סיפורה של סוניצ'קה / מרינה צווטאייבה / קטע ראשון

לעמוד הספר

.
חלק א':

פאבליק ויורה

לא, שום חיוורון לא היה בה, בשום חלק ממנה, הכול בה היה – הפוך לחיוורון, ובכל זאת היא היתה – pourtant rose , ובבוא הזמן הדבר יוכח ויומחש.

היה חורף של 1918-1919, עדיין חורף 1918, דצמבר. באיזה תיאטרון, על איזו במה, הקראתי בפני תלמידי הסטודיו את המחזה שלי, "סופת שלגים".³ בתיאטרון ריק, על במה מלאה.

"סופת שלגים" שלי הוקדשה: "ליוּרִי וּוֶרָה ז',⁴ לרעותם – אהבתי". יורי וּורה היו אח ואחות, ורה למדה איתי באחרונת הגימנסיות שלי: לא חברה לכיתה, אני למדתי כיתה מעליה, והייתי רואה אותה רק בהפסקות: גורת כלבים נערית דקיקה ומתולתלת, ובעיקר אני זוכרת את גבה הארוך עם הצמה החצי פרומה, ואילו מהמראה החזיתי – בעיקר – את פיה, בעל הבעת בוז טבעית, שזוויותיו פונות כלפי מטה, ואת עיניה, ההפוכות לפה הזה, בעלות הבעת צחוק טבעית, כלומר שזוויותיהן פונות כלפי מעלה. היפוך הכיוונים הזה הידהד בתוכי בהתרגשות בלתי מוסברת, שהיתרגמה אצלי לתפיסתה כיפהפייה, מה שמאוד הפליא את כל האחרים, שלא מצאו בה שום דבר מיוחד, מה שמאוד הפליא – אותי. מיד אומַר שבסופו של דבר צדקתי, שאחר כך היא אכן התגלתה כיפהפייה, עד כדי כך שבשנת 1927, בפריז, גררו אותה, כשהיא חולה אנושה, לשחק בסרטים בכוחותיה האחרונים.

עם ורה הזאת, לוורה הזאת, מעולם לא אמרתי מילה, ועתה, תשע שנים אחרי סיום בית הספר, כשהקדשתי לה את "סופת שלגים", חששתי שהיא לא תבין דבר בכל זה, משום שהיא מן הסתם אינה זוכרת אותי, ואולי כלל לא שמה לב אלי מעולם.

(אך מדוע אני מספרת על ורה כאשר הבטחתי את סוניצ'קה? ובכן, ורה היא השורשים, ההקדמה, ראשיתה הקדומה ביותר של סוניצ'קה. סיפור קצר מאוד – עם הקדמה ארוכה מאוד. ואחרית דבר.)

כיצד החלה סוניצ'קה? סוניצ'קה האמיתית שבחיי, כיצד היא החלה?

היה אוקטובר 1917. כן, אותו אחד. יומו האחרון, כלומר, היום הראשון שלאחר סיומו (במחסומים עדיין רעמו היריות האחרונות). נסעתי בקרון חשוך ממוסקבה לקרים. מעל ראשי, על הדרגש העליון, קול גברי צעיר הקריא שיר. הנה הוא:

והיא הגיעה – חלומם של האבות,

שבה הגו על קוניאק משובח,

היא דרך השלגים והקרבות

פרצה אלינו – ברובה נדרך!

רוחות מורדי דצמבר העזים

מעל נהר קפוא בקול מרטיט

פוקדות על הגדודים האחוזים

ברעם התזמורת הצבאית.

הן הקיסר במגפי ארד

קרא לגדוד פּרֵיאיבּרַאזֵ'נסקִי, כאשר

במפרצי הרחובות רעד

קול החליל – שהשתתק והסתתר…

והוא נזכר, בונה העיר החולמני –

המאזין ליריות ההפיכה –

בקול המטורף – המרדני –

הבלתי-מנוצח: "ארור הנך!"⁵

"מה זה, של מי הדבר הזה, לכל הרוחות?"

"המחבר הוא בן שבע-עשרה, הוא עדיין תלמיד גימנסיה. זהו חבר שלי, פַּאבלִיק א'."

צוער הגאה בחברו המשורר. צוער קרבי, שלחם חמישה ימים. מפצה על התבוסה – בשירה. רוחו של פושקין: הרעות ההיא.⁶ ומלמעלה – התשובה:

"הוא מאוד דומה לפושקין: קטן, קופצני, מתולתל, עם פאות לחיים קטנות, החבר'ה אפילו קוראים לו פושקין. הוא כל הזמן כותב. כל בוקר – שיר חדש."

דעי, נסיכה: הן אעלה על כל מוקד,

אם רק אדע שיסתכלו עלי

עינייך…

"וזה – מתוך 'בובתה של הנסיכה', מחזה שהוא כתב. את המשפט הזה הננס אומר לנסיכה. הננס מאוהב בנסיכה. הננס – זה הוא. הוא באמת קטן, אבל בכלל לא ננס."

היחידה – ובעלת ריבוא שמות…

הדבר הראשון, הראשון ביותר, שעשיתי בשובי מקרים – איתרתי את פאבליק. פאבליק גר אי שם ליד כנסיית ישו המושיע, ומשום מה הגעתי אליו מהכניסה האחורית, והמפגש התרחש במטבח. פאבליק היה בתלבושת אחידה של בית ספר, עם הכפתורים הבוהקים הללו, מה שאף חיזק את דמיונו לפושקין התלמיד. פושקין הקטן, רק עם עיניים שחורות: פושקין המיתי.⁷

לא אני ולא הוא כלל לא היינו נבוכים בגלל המטבח, ונדחפנו זה לזו דרך כל הסירים והמחבתות – כך שצילצלנו – מבפנים – לא פחות מכל המחבתות והקלחות הללו. המפגש דמה לרעידת אדמה. על פי האופן שבו הבנתי מיהו, הוא הבין מי אני. (אינני מתכוונת לשירים, אפילו אינני בטוחה שהוא הכיר אז את שירי.) לאחר עמידה בשיתוק קסום – איני יודעת כמה זמן, יצאנו שנינו – דרך אותה דלת אחורית, נשפכים בשירים ובדיבורים…

בקיצור, פאבליק הלך – ונעלם. נעלם אצלי, בסמטת בּוֹריסוֹגלֶבּסקי, לתקופה ארוכה. ישב ימים, ישב בקרים, ישב לילות… כדוגמה לישיבה הזאת אביא רק שיחה אחת:

אני, בביישנות: "פאבליק, מה דעתך: האם אפשר לקרוא למה שאנחנו עושים עכשיו מחשבה?"

פאבליק, בביישנות כפולה: "זה נקרא – לשבת בעננים ולשלוט בעולם."

לפאבליק היה חבר שהוא תמיד היה מספר לי עליו: יוּרָה ז'. "אני ויורה… כשהקראתי את זה ליורה… יורה כל הזמן שואל אותי… אתמול אני ויורה בכוונה התנשקנו בקול רם, כדי שהחבר'ה יחשבו שיורה סופסוף התאהב… ותחשבי: הסטודיונרים רצים החוצה, ובמקום נערה – רואים אותי!!!"

בערב מצוין אחד הוא הביא את "יורה" – אלי.

"מרינה, תכירי, זהו חבר שלי – יורה ז'." בדגש שווה על כל מילה, במילוי אחיד של כל מילה.

לאחר שהרמתי את עיני – הדבר גזל זמן רב, מכיוון שיורה לא נגמר – גיליתי את עיניה ופיה של ורה.

"אלוהים, אתה לא אחיה… כן, ברור שאתה אחיה… לא ייתכן שאין לך אחות בשם ורה!"

"הוא אוהב אותה הכי הכי בעולם!"

התחלנו לדבר, יורי ואני. דיברנו יורי ואני, פאבליק שתק ובשתיקתו גמע אותנו – ביחד, ואותנו – לחוד, בעיניו הענקיות, הכבדות, הלוהטות.

באותו ערב, שהיה – לילה עמוק, שהיה – לפנות בוקר, אחרי שנפרדתי מהם תחת עצי הצפצפה שלי, כתבתי להם שיר, לשניהם יחד:

ישנים שלובי זרועות

שני רעים, שתי אהבות,

בתנומה בלתי נשכחת…

שרו ושתו ביחד…

עטפתים שמיכות חמות,

אהבתים מאז לנצח.

בעיניהם העצומות

אני קוראת ידיעה כפולה:

זריחה: כפילות התהילה,

ושקיעה: כפילות הקץ.

לא אפריד זרועות שלובות!

מוטב לי כי במדורות

אשרף בגיהנום!

אבל במקום המדורות יצאה – "סופת שלגים".

כדי לעמוד במילה שלי – לא להפריד את הזרועות הללו – הייתי צריכה לחבר בתוך אהבתי – זרועות אחרות: של האח והאחות. פשוט יותר: כדי לא לאהוב את יורי לבדו ובכך לא לעשוק את פאבליק, שבחברתו יכולתי רק "לשלוט בעולם", הייתי צריכה לאהוב את יורי ועוד משהו, אבל המשהו הזה לא יכול היה להיות פאבליק, כי יורי ופאבליק כבר היו נתונים מראש – נאלצתי לאהוב את יורי ואת ורה, כאילו אני מפזרת בזאת את יורי, ולמעשה – מגבירה, מרכזת אותו, מכיוון שכל מה שלא היה באח, נמצא באחות, וכל מה שלא היה באחות, נמצא באח. זכיתי באהבה מלאה מדי, מלאה ברמות בלתי נסבלות. (זה שוורה נמצאת חולה בקרים ואינה יודעת דבר על כל זה – לא שינה דבר.)

היחסים נקבעו – מההתחלה.

בשתיקה הוסכם ונקבע שהם תמיד יבואו יחד – וילכו יחד. אבל מכיוון שאף מערכת יחסים אינה יכולה להיקבע מיד, בבוקר מצוין אחד קיבלתי טלפון:

"את?"

"אני."

"האם מותר לי מתישהו לבוא אלייך ללא פאבליק?"

"מתי?"

"הערב."

(אך היכן סוניצ'קה? סוניצ'קה כבר מתקרבת, כבר כמעט מעבר לדלת, אף על פי שמבחינה כרונולוגית נותרה עוד שנה.)

אך החטא מיד הביא עלינו את עונשו: אני ויורי ז' פשוט השתעממנו לבדנו, מכיוון שעל הדבר החשוב באמת, כלומר עלי ועליו, עליו ועלי, עלינו, לא היה לנו אומץ לדבר (לבדנו התנהגנו אף יפה יותר מאשר בנוכחות פאבליק!), ואילו כל היתר – לא הלך. הוא נגע בכל מיני חפצים קטנים על שולחני, שאל על כל מיני דיוקנאות, ואני – אפילו על ורה לא העזתי לדבר איתו, עד כדי כך ורה היתה – הוא. כך ישבנו, דגרנו לא ברור על מה, דגרנו על רגע הפרידה היחיד, כשליוויתי אותו מהדלת האחורית אל המדרגות הלולייניות ועצרתי על המדרגה העליונה, והוא בכל זאת נותר גבוה ממני בראש שלם – שום דבר, רק מבט: כן? – לא – אולי כן? עדיין – לא – וחיוך כפול: השתאותו המתפעלת, ניצחוני הלא-קל. (עוד ניצחון כזה ואבדנו.)

כך חלפה שנה.

את "סופת שלגים" שלי אז, בינואר 1918, לא הקראתי לו. לתת ביחידות ניתן רק לעשיר מאוד, ומכיוון שבישיבות הארוכות שלנו הוא לא נראה לי כזה, ואילו פאבליק – כן, נתתי אותה במתנה לפאבליק, כנקמה אסירת תודה על "הנסיכה", שגם היא לא הוקדשה לי; עבור יורי, לעומת זאת, בחרתי, חיכיתי להקראה הקשה לי ביותר (והענייה ביותר, מבחינתי), בפני הסטודיו השלישי כולו (כל החבר'ה האלה היו סטודיונרים של ואכטאנגוב:⁸ גם יורי, גם פאבליק, וגם ההוא שהקריא את "חירות" בקרון החשוך ומיד לאחר מכן נהרג בצבא), ובעיקר – בפני ואכטאנגוב, שהיה האלוהים והאב-המפקד של כולם.

הרי מטרתי היתה לתת לו כמה שיותר. יותר – עבור שחקן – זה אומר יותר אנשים, יותר אוזניים, יותר עיניים.

והנה, מעל שנה אחרי ההיכרות עם הגיבור, שנה אחרי כתיבתה של "סופת שלגים" אותה במה מלאה ואולם ריק.

(אני יודעת שהדיוק שלי משעמם. לקורא לא אכפת מהתאריכים, והם פוגמים באיכותה האמנותית של היצירה. אך עבורי הם חיוניים ואפילו קדושים; עבורי כל שנה ואפילו כל עונה של אותה תקופה מיוצגת על ידי פרצוף: 1917 – פאבליק א', חורף 1918 – יורי ז', אביב 1919 – סוניצ'קה… פשוט אינני רואה אותה מחוץ לתשע הזה, האחד הכפול והתשע הכפול, האחד והתשע המתחלפים… הדיוק שלי הוא הנאמנות האחרונה שלי, post mortem.)

אז – אותה במה מלאה ואולם ריק. הבמה המוארת והאולם השחור.

מהשנייה הראשונה של ההקראה פני בערו, עד כדי כך – שפחדתי ששערי יתלקח, אפילו הרגשתי אותו מרשרש, כמדורה רגע לפני הבערה הגדולה.

הקראתי – אני יכולה לומר – בתוך ערפל ארגמני, לא רואה את המחברת, לא רואה את השורות, בעל-פה, איכשהו הקראתי, בנשימה אחת – כמו ששותים! – אבל גם – כמו ששרים! – בקול השירי ביותר, הנוגע ביותר ללב מכל קולותי.

יצוף בשיממון החדרים…

ירח גבה-האור.

ואת, אישה, דבר לא תזכרי.

אינך צריכה…

(בעקשנות)

לזכור.

לנוודת – חלום.

לנווד – הדרכים.

תזכרי! – תשכחי.

(היא נמה. מהחלון נשמע צלצול הפעמונים המתרחקים ללא שוב.)⁹