אופרות בחמסין / איתן נחמיאס-גלס / קטע ראשון

לעמוד הספר

חלום יעקב

בצהרי יום ג' שכב יעקב שטיין עירום, גופו השמן דבוק לקרירות מרצפות חדר השינה ששלבי תריסיו מואפלים, גיליון מגזין 'טיים' שמוט מידו, עפעפיו מרפים מאחיזת קוריהם – וחלם שהוא ממריא אל שבעת הרקיעים.

עגלון אלטעזאכן ערבי צעק ברמקול. ילדות חרדיות קיפצו בחבל בחצר הכבסים שבין הברושים. סירנה של אמבולנס חצתה באור הנוזל את הרחוב. מוכר סכיני גילוח מדלת לדלת הקיש פעמיים בפרסת הברזל המעוטרת ראש אריה, נתייאש וירד קומה. אדון מוקוטוב הרוקח היפך את שלט הפלסטיק התלוי בשרשרת על שמשת דלת הכניסה ונרדם בתוך אדי צנצנות הספֵּרַנדה בחדר האחורי, אספלניות על עיניו כנגד האור, מול גלי האוויר החם של מאוורר הברזל. שוּמֵייל פִילַיֵיב לגם צ'אי ירוק במכולת מאחורי וילון כהה כבד ומרופט, רעייתו מאפראט המתינה לקונים מאחורי הקופה. קשיש עמד בתמרוקייה של זמרת האופרה לשעבר, לידיה אשכנזי, והזליף טיפות בושם על מפרקיו הקשויים. הדוקטור אָלגֶ'ם סעד פיז'ונֵס במטבח שמעל חדר הדוודים של הגלידרייה, ניחוח הוונילה מחניק את נחיריו, קורא ב'סמנה', ולמולו צבעה רעייתו את ציפורני רגליה בלכה אדומה.

אמי גירדה בגבי עד שורש הנשמה שעה שחלפה על פנינו נשמתו של אבי, יעקב מנדל שטיין, בדרכה אל תהומות אור האינסוף, וממרומי מותֵנוּ ראיתי את קור המרצפות מרדים את עצמותיו בחדר שנתו, נמלה מהלכת בכף ידו ונבלעת בדפי המגזין האמריקני. בית המסחר שלו, חנות היינות והמשקאות החריפים, עמדה סגורה וצוננת בין שתיים לארבע, בקומת הרחוב של בניין מגוריו. לוּ היה עובר שם אדם ומצמיד את אוזנו אל השמשה, יכול היה להאזין בצללים לבועות הנפקעות של יינות הנתזים.

שלט התנוסס מעל גגון הבטון: 'יעקב מנדל שטיין ובנו, משקאות'. יעקב מנדל שטיין היה דור חמישי של סוחרי יינות מאשכנז. כילד היה מסייע לאביו אליעזר שטיין ולסבו מנחם מנדל שטיין, צאצאי לֵווים אושוויצים מפולניה, בבית המסחר שלהם ברחוב קורפורסטנדאם בברלין. שבעה אחים ואחיות היו ליעקב, ויחדיו התגוררו בבית האחוזה שלהם מרחק כמה גושי בניינים מבית המסחר. בסיומה של מלחמת העולם הראשונה ייסדה אמו אידל מפעל לייצור סיגריות, ואת אלו היו מוכרים בחנות סמוכה לבית המסחר ליינות. עוברי האורח היו נעצרים לפני שמשת החנות וצופים בנערות הפועלות במדים התכולים, מטפחות לבנות כרוכות לראשן, מגלגלות את נקניקי הסיגריות בשולחן הנושק לוויטרינה, חותכות אותן בסכין ומניחות בקופסאות עץ. הנה הוא יושב, בן שש שנים, על ספסל בשדרה, רגליו הקטנות מתנענעות באוויר, קורא בחוברת מאוירת שקנה בדמי הכיס שקיבל, ובידו פיקל חמוץ שקנה ביתרת העודף בדוכן רחוב, כובע בית הספר מכסה את ראשו עד לגבותיו ועליו שלושה כוכבים המציינים את הכיתה השלישית ומעידים שהוקפץ בשתי כיתות, מרוב חוכמתו וחריפותו.

תמהו האנשים מדוע מתעקש יעקב מנדל שטיין לציין בשלט חנות המשקאות שלו 'ובנו', שהרי אין לו ילדים. אף לא אישה. מיום שנשתחרר ממחנה העקורים בשנת 1951 לא נישא עוד. היתה לו אישה. היה לו בן. ארנבת חצתה את ההמון בדילוגים. בנו בן השבע עוד הספיק לקרוץ לעברו פעמיים בעינו הימנית. עירומים, צפופים, מואצים בשוט, הופרדו בצינור הבשר הממתין.

באור הזרוּע משייטת נשמתו של יעקב מנדל שטיין ותרה אחרַי. שאלו אותו נשמות תועות – הנחרב העולם? השיב להן שעומד על תלו. שאלו אותו לשלום יקיריהן. ציידו אותו בסימנים, ולא ידע לזהות ולוּ נפש אחת. שאל אותן אם יודעות הן היכן נחה נשמת בנו, נשמתי. הצביעו מעלה וחדלו. עבר שם מלאך ונזף בו. ביקש לתאר את עיניו, את שערו, את פיו, את שיניו. את פלומת הזהב בזרועותיו. הורה לו המלאך שישוב אל המקום שממנו בא. נתן ביד המלאך משרוקית של ברזל. "תן לו. אמור לו שמאביו."

עגלון אלטעזאכן ערבי מעמיס על העגלה תנור. ילדות חרדיות מתחבאות בחצר הכבסים שבין הברושים. סירנת האמבולנס כבתה. רוכל סכיני הגילוח מדלת לדלת הצליח למכור חפיסת סכינים לאלמנה בן-דוד, אמו של החצוצרן. אדון מוקוטוב הרוקח לובש שוב את חלוקו הלבן ומהפך את שלט הפלסטיק התלוי בשרשרת בשמשת דלת הכניסה. שומֵייל פילייב מתבשר בטלפון מבעל המכולת השכנה שביקורת פקידי מס ערך מוסף נערכת באזור. מסכמים שני בעלי המכולות הבוכרים שיתחלפו במכולותיהם, להתיש את הפקידים. הקשיש שעמד בתמרוקייה של זמרת האופרה לשעבר, לידיה אשכנזי, והזליף טיפות בושם על מפרקיו הקשויים, מניח כעת אפטר-שייב 'טבק' על הדלפק. הדוקטור אלגֵ'ם נופח במיטה, ורעייתו פורשת קלפי פסיאנס על שולחן חדר האירוח.

יעקב מנדל שטיין ניעור משנתו. רוחץ פניו ומתלבש, בּוֹצע ירך מהעוף הצלוי ומניחהּ בצלחת עם לחם, בצל ירוק ומלפפון חמוץ. מוזג כוסית של יי"ש ומקציפהּ בסודה מסיפון. מציץ בשעונו. בעוד שעה יֵרד אל החנות. בינתיים יאזין לתסכית רדיו אפוף לולאות עשן הסיגריה שיעשן בסלון עד מחציתה. אולי יתיישב לכתוב מכתב לאחותו גיזֶלָה בפילדלפיה. במכתבה האחרון, שקרא כבר לפני עשרה ימים ולא מצא כוחות להשיב עליו, ציינה שתבוא בחודש הבא לבקרו עם בעלה נלסון בוב.

יכול היה הוא להימצא שם אצל קרובי משפחתנו הרחוקים, המַאיירים, כבר בשנת 1958. שלח יעקב שטיין, שגר אז בדירה אחת ביפו עם עוד שתי משפחות הונגריות, מכתב אל גֶרהַארְט מַאיֶיר שאולפני אם-ג'י-אם בלוס אנג'לס בבעלותו, וכתב לו שקץ בארץ ישראל, והם שלחו לו כרטיס הפלגה שאינו מוגבל במקום ובזמן, שיוכל להפליג אליהם מכל נמל שיבחר לו ברחבי תבל. כבר עמד להפליג אל המַאיירים והתבשר במכתב שאחותו הגדולה, היחידה מבני משפחתם ששרדה את המחנות, מבקשת לה מקלט בארצות הברית של אמריקה, והיא נעה ונדה באוסטריה כחיה נרדפת.

שלח לה יעקב מנדל שטיין את כרטיס ההפלגה ששלחו לו המַאיירים, ומני אז היא שם. התחתנה עם יהודי ניצול בוכנוואלד וילדה לו שני בנים. ארתור וג'ואל. לאחר שנים אחדות לקה בעלה בשבץ מוחי, וגיזלה נאלצה לפנות אל המַאיירים שיסייעו לה בפרנסתה. גרהארט מַאייר תמך בה במענק כספי מדי חודש בחודשו במשך שנתיים עד שהכירה את אותו שחקן אן-בי-איי ממוצא אירי, נלסון בוב, במועדון ריקודים בניו יורק, שם עבדה כמלצרית. אדם נחבא אל הכלים, שתקן ושלֵו נלסון בוב, הגם שכוכבו לא דעך גם לאחר עשר השנים שחלפו מיום שפרש ממשחק הכדורסל המקצועני והקים לו עסק של סוכנות ביטוח. לא ביקש מגיזלה שתלד לו ילדים. גידל את שני בניה כמו היו בניו שלו, ואף מימן מכיסו את אחזקתו של בעלה הראשון במשך תריסר שנים עד ליום פטירתו של ההוא במוסד פרטי יקר.