ג'וליוס וינסום / ג'רארד דונובן / קטע ראשון

 לעמוד הספר

חלק ראשון

30 באוקטובר – 2 בנובמבר

1.

אני חושב ששמעתי את הירייה.

זה היה אחר צהריים קר של סוף אוקטובר, ואני ישבתי על הכורסה ליד תנור העצים בבקתה שלי וקראתי. גברים רבים משוטטים ביערות האלה חמושים ברובים, לרוב באזורים הרחוקים ממגורי אדם, וזורים יריות כמו פלפל על פני השמים, בעיקר ביום הראשון של עונת הציד בנשק חם, כשאנשים מפוֹרט קֶנט ומערים קטנות יותר מביאים בטנדרים שלהם רובים ארוכים לאזור הזה, לצוד צבאים ודובים.

אבל המהלומה המתכתית שהידהדה ביער נשמעה הרבה יותר קרובה, רק קצת יותר מקילומטר אם זה באמת הצליל שהרג אותו, אם כי למען האמת שמעתי אותה מאז כל כך הרבה פעמים בדמיוני, חזרתי והשמעתי את פס הקול של הרגעים ההם לעתים קרובות כל כך, עד שעכשיו קשה לי להבדיל בין צליל הרובה ובין רוח הרפאים של המחשבות שלי.

זה היה קרוב, אמרתי, ופתחתי את התנור והכנסתי עוד בול עץ לתוכו, וסגרתי אותו לפני שהעשן יגיח ממנו וימלא את החדר.

רוב הציידים, אפילו המתחילים, נשארים בחורש הפתוח, מערבה מכאן בְּיער צפון מֵיין שנמשך עד לגבול הקנדי, אבל רובה טוב יורה רחוק, וקשה להעריך את המרחק בלי קירות וכבישים.

בכל זאת זה נשמע קרוב מדי. הציידים המנוסים ידעו איפה אני גר ואיפה נמצאות כל הבקתות ביער, חלקן גלויות, חלקן נסתרות. הם ידעו לא לירות סתם כך, ידעו שקליעים טסים עד שהם פוגעים במשהו.

היתה לי אש נעימה והרגליים שלי היו חמימות, וסיימתי לקרוא את הסיפור של צ'כוב על הילדה שלא מצליחה לישון כי התינוק לא מפסיק לבכות, וכל כך שקעתי בו, עד שלא שמתי לב שהכלב שלי נעלם. נתתי לו לצאת כמה רגעים קודם לכן וזאת לא היתה הפעם הראשונה שהוא שוטט לו לבד, אם כי לרוב הוא נשאר במרחק של כמאה מטר מהבקתה במעגל גדול, התחום שלו, השטח ששייך לו.

ניגשתי לדלת וקראתי לו, ושוב חשבתי שהצליל ההוא היה קצת קרוב לבית, ואחרי עשר דקות בדקתי שוב ועדיין לא מצאתי את הכלב שלי, הוא לא בא כשקראתי לו, יותר ויותר חזק, וכשהלכתי אל גבול היער ושרקתי, והקפתי את הפה שלי בידיים וצעקתי, לא היתה שום תגובה, שום יצור חוּם לא פרץ אלי מתוך השיחים כמו שעשה תמיד כשקראתי לו.

הרוח היתה קרה, וסגרתי את הדלת ותחבתי מגבת בינה ובין הרצפה כדי לחסום את רוח הפרצים. ואז עשיתי משהו שכמעט איני עושה בחודשי החורף: הסתכלתי בשעון.

השעה היתה שלוש וארבע דקות.

2.

נובמבר מגיע לצפון מֵיין על כנפי רוח קרה מקנדה שמפלחת את היער הדליל בלי ששום דבר יעמוד בדרכה, ועורמת שלג לאורך הגדות של הנהר ועל מדרונות הגבעות. זה מקום מבוּדד, לא רק בסתיו ובחורף, אלא כל הזמן. מזג האוויר אפור וקשה והחללים ארוכים וקשים, והרוח הצפונית הזאת נושבת בכל חלל בלי רחמים ולפעמים ההברות נוֹקשות בגללה במשפטים שאתה אומר.

גדלתי ביער הזה, בחבל הארץ המיוער בעבר המערבי של עמק סנט ג'ון, שגובל במחוז הקנדי ניו ברנזוויק ונמשך לאורך גדותיו ומדרומו של נהר הסנט ג'ון עם הגבעות הגליות ויישובי הספר הקטנים שלו. סבי היה אקָדי צרפתי,* וכמוהו גם אמי, ומסיבות לא ידועות לי הוא הקים את הבקתה במרחק קילומטרים רבים מהצרפתים, בשטח מרובה עצים קרוב לתחילתם של היערות הגדולים במערב העמק. בימים ההם היה המקום עוד יותר נידח  מהיום, וזה מוזר, משום שהאנשים ההם נטו להישאר מלוכדים: רוב המתיישבים בעיירות החדשות האלה היו צאצאי האקָדים הצרפתים שגירשו הבריטים מנובה סקוטיה ב-1755. חלקם פנו דרומה ללואיזיאנה, והשאר עקרו בסופו של דבר לצפון מיין, אנשי הקצוות האלה, אמר אבי, אנשי הדרום והצפון הרחוקים.

* האקָדים הצרפתים (הקרויים כיום קייג'ונים) התיישבו בקנדה במחוזות נובה סקוטיה וניו ברנזוויק של היום. הם סירבו להישבע אמונים לכתר הבריטי וגורשו על ידי הבריטים ב- 1755. (כל ההערות הן מאת המתרגמת.)

זה היה מוזר גם בגלל החורפים. הוא בנה את הבקתה בקרחת יער בת שמונה דונם, מוקפת עצים מכל עבריה, ואבי הוסיף מחסן גדול לאחסן בו את כל כלי העבודה שלו ואת הטנדר וכל דבר שביר או שעלול ללכת לאיבוד, שלא היה שורד בחוץ במשך ששת חודשי החורף. ביער שמסביב לבית צמחו עצים ירוקי-עד וגם נשירים – עצי אדר, אורנים, אלונים, אשוחיות, אשוחים – וכך נדמה היה שהעצים המקיפים את הבקתה צועדים לאחור, נסוגים בהדרגה כשהעלים נצבעו צהוב וצבע חלודה עמוק, ונשרו בספטמבר כמו נֶשֶל, והתקמטו צהובים על אדמת היער כשבא אוקטובר, ונסחפו ברוח בנובמבר.

הבקתה מקוֹרה בצד הצרפתי, של אמי – אבי היה אנגלי – ואני ירשתי אותה ממנה באמצעותו. הוא אמר לי שלא הייתי מאמין למראה עינַי אילו ראיתי את זה, שהעמק דמה לאזור הגבעות הגליות שבמרכז אנגליה, אבל הלשון שהידהדה בגבעות כאן היתה צרפתית, לא אנגלית. וזאת היתה עוד החלטה מוזרה, צרפתייה שנישאה לאנגלי, אבל סיפרו לי שהיא היתה אישה עצמאית, ובכל מקרה לאנשים האלה אף אחד לא אומר מה לעשות.

הבקתה מתמזגת ביער, או היער בבקתה. רגע אחד אתה בחורש, דורך על ענף, והצעד הבא כבר מביא אותך למרפסת הקדמית, ואתה צריך להיזהר. גברים רבים שחיים ביער הזה לא יכולים לחיות בשום מקום אחר: הם חיים לבדם ורגישים מאוד לכל פגיעה שאתה עלול לפגוע בהם, רצוי לשמור על נימוסים, ומוטב בכלל לא לומר כלום. הם באים צפונה ומחכים שהחיים יחלפו, או שהיו כאן מלכתחילה ונשארו מאותה סיבה. גברים כאלה חיים בקצה כל השבילים הארוכים בעולם, וכשהם מגיעים למקום כזה כבר נגמרו להם כל האזורים שהם לא יכולים לחיות בהם. אין להם ברירה אלא לבנות, והם מתרחקים ככל יכולתם מהדרך הראשית אפילו פה, בצל העמוק של העצים. אני התגוררתי רחוק מהקרוב ביותר ביניהם, הבקתות הכי סמוכות היו במרחק חמישה קילומטר מערבה וצפונה ממני.

בקיץ גידלתי ערוגת פרחים בקצה קרחת היער, כעשרה מטר על מטר, מלאה פרחי כובע הנזיר, ציפורני חתול, שושנים ואצבעוניות, וכל שנה הוספתי עוד זרעי דשא למדשאה הקטנה, שגדלה והיתה בקיץ לשטיח לוהט שיכולתי להשתרע עליו ולהריח את הפרחים ולטעום את השמים הכחולים. אבל החורף הזה בא באיחור. היתה לנו רוח דרומית חמימה, מוזרה, ברוב חודש אוקטובר, וכמה פרחים עדיין חיו ונתנו ריח הרבה אחרי שהסתיימה עונתם. סוככתי עליהם בשקיות ניילון שחורות שמַתחתי לאוהלים קטנים על מוטות כדי שישרדו גם אחרי לילות כפור מזדמנים, בתקווה לשמר את הצבעים שלהם עוד שבוע ולקצר את החודשים האפורים הבאים. הם האירו את חיי בקיץ, ורציתי לעזור להם. אבל ביומיים האחרונים הטמפרטורות צנחו, ובקרוב גם השורדים האלה ייסוגו אל הביטחון שבקרקע ויישנו בתוך הזרעים שלהם תחת הלפיתה האכזרית של החורף העמוק.

מלבד הכלב שלי חייתי לבדי, כי אף פעם לא התחתנתי, אם כי נדמה לי שפעם הייתי קרוב לזה, וכך גם הדממות כאן היו שלי. המקום הזה נבנה סביב דממות: אבי אהב לקרוא, וכונניות הספרים הארוכות נמתחו לאורך הקירות מתנור העצים שבסלון אחורה למטבח וימינה ושמאלה אל שני חדרי השינה, ארבעה מדפים גובהן והן נושאות כל ספר שאי-פעם רכש או קרא, שזה היינו הך, כי אבי באמת קרא הכול. לכן הייתי מוקף ב-3,282 ספרים, כרוכים בעור, מהדורות ראשונות, ספרים בכריכה רכה, כולם במצב טוב, מסודרים לפי האל"ף-בי"ת ומתועדים ברשימות שנכתבו בעט נובע. ומכיוון שכוננית הספרים הקיפה את כל הבקתה – ומאחר שכמה חדרים היו חשוכים וקרים יותר מאחרים, בגלל ריחוקם מהתנור – היו גם רומנים חמימים ורומנים קרים. רבים מהרומנים הקרים נכתבו בידי סופרים ששמות המשפחה שלהם מתחילים באותיות שבין ג' למ', כך שסופרים כמו ג'ונסון וג'ויס ומלורי התגוררו מאחור, על יד חדרי השינה. אבא שלי קרא לספרייה שלו שלוחה של אלכסנדריה במיין, על שם הספרייה היוונית, וכשחזר מהעבודה לא היה דבר שאהב יותר מלשבת בסוודר העבה שלו ולעשן מקטרת, ולמתוח את רגליו אל האח עד שגרביו העלו אדים, ולפנות אלי ולבקש ממני ספר מסוים, ואני זכרתי את הדפים הקרים בידַי כשהבאתי לו את הכרך שרצה, וכיצד הם התחממו תחת עיניו סמוך לאח, וכשסיים לקרוא הייתי לוקח את הספר החמים בחזרה אל המדף שלו ומחליק אותו פנימה, ועכשיו המקום היה צפוף יותר, כי הספר תפח מעט בחום.

אף שכבר עברו עשרים שנה ממותו, כל הרומנים וספרי המסעות, המחזות והסיפורים הקצרים נשארו איתי כפי שהוא השאיר אותם, כל מה שהוא היה וידע עדיין נמצא סביבי.

ביום שני ההוא אחר הצהריים לקחתי את אחד הספרים האלה, סיפורים רוסיים, וכשסיימתי את הסיפור הרמתי את הראש להביט מהחלון. הכלב עדיין לא נראה.

שוב השעון: שלוש ועשרים.

3.

יצאתי לקרחת היער וצעקתי.

הוֹבְּס!

קיוויתי לראות אותו רץ אלי מאחור או קופץ מהטנדר שלעתים קרובות היה ישן בו על המושב בשעות היום, מול השמשה שאספה את אור השמש והפכה את המקום לחממה, אבל גם עוד שלוש צעקות לא הביאו אותו. כדי להסיח את דעתי ממנו לקחתי עוד גזרי עץ מהערֵמה והנחתי אותם על יד הדלת. קשר קטן רופף החל להתרקם לי בקיבה, ונשאר שם למרות שהתעלמתי ממנו ובחרתי לי עוד ספר מהמדפים והתיישבתי ליד החלון. מסה מאת אלכסנדר פופ במהדורה ראשונה שראתה אור ב-1757 בלונדון, כרך אחד מתוך עשרה כרוכים בעור המקורי, עם כרטיס של מפתח העניינים בתוך הכריכה. זה לא עזר. לא הצלחתי להסיח את דעתי בפרטים, ומה שבנסיבות אחרות היה מסב לי עונג היה לערב-רב של מילים פזורות וטורדניות במוחי, קשות כמו אבן: "יצירות מר אלכסנדר פופ בעשרה כרכים, לונדון: נדפסו עבור א' מילר, ג'אן ר' טונסון, ה' לינטוט וס' בתרסט, 1757. עם ציור שער ועשרים ושלושה הדפסים, עמודי כותרת נפרדים לכל כרך מודפסים באדום ובשחור, כרוכים בעור עגל חדש מנומר, עם תוויות אדומות על השדרות, מעוטרות באותיות בהטבעת זהב."

בסוף סגרתי את הספר ונאנחתי, כי הדקות משכו מכל צד והידקו את הקשר.

הירייה היתה קרובה מדי, וגם נשמעה קהה יותר מיריית רובה. השמעתי אותה שוב בדמיוני והערכתי שהיתה במרחק של פחות מחמש מאות מטר.

בשלוש וארבעים הלכתי שוב אל גבול היער וצעקתי את שמו בין כפות ידַי. שמעתי את ההד מתגלגל קדימה כמו אבן שטוחה שהושלכה. אז צעדתי בשביל לתוך היער, מאה מטר, מאתיים מטר, ושוב קראתי. החשכה היתה קרובה, זו היתה השעה שהצבאים יצאו. אולי ראה אחד מהם ורץ אחריו, מרדף שהיה יכול להרחיק אותו ארבעה או חמישה קילומטרים מכאן. לעתים קרובות כשטיילתי עם הוֹבְּס ראיתי אותו מסתער בעקבות צבי גדול בלי תקווה לתפוס אותו – ואיני יודע מה היה עושה אילו כן תפס אותו – ותמיד חזר הביתה לפנַי, וחיכה לי שם מתנשם ומכשכש בזנבו.

כשהתחילה עונת הציד קשרתי לצווארו צעיף כתום כסימן לציידים, אבל הוא נקרע ולא החלפתי אותו, ועכשיו, כשעשיתי את דרכי חזרה, התחרטתי על זה. לא היה טעם לשוטט עוד ולגשש את דרכי בלילה.

בחמש דקות לארבע הגעתי לקרחת היער וראיתי אותו שוכב על הפרחים, שותת דם, נושם, אבל בקושי. העיניים שלו היו פקוחות, וכששמע אותי הרים את הראש. רצתי אליו וראיתי את הפצע, מיריית רובה ציד.

הוא עדיין נשם כשהבאתי אותו למרפאה של הווטרינר בפורט קנט, אחרי נסיעה של עשרים וחמישה קילומטר, חמשת הראשונים בדרך עפר ותחת עצים. עקפתי בורות תוך שאחזתי בו ולחצתי על הפצע, ואמרתי את שמו כדי שישמע מילה מוכרת, וחשתי לחות בידי. כשהגעתי לכביש הסלול אל העיר, האצתי. כשנקשתי על הדלת, הרופא, בחלוקו הלבן, אכל ארוחת ערב. אשתו פתחה לי והאהילה על גבותיה תחת מנורת המרפסת כשהסתכלה בי מלמעלה למטה.

ירו בכלב שלי, אמרתי.

היא הסתכלה בטנדר שעמד בכביש הגישה במנוע דולק ובדלת פתוחה, וראתה את הובס שרוע על המושב באור. היא לפתה את הצווארון שלה והינהנה, וקראה אל בעלה.

כלב שירו בו.

הערכתי את התִמצות. זאת היתה אישה שידעה את ערכן של שניות. הרופא רץ החוצה ונשאנו את הכלב למרפאה שלו, הצמודה לבית, והשכבנו אותו על מיטת המתכת.

הוא נורה מקרוב, הוא אמר.

אמרתי לו שאני יודע את זה.

לא, זה היה ממש קרוב, אמר הווטרינר, סנטימטרים. התרמיל תקוע לו עמוק בגב.

כלומר הרובה נגע בו, אמרתי.

היורה הכיר את הכלב, אולי ליטף אותו קודם כדי שיתקרב ככה, הוא אמר.

אחר כך הרופא אמר שעלי להצטרף אל אשתו, כי הוא עובד יותר טוב לבדו. שאלתי אם אוכל להישאר כדי שהכלב יראה מישהו מוכר, אבל הוא ניענע בראשו ושוב אמר שעלי ללכת.

אשתו לקחה אותי למטבח ונתנה לי ספל תה ואמרה לי לא לדאוג. היא היתה אישה טובה, ואני חיבבתי אותה. זכרתי את חביבותה אל אבי כשעשה את הנסיעה הארוכה אליהם עם כלב אחר, יותר מעשרים שנה קודם לכן, זמן קצר לפני מותו. היא הכירה אותי עכשיו, ראיתי זאת בפָניה.

אתה ג'וליוס וינסום, היא אמרה.

הינהנתי.

הוא בטח רדף אחרי צבי אם התרחק כל כך מהבית, אמרתי.

הם עושים דברים כאלה, אמרה. מסכן קטן.

או שהלך לטייל, לשאוף אוויר, אמרתי.

היא אמרה, הם אוהבים ללכת לטייל, בדיוק כמו בני אדם.

פעמון צילצל, והיא אמרה שאנחנו צריכים לחזור למרפאה. כשנכנסנו, יכולתי לראות רק תחבושות ודם. הוא איבד הרבה דם.

צריך להיות נורא אכזרי כדי ללחוץ על ההדק ולירות בכלב כזה, אמר הרופא, והתקרב עד שידו היתה על כתפי, ואני הבנתי מה הוא אומר. הם יצאו ושמעתי את אשתו שואלת אותו מה המצב ולמה הוא לא הצליח להציל אותו. את התשובה שלו לא שמעתי כשהם סגרו את הדלת, ואני עמדתי שם עם הכלב שלי מתחת למנורה.

הברנש הקטן הסתכל בי ואני אחזתי את הראש שלו, והוא השעין את הראש על זרועי והפסיק לנשום, כאילו עכשיו, כשהייתי שם, היה יכול להרפות ככה.