תעלוליה של ילדה רעה / מריו ורגס יוסה / קטע ראשון

לעמוד הספר

הצ'ילֶניטַס[1]

הקיץ ההוא היה קיץ אגדי. פֶּרֶס פְּרָדוֹ והתזמורת של שנים-עשר המקצוענים באו להפיח חיים במסיבות הקרנבל במועדון "טֶראסַס" שבמירַפְלוֹרֶס וב"לוֹן טֶניס" של לימה, בכיכר אָצ'וֹ נערכה תחרות מַמבּוֹ ארצית, שהיתה הצלחה גדולה למרות איומו של החשמן חואן גוּאלבֶּרטוֹ גֶוָרָה, הארכיבישוף של לימה, להחרים את כל הזוגות שישתתפו, והשכונה שלי, שכונת אַלֶגרֶה, של הרחובות דיאגו פֶרֶה, חואן פָנינג וקולון שברובע מירַפלוֹרֶס, קיימה תחרויות כדורגל, רכיבת אופניים, אתלטיקה ושחייה עם השכונה של רחוב סן מרטין, וניצחנו, כמובן.

דברים מופלאים קרו בקיץ ההוא של 1950. קוֹחינוֹבָּה לָניַיס הציע חברוּת בפעם הראשונה בחייו – לג'ינג'ית סֶמינָאוּאֶל – וזו, להפתעת כל מירַפלוֹרֶס, נענתה לו. קוֹחינוֹבָּה שכח מהצליעה שלו, והתהלך מאז ברחובות בחזה נפוח כמו צ'רלס אטלס. טיקו טירַוַנטֶה גמר עם אילסֶה והציע חברות ללָאוּריטָה, ויקטור אוֹחֶדָה הציע חברות לאילסֶה וגמר עם אינחֶה, חואן בֶּרטוֹ הציע חברות לאינחֶה וגמר עם אילסֶה. היתה כזאת תזזית רגשית ברובע, עד שכולנו התהלכנו נסערים, אהבות הסתיימו ונולדו מחדש, והזוגות שיצאו מהמסיבות בשבתות לא תמיד היו אותם זוגות שנכנסו אליהן. "איזו הפקרות!" הזדעזעה דודתי אלברטה, שחייתי איתה מאז מות הורי.

בחופי מירפלורס נשברו הגלים פעמיים, רחוק. בפעם הראשונה במרחק של מאתיים מטר מקו החוף, ואנחנו, האמיצים בחבורה, שחינו עד שם לצלול לתוכם ולהיסחף איתם כמאה מטר, עד למקום שהגלים גוועו ואחר כך שבו וגאו בזינוקים עליזים ונשברו שוב, בהתנפצות השנייה, שנשאה אותנו בפרוזדורי הגלים עד לחצץ של החוף.

בקיץ המופלא ההוא, במסיבות של מירפלורס, כולם חדלו לרקוד ואלס, קוֹרידוֹ, בּוֹלֶרוֹ והוּאַרָצָ'ה, כי המַמבּוֹ כבש כל חלקה טובה. המַמבּוֹ, רעידת אדמה שהניעה, הקפיצה, כירכרה ופיתלה את כל זוגות הילדים, הנערים והבוגרים במסיבות הרובע. ואותו דבר קרה מן הסתם גם מחוץ לגבולות מירפלורס, מחוץ לעולם ולחיים, בלינסֶה, בבּרֶניָה, בצ'וֹריוֹס, או גם ברבעים האקזוטיים עוד יותר של לָה ויקטוריה, מרכז לימה, רימַק ופּוֹרוֶניר, שאנחנו, בני מירפלורס, מעולם לא הנחנו שם את כף רגלנו וגם לא התכוונו לעשות זאת אי-פעם.

וכשם שעברנו מוואלס והוּאַרָצָ'ה, מסמבה ומפולקה לממבו, כך גם זנחנו את הגלגיליות לטובת האופניים, ואחדים, טָטוֹ מוֹנחֶה וטוני אֶספֶּחוֹ, למשל, עברו לאופנוע, ואחד או שניים אפילו למכונית, כמו לוּצ'ין המגודל, שגנב לפעמים לאביו את השברולט עם הגג הנפתח ולקח אותנו לסיבוב במזחים, מטֶרָאסַס עד נקרת אַרמֶנדָריס, במאה קילומטר לשעה.

אבל המאורע המרעיש ביותר במירפלורס בקיץ ההוא היה בואן, מצ'ילה הרחוקה, של שתי אחיות שנוכחותן הבולטת ואופן דיבורן המיוחד, המהיר, תוך בליעת ההברות האחרונות של המילים וסיום המשפטים בקריאה מתנשמת שנשמעה כמו "פּוּאֶה",[2] סובבו את ראשי כולנו, כל בני מירפלורס שעברו זה עתה ממכנסיים קצרים לארוכים. ואת ראשי שלי יותר מכל השאר.

הצעירה ביניהן נראתה הבכורה ולהפך. שמה של הבכורה היה לילי, והיא היתה נמוכה במקצת מלוסי, שהיתה צעירה ממנה בשנה. לילי היתה בת ארבע-עשרה או חמש-עשרה לכל היותר, ולוסי בת שלוש-עשרה או ארבע-עשרה. שם התואר "בולטת" כמו נברא בשבילן, אם כי לוסי התבלטה פחות מאחותה, לא רק משום ששערה היה בלונדיני פחות וקצר יותר והיא התלבשה בסגנון מאופק יותר מלילי, אלא משום שהיתה שתקנית יותר, ובשעת הריקודים, אף שידעה את כל הצעדים המיוחדים ופיתלה את מותניה בחציפות כמו ששום בת מירפלורס לא היתה מעיזה לעשות, היא נראתה כנערה עצורה, נחבאת אל הכלים וכמעט משעממת בהשוואה לסביבון, לשלהבת, לרוח הסוערת שהיתה לילי ברגע שהפטפון הופעל, הממבו התפרץ, ואנחנו התחלנו לרקוד.

לילי רקדה בקצב מענג ובחן, וחייכה וזימזמה את מילות השיר, והרימה את זרועותיה, חשפה את ברכיה וניענעה את מותניה ואת כתפיה כך שכל גופה הקטן, הלבוש חולצה וחצאית שנצמדו אליו ואל חמוקיו באופן מגרה כל כך, נראה כגועש, רוטט ומשתתף בריקוד מכף רגל ועד ראש. מי שרקד איתה ממבו היה תמיד במצוקה, כי איך אפשר לעקוב אחר המערבולת הגועשת של הידיים והרגליים הקופצניות האלה בלי להסתבך? בלתי אפשרי! מן הרגע הראשון נשארת מאחור, מודע לכך שמבטיהם של כל הזוגות האחרים נעוצים במעלליה של לילי. "איזה ילדונת!" הזדעזעה דודתי אלברטה, "היא רוקדת כמו טוֹנגוֹלֶלֶה,[3] כמו רקדנית רומבה בסרט מקסיקני." "טוב, בוא לא נשכח שהיא צ'ילנית," היתה עונה לעצמה. "הנשים בארץ הזאת לא בדיוק מצטיינות במוסריות."

אני התאהבתי בלילי על כל הראש, באופן הכי רומנטי – קראו לזה גם "להתאהב כמו עגל" – ובקיץ הבלתי נשכח ההוא הצעתי לה חברות שלוש פעמים. הפעם הראשונה היתה ביציע של "ריקרדו פַּלמָה", הקולנוע ששכן בפארק סנטרל במירפלורס, בהצגת בוקר ביום ראשון, והיא סירבה ואמרה שהיא עדיין צעירה מדי לחבר. בפעם השנייה הצעתי לה ברחבת ההחלקה על גלגיליות שנחנכה בדיוק בקיץ ההוא למרגלות פארק סַלַסאר, והיא סירבה ואמרה שהיא עוד צריכה לחשוב על זה, כי אפילו שאני קצת מוצא חן בעיניה, ההורים שלה ביקשו ממנה שלא יהיה לה חבר עד סוף השביעית, והיא עדיין בשישית. והפעם האחרונה היתה כמה ימים לפני הבלגן הגדול, בגלידרייה "ריקָה" שבשדרות לַרקוֹ, והיא שוב סירבה, כמובן, כי למה שתגיד לי כן אם ממילא אנחנו נראים כמו זוג? לא שמו אותנו תמיד יחד באמת או חובה אצל מרתה? לא ישבנו יחד בחוף של מירפלורס? היא לא רקדה איתי יותר מאשר עם כל אחד אחר במסיבות? אז למה לה להגיד לי כן רשמית אם ממילא כל רובע מירפלורס כבר חושב שאנחנו זוג? בגִזרת הדוגמנית שלה, בעיניה הכהות השובבות ובשפתיה הבשרניות, לילי היתה ההתגרות בהתגלמותה.

"הכול בךְ מוצא חן בעיני," הייתי אומר לה. "אבל הכי הרבה, הדיבור שלך." אופן דיבורה היה משעשע ומקורי, בשל נימתו ומנגינתו, השונות כל כך מאלה הפרואניות, וגם בשל ביטויים, מילים וצירופים מסוימים שהיו מבלבלים אותנו לגמרי כשניסינו לפענח את מובנם ולגלות אם מסתתר בהם איזה לעג. לילי לא חדלה לומר דברים דו-משמעיים, לָחוּד חידות ולספר בדיחות נועזות עד כדי כך, שנערות הרובע רצו להיקבר באדמה מרוב מבוכה. "הצ'ילֶניטַס האלה פשוט איומות," פסקה דודתי אלברטה, והסירה ושוב הרכיבה את משקפיה בארשת המורה שלה, מודאגת שמא צמד הזרות האלה ישחיתו את המוסר במירפלורס.

[1]"הצ'ילֶניות הקטנות" (כל ההערות הן מאת המתרגמת).

[2] קיטוע של המילה pues, המקבילה ל-well באנגלית.

[3] כינויה של הרקדנית יולנדה מונטס, ילידת 1932, שהופיעה בסרטים מקסיקניים משנות הארבעים עד שנות השמונים.