חיים עם ספרים / מיכל יפת / קטע ראשון

לעמוד הספר

חוה אלברשטיין ונדב לויתן

זמרת, במאי קולנוע

"חידוש השפה העברית הוא כתר המפעל הציוני. הוא לא נושא על כתפיו רגשי אשמה, הוא לא גרם לשפיכות דמים, והוא לא הרג אף אחד. זהו ללא ספק דבר מדהים"

רחוב ירוק ושקט במרכז הארץ, דירה בקומה עליונה בבית משותף. אנחנו נכנסים לחדר העבודה של נדב לויתן. הריהוט בחדר צנוע ופונקציונלי. כונניות מלאות ספרים, כיסא ושולחן עבודה, כורסה ולרגליה הדום. התריסים מוגפים למחצה, מַשְרים על החדר אווירה מגוננת ושלווה. על הקירות כרזות של סרטים שביים נדב לויתן ובהם "ילדי סטאלין" ו"סיפור אינטימי", הסרט שבמהלך יצירתו פגש את חוה אלברשטיין, תצלום הוריו שנפטרו, ציור שבו מצוירת אחותו בידי צייר מכפר מסריק, מקום הולדתו של נדב לויתן, תמונות של חוה אלברשטיין מתקופות שונות בחייה, סקיצה לעטיפת תקליט ועוד. בחדר הזה מרוכזים הספרים של שניהם, פרט לספרי השירה והיידיש. אנחנו מתיישבים ומתחילים לשוחח. 

נדב: כשעברנו לבית הזה עשינו שתי החלטות לגבי הספרים שנמצאים ברשותנו: ראשית, לא לשים ספרים בחדר המגורים כי זה חונק את הקירות והופך לרהיט העיקרי, ושנית, כיוון שהיתה לנו כמות גדולה בהרבה ממה שהבית הזה יכול להכיל, החלטנו להגביל את הספרים לכמות מסוימת. כשהספרייה גדֵלה מעל למתוכנן, אנחנו עושים סדר ומעבירים את הספרים הלאה. כך נשארת כמות קבועה אך דינמית של ספרים.

מיכל: זאת אומרת שהגדרתם מכסה ברורה?

נדב: כן, ולכן זה מחייב אותנו להיפרד מדי פעם מכמה ספרים שלא עומדים במבחן הזמן. זה קורה באופן די ספונטני. כשמצטברות ערמות של ספרים בכל מקום, אומרים – טוב, נעשה איזה מיון.

חוה: 
זה תהליך, לא פעולה חד־פעמית. לפעמים קשה לנו לעשות החלטה. קורה שזורקים ספר אבל אז מחזירים אותו חזרה: מוציאים אותו, מחזירים, מוציאים, מחזירים, עד שמגיע הרגע שבו אני אומרת לעצמי, למרות כל הקושי, "אני באמת לא אקרא את זה יותר," או "למרות שכולם ממליצים, אני יודעת שאני לא אקרא אותו לעולם".

נדב: 
אפשר להשתמש בהקשר הזה בדימוי מעולם הכימיה. כשאתה מוהל חומר עם הרבה מים הוא נהיה דליל. ספרייה קטנה היא ספרייה מרוכזת. היא לא מהולה. יש פה המיטב. נקודה.

חוה:
 הרבה פעמים אנחנו נפטרים דווקא מספרים חדשים יותר, ולא מהספרים הישנים. פילוסופיה, עיון, וביוגרפיות – אלה ספרים שבאמת לא נפרדים מהם לעולם.

נדב: אני שומר ספרי עיון שאהובים עלי. זה יכול להיות מסות, וזה יכול להיות פסיכולוגיה או היסטוריה. למשל, "אנשי יוון" ו"אנשי רומי" של פלוטארכוס. פלוטארכוס מפורסם לא רק מפני שכתב ספרי היסטוריה מצוינים על כל מלכי יוון וקיסרי רומא, אלא משום שהפרוזה שלו מעולה.

חוה: כיום גם מוציאים לאור תרגומים חדשים לספרים קלאסיים, וזה גורר אחריו התלבטות חדשה – להשאיר את התרגום הישן, זה שגדלת עליו, או לשמור את החדש. לרוב אנחנו משאירים את הישן כי קשה להיפרד ממנו.

נדב: 
יש לנו היום מתרגמים נהדרים, נילי מירסקי ואילנה המרמן מרוסית ומגרמנית. כשזה תרגום נפלא, זו עברית אחרת. זו שפה שאתה לא רוצה שתלך לאיבוד. כשזה לא, זה בכלל לא אותו ספר.

חוה: יש תרגומים בשפה מאוד גבוהה, בשפה שמעטים כותבים בה היום. הרבה פעמים חבל לי שכדי לקרוא עברית טובה אני נאלצת לקרוא ספר מתורגם. רוב העברית הכתובה כיום קרובה יותר לשפת הדיבור. היא כנראה מדברת לקוראים של היום.

נדב: השפה נפגמת קצת בגלל האופנה של כתיבה רזה. אי־אפשר להפריד בין התוכן לכתיבה. כשאתה לוקח תרגום של ספר גאוני, זה מתחיל מזה שהספר עצמו מורכב מאוד, וכתוצאה מכך שפת התרגום שלו יותר עשירה. לפעמים העברית בַּתרגום כל כך נהדרת, שיש לי הרגשה שהספר הרבה יותר טוב בעברית מאשר בשפת המקור. למשל, "הזקן והים" בתרגום של אברהם יבין. אני באמת מרגיש שהוא טוב יותר מהספר שכתב המינגווי עצמו. בעברית הוא מקבל ממד תנ"כי. הוא הופך לסיפור תנ"כי. זה בהחלט מקרה שבו אתה ממש מתפעם מהעברית.

מיכל: אז בעצם אנחנו מדברים על השפה העברית.

נדב: חידוש השפה העברית הוא כתר המפעל הציוני. הוא לא נושא על כתפיו רגשי אשמה, הוא לא גרם לשפיכות דמים, והוא לא הרג אף אחד. זהו ללא ספק דבר מדהים. עוד לא היה דבר כזה שעם יקום מעפרו, ששפה מעפרה תקום ותתחדש. עמים שנכבשו או הוגלו בסופו של דבר שפתם נכחדה. העברית נשארה וקמה לתחייה. אנחנו חיים בעברית. זה מדהים. והתרגומים בשישים־שבעים השנים האחרונות זה מפעל אדיר.

חוה: פעם הרבה תרגומים היו ליידיש. הם היו כותבים ביידיש: "פארטייטשט און פארבעסערט" – מתורגם ומשופר.

נדב: ספריות שלמות הלכו לאיבוד משום שלא היה תרגום. בכל פעם שאני מסתכל על הספרים בתחום של ספרות ותרבות יוון שתורגמו לעברית על ידי החבר'ה היֶקים מהאוניברסיטה, אני מתרגש.

חוה: יש בהחלט תקופות שאנחנו פחות אוהבים את הארץ, אבל תמיד נורא אוהבים את השפה. יש משהו בעברית שתמיד מרגש, תמיד מחבר אותך, אתה ישר מחובר להיסטוריה. יש כאלה שיגידו נגד השפה העברית שהיא מסורבלת ומסובכת עם כל הניקוד והדקדוק שלה. אבל זה גם היופי שלה, זאת המוזיקה שלה. היא שפה עם סיפור מעניין מאוד.

מיכל: אתם מדברים על בחירה מאוד סלקטיבית של ספרים. תנו דוגמה לספר שנשאר איתכם תמיד.

נדב: הספר שנשאר לגבַּי מלך הספרים הוא "מאדאם בובארי" של פלובר. זה ללא ספק הספר של חיי. קראתי אותו לראשונה בגיל ארבע־עשרה, זה היה הספר הראשון למבוגרים שקראתי, ספר שנחשב אבן יסוד בפרוזה המודרנית, והוא תפס אותי. מאוחר יותר, כשהתבגרתי, חזרתי לקרוא בו שוב ושוב, כי הספר עוסק בָּעיקר שסביבו סובבים חיי המשפחה המערביים המודרניים: נאמנות, שעמום, מאבק בין המינים.
 ישנן גם סיבות אסתטיות לאהבה שלי לספר הזה. אני חושב שבמה שנקרא "פרוזה", זה הרומן הכי טהור שקראתי. היופי שלו הוא לא רק בעלילה אלא גם בכל עמוד ועמוד בנפרד, ולא משנה אם אתה קורא עמוד מהאמצע או מהסוף. בתור מי שמתעניין בספרות וגם כותב, הספר הזה הוא תמיד מופת בשבילי. זו פרוזה שלווה, צנועה במידה רבה, דוגמה לכמה יפה יכולה להיות לשון יפה, למרות שהיא מתורגמת.

חוה: ספר כזה גם מעמיד סטנדרטים של קריאה שאחר כך אתה ממשיך לחפש כל חייך. היום כמעט לא מתייחסים יותר לאיכות הכתיבה, לעניין האסתטי של הכתיבה, לסגנון. כיום מתעסקים בעיקר בתוכן, מתייחסים לספר במונחים של "הוא על השואה", "הוא על מלחמה", "יש בו סקס". הסגנון הספרותי כמעט לא מטופל, ואנחנו נורא רעבים לזה. בסופו של דבר, סוג ההתייחסות הזה חודר גם לכתיבה של שירים.

מיכל: יש ספר שגיליתם לאחרונה שמצטרף ל"מיטב" שאתם יודעים שישרוד אצלכם לתמיד?

חוה:
 "ספינות טרופות" של היפני אקירה יושימורה, שמתורגם מיפנית נפלא על ידי עינת קופר.

נדב: זה ספר שחוה גילתה. זה תיאור עוצמתי של חיים באמצעות לשון, הכול סביב הנושא המאוד בסיסי של מזון, של אנשים שמנסים לשרוד, של עולם מושגים מובהק. והוא כתוב מתוך איפוק וסבלנות גדולים.

חוה: זו תמונת עולם חדשה לגמרי שלא הכרנו בכלל. זה מוגבל במקום, עונות השנה מתחלפות. יש תיאורים של דברים שאני אוהבת כמו דיג, או כמו איך בונים סירה, דברים כביכול הכי טריוויאליים, פרטי פרטים, שכתובים כך שהם הופכים להיות שירה. זה ספר פרוזה שהוא בעצם שירה. אני חושבת שהייתי שמחה לרכז לי מדף של נובלות קטנות וגאוניות כמו "ספינות טרופות", "הזקן והים" של המינגווי, "שלוש נשים" של מוסיל, "אומללות שמחה בחלקה" של פטר הנדקה. אלה ספרי פרוזה שמתקרבים לשירה.

מיכל: ומה עם השירה עצמה?

נדב: השירה היא בבת עינה של חוה.

חוה: בקומה למעלה נמצאים ספרי השירה בעברית, ביידיש ובאנגלית, וכל מיני ספרים מעניינים שקשורים לשירה. למשל, שיחות עם משוררים, משורר מספר על משורר אחר, וביוגרפיות של סופרים ומשוררים. אלה הנושאים שאני אוהבת.

נדב: אם את שואלת איזה ספרים מלהיבים אותי תמיד, אומר לך שאלה המילונים. כשהייתי נער קיבלתי מילון עברי־עברי של יהודה גור, שנמצא אצלנו עד היום. מה שמיוחד בו זה שלצד הפירוש של המילים הוא מפנה למקורות של המילים באוצר הספרות היהודית ובעולם היהודי. לקרוא שם על מילה זה כמו לקרוא היסטוריה שלמה. הוא מפרש כל מילה לא רק לרוחב אלא גם לעומק. אתה תופש את עומק ההיסטוריה, והמחשבה שאבותיך השתמשו בה לפני אלפיים שנה מדהימה אותך שוב ושוב. מילונים הם גם היסטוריה וגם ארכיאולוגיה, וכזאת היא גם השפה. גם השפה שלך וגם שפה זרה. אתה לא רק לומד את המילה ככלי, אלא גם את התרבות הכוללת שהמילה הזאת מייצגת.