוכרח לעשות זאת, כי הוא היה מלך, והייתי צפוי לשהות במחיצתו.

"לעולם אינך מפנה גב אל מלך," הוא הסביר.

"גם אם אתה פשוט אבא שלי?"

"כן," הוא השיב בכובד ראש. "אני עדיין מלכך. ואני מעניק לך היום את התואר אביר מסדר האמבט, ועליך להיות לבוש בבגדי נזיר. ואז תיכנס שוב לאולם בגלימות טקסיות, ותוכתר בתואר הדוכס מיורק." הוא צחק צחוק יבש קל — כאוושת עלים המתעופפים בחצר מרוצפת אבנים עגולות. "זה ישתיק אותם, יוכיח להם שהטיוּדוֹרים איחדו את בית יורק! הדוכס מיורק האמיתי יהיה בני. שיראו זאת, כולם!" לפתע הוא הנמיך את קולו ודיבר בלחש. "אתה תעשה את זה לפני כל אצילי הממלכה. אסור לך לשגות, וגם לא לפחד."

הבטתי בעיניו האפורות הקרות שבצבע שמי נובמבר. "אני לא מפחד," אמרתי, וידעתי כי דיברתי אמת.

המוני אדם באו לצפות בנו כשרכבנו לווסטמינסטר, דרך צ'יפְּסַייד. היה לי פוני משלי, לבן, ורכבתי מיד מאחורי אבי, שהיה רכוב על סוסו הגדול והמעוטר. אפילו ברכיבה כמעט שלא עליתי בגובהי על שורות האנשים שנפרשו משני צדנו. ראיתי קלסתרי פנים ברורים, וראיתי גם את הבעותיהם. הם שמחו וקראו לעברנו שוב ושוב ברכות כשעברנו על פניהם.

נהניתי מהטקס. ילדים אינם אמורים ליהנות מטקסים, אבל אני נהניתי. (חיבה שמעולם לא אבדה לי. האם גם זה התחיל כאן?) מצא חן בעיני שכל העיניים באולם וסטמינסטר מופנות אלי בזמן שאני צועד לאורך האולם, לבדי, אל אבא. גלימות הנזיר היו מחוספסות ומגרדות, אך לא העזתי להסגיר כל סימן לאי־נוחות. אבא ישב על במה, בכס מלכות מגולף וכהה. הוא נראה מרוחק ולא אנושי, מלך לכל דבר. ניגשתי אליו, ברעד קל, והוא קם ונטל חרב ארוכה ועשה אותי אביר, חבר במסדר האמבט. כשהרים את החרב הוא נגע בה קלות בצווארי, ואני הופתעתי להיווכח עד כמה קרה הפלדה, אפילו ביום שבעיצומו של קיץ.

אחר כך נסוגותי לאיטי אל מחוץ לאולם, והלכתי לחדר ההמתנה, שם המתין לי תומס בולין, אחד האדונים נושאי הכלים של אבא, ועזר לי להחליף את הבגדים לגלימות הטקסיות האדומות והעשירות שהוכנו במיוחד לכבוד האירוע. משהחלפתי את בגדי, נכנסתי שוב לאולם, וחזרתי על הכול. הוכתרתי בתואר

הדוכס מיורק.

אחר כך הייתי אמור לקבל כיבודים, וכל האצילים והבישופים היו אמורים לבוא ולחלוק לי כבוד, להכיר בי בתור האציל רם המעלה ביותר באנגליה — אחרי המלך ואחי הבכור ארתור. כעת מובנת לי משמעות הדבר, אך אז לא הבנתי זאת. התואר "הדוכס מיורק" היה החביב על הטוענים לכתר, כך שכוונתו של אבא היתה לחלץ מפי אציליו שבועות אמונים, ובכך למנוע מהם להכיר בעתיד בטוענים אחרים לכתר — שכן, בסופו של דבר, לא ייתכנו שני דוכסים מיורק. (בדיוק כשם שלא ייתכנו שני ראשים ליוחנן המטביל, אף שהקתולים מתעקשים לסגוד לשניהם!)

אבל אני לא הבנתי זאת. הייתי אז רק בן שלוש שנים. זו היתה הפעם הראשונה שעמדתי במרכזה של התרחשות כלשהי, וכמהתי לתשומת לב. בעיני רוחי דימיתי שכל המבוגרים יתגודדו סביבי וידברו אלי.

אך לא כך היה הדבר. ה"הכרה" לא היתה אלא מבט רגעי וחטוף בכיווני, הטיית ראש קלה. תעיתי לגמרי ביער של רגליים (שכן כך זה נראה לי. בקושי הגעתי למותניו של גבר), שהסתדרו עד מהרה לקבוצות של שלושה, ארבעה או חמישה גברים. הסתכלתי סביבי, חיפשתי את המלכה אמי, אך לא ראיתי אותה. אבל היא הבטיחה לבוא…

תרועת חצוצרות יבבנית הכריזה שהמאכלים מוגשים עתה אל השולחן הארוך שנמתח לאורך הקיר המערבי של האולם. עליו היתה פרושה יריעת פשתן לבנה, וכל כלי ההגשה היו מזהב. הם נצצו באור הקלוש והבליטו את צבע האוכל שבתוכם. מגישי היין החלו להסתובב כה וכה ובידיהם כדי זהב גדולים. כשניגשו אלי, דרשתי לקבל מעט, דבר שעורר פרצי צחוק מכל הסובבים. המגיש היסס, אבל עמדתי על דעתי. הוא הושיט לי גביע כסף קטן ומילא אותו ביין אדום, ואני כיליתי את המשקה כולו בגמיעה אחת. אנשים צחקו, ודבר זה משך את תשומת לבו של אבא. הוא נעץ בי מבט רושף, כאילו חטאתי חטא חמור.

עד מהרה נתקפתי סחרחורת, והתכסיתי זיעה בגלימות הקטיפה הכבדות שלבשתי באוויר הסגור שבאולם ההומה אדם. רחש הקולות שמעלי היה בלתי נעים, ועדיין המלכה לא באה, ושום תשומת לב לא הופנתה לכיווני. השתוקקתי לחזור לאֶלתַם, ולעזוב את החגיגה המשמימה הזאת. החלטתי שאם זה טיבם של אירועים חגיגיים, אינני רוצה בהם שום חלק, וגם לא אקנא בארתור על זכותו להשתתף בהם.

ראיתי את אבא עומד במרחק מה ומשוחח עם אחד מיועציו האישיים — הארכיבישוף מוֹרטוֹן, אם אינני טועה. בהשפעתו המחזקת של היין (כי בדרך כלל לא נטיתי לגשת לאבא) החלטתי לבקש ממנו רשות לפרוש ולחזור מיד לאלתם. יכולתי לגשת אליו ללא הפרעה לאחר שעברתי את גושי האצילים ושאר אנשי החצר המרכלים. הודות לקוטני הגופני, איש לא ראה אותי כשהתקרבתי למלך ונעמדתי במרחק מה, בעודי חבוי למחצה בין קפלי הווילונות, וחיכיתי שיפסיק לדבר. למלך אין מפריעים, גם אם בבנו מדובר.

כמה מילים הגיעו עד אוזני. המלכה… חולה…

האם מחלה מנעה אפוא את אמי מלבוא? התקרבתי וכריתי אוזן.

"אבל היא חייבת לקבור את הצער הזה," אמר מורטון. "ולמרות זאת, כל טוען לכתר פותח מחדש את הפצע…"

"משום כך היה נחוץ הטקס היום. כדי לשים קץ לכל הדוכסים מיורק המזויפים הללו. אילו רק ראו כמה הדבר מכאיב להוד מעלתה. כל אחד… היא יודעת שהם כזבנים, מעמידי פנים, ולמרות זאת היה נדמה לי שהיא מסתכלת זמן ממושך מדי בפניו של לַמבֶּרט סימְנֶל. היא רוצה בכך, אתה מבין. היא מצטערת שריצ'רד, אחיה, אינו בחיים." קולו של המלך היה נמוך ועצוב. "משום כך היא סירבה לבוא ולראות את הנרי מקבל את תוארו. היא לא יכלה לשאת זאת. היא אהבה את אחיה."

"אבל גם את בנה היא אוהבת." זאת היתה שאלה מחופשת להצהרה.

המלך משך בכתפיו. "כפי שאם אמורה לאהוב את בנה."

"ולא יותר מזה?" מורטון נשמע להוט עכשיו.

"אם היא אוהבת אותו, הרי זה בגלל מי שהוא מזכיר לה — את אביה אדוארד. הנרי דומה לו, ראית זאת." אבא לגם עוד לגימה מגביעו הענקי, כך שפניו היו חבויות.

"הוא ללא ספק נסיך אצילי למראה," אמר מורטון והינהן, כך שסנטרו כמעט נגע בצווארו עטוי הפרווה.

"אני מסכים איתך בעניין מראהו. גם אדוארד היה יפה תואר. אתה זוכר את האישה ההיא שצעקה בכיכר השוק, 'בהן צדק, מגיעות לך עשרים לירות בעד פניך היפות'? אדוארד היפה. 'השמש במלוא זוהרה' הוא קרא לעצמו."

"אף שכולנו יודעים שהשם היה צריך להיות 'המלך שבמיטתה של גברת שוֹר'," אמר מורטון בצחקוק. "או שמא היתה זו מיטתה של אלינור באטלֶר?"

"איזו חשיבות יש לכך? הוא היה תמיד במיטתה של זו או אחרת. אתה זוכר את הבלדה הלגלגנית ההיא על המאנפפים במיטות נאפופים? אליזבת ווּדְוויל היתה נבונה דיה לנצל את התאווה הזאת. אינני רוצה לזלזל באִמהּ של המלכה, אך היא היתה מרשעת זקנה ומייגעת. חששתי שהיא לעולם לא תמות. ולמרות זאת, אנו משוחררים מנוכחותה זה שנתיים. השבח לאל!"

"אבל הנרי… האם הוא לא…" ניכר על מורטון שהוא מתעניין בחיים יותר מאשר במתים.

המלך הסתכל סביבו כדי לוודא שאיש אינו מאזין. נצמדתי עוד יותר אל קפל הווילון, והתפללתי להיהפך לרואה ואינו נראה. "רק בן שני. נתפלל לאלוהים שלעולם לא יהיה בו צורך. אם יהיה אי־פעם מלך," — הוא השתתק, ואז הנמיך את קולו ללחישה כשאמר את הדברים שאין לאומרם — "בית טיודור לא יחזיק מעמד, בדיוק כשם שבית יורק לא שרד אחרי אדוארד. הוא היה חייל אמיץ ויפה תואר — אני מודה — אך טיפש ביסודו וחסר רגישות. והנרי כמוהו. אנגליה יכולה לשרוד אדוארד אחד, אך לא שניים."

"זה לעולם לא יגיע לידי כך," אמר מורטון ללא היסוס. "יש לנו את ארתור, והוא יהיה מלך נפלא. סימני הגדוּלה ניכרים עליו כבר עכשיו. משכיל כל כך. ממלכתי כל כך. חכם כל כך — הרבה מעבר לשמונה שנות חייו."

"ארתור השני," מילמל אבא בעיניים חולמניות. "כן, זה יהיה יום גדול. והנרי, אולי, יהיה באחד הימים הארכיבישוף מקנטרבֶּרי. כן, הכנסייה היא מקום טוב בשבילו. אם כי שבועת הפרישוּת עלולה להרגיז אותו במקצת. האם גם אותך היא מרגיזה, מורטון?" הוא חייך בקרירות, כמי שמאשר את שותפותו לפשע. למורטון היו ממזרים לרוב.

"הוד מעלתך…" מורטון הפך את פניו בצניעות מעושה, וכמעט ראה אותי.

לבי הלם. התחפרתי עוד יותר בתוך הווילון. הבנתי שאסור להם לדעת שאני בקרבת מקום וששמעתי את דבריהם. רציתי לבכות — ואמנם חשתי שדמעות מפלסות את דרכן אל תוך עיני — אבל הייתי חסר רגישות מכדי לבכות. כך אמר המלך.

במקום זאת, לאחר שחדלתי לרעוד וגירשתי כל רמז לדמעות, נטשתי את מקום מחבואי ויצאתי אל בין האצילים המקובצים יחד, ודיברתי בעוז רוח עם כל מי שנקרה בדרכי. על כך הרבו אחר כך לדבר.

v

אך אל לי להיות צבוע. לפעמים היה טוב להיות נסיך. לא במובן החומרי, כפי שאנשים מניחים. בניהם של האצילים חיו במותרות גדולים מאלה שלנו. אנחנו היינו התחתית שבסולם ה"חסכנות" של המלך, והתגוררנו וישנו במגורים ספרטניים, כחיילים נאמנים. נכון, גרנו בארמונות, והמילה מעלה בדמיון תמונות של מותרות ושל יופי — שאותם עלי לזקוף במידת מה לזכותי, כי עמלתי קשות כדי להוציאם אל הפועל, בימי מלכותי שלי — אך בתקופת ילדותי היה המצב שונה. הארמונות היו שרידים מתקופה קדומה יותר — רומנטיים, אולי, ורוויי היסטוריה (כאן נרצחו בניו של אדוארד; כאן ויתר ריצ'רד השני על כתרו), אך בהחלט בלתי נוחים: חשוכים וקרים.

וכן לא היו אלה חיים הרפתקניים במיוחד. אבא לא הרבה לנסוע, וכשעשה זאת, הוא השאיר אותי בבית. עשר השנים הראשונות של חיי עברו עלי כמעט כולן בגבולות ארמון אלתם. כל הצצה אל מעבר לתחומי הארמון היתה, מכל בחינה ומובן, אסורה. למראית עין נועד הדבר להגנתנו. אך למעשה היתה זו דרך לבודד אותנו. שום נזיר לא חי חיי צניעות, הגבלות ושיממון כפי שהיו חיי בעשר השנים ההן.

וזה היה אך הולם, מפני שאבא היה נחוש בדעתו שכשאגדל אהיה כומר. ארתור יהיה מלך. ואני, הבן השני, מוכרח להיות איש כנסייה ולהקדיש את מרצי לשירות האל, ולא לתפוס בכוח את כיסאו של אחי. וכך, מגיל ארבע, קיבלתי הכשרה דתית משורה של כמרים נוגי עיניים.

אך למרות זאת, היה טוב להיות נסיך. זה היה טוב מסיבות חמקניות שאני כמעט מתקשה להעלות על הכתב. זה היה טוב בגלל ההיסטוריה שבדבר, אם תרצו. להיות נסיך זה להיות… מיוחד. לדעת, כשקראת את סיפורו של אדוארד המוודה או של ריצ'רד לב־הארי, שיש לך קשר דם מיסטי אליהם. זה הכול. אך זה הספיק. זה הספיק לי כששיננתי תפילות לטיניות לאינספור. דם של מלכים זרם בעורקי! נכון, הוא היה חבוי מתחת לבגדים הדהויים, והיה ברור שלעולם לא יעבור אל צאצאי, אך בכל זאת הוא היה שם — אש שיכולתי להתחמם לאורה.

---

^[1]     הכוונה לז'אן קלווין, 1564-1509, רפורמטור פרוטסטנטי שפעל בז'נווה.

 

^[2]     המונח "המצודה" מתייחס למצודת לונדון ((The Tower of London.