הסופר שגלגל אטריות / מא ג'יאן / קטע ראשון

לעמוד הספר

פרק 1:

הסופר המקצועי

חדר העבודה פונה אל חלון המטבח שבבניין ממול. בשעות הצהריים והערב, "ניחוחות טיגון מעוררי תיאבון נישאים, ולעתים אף מתנפצים אל אפי ואל בטני". כשהסופר המקצועי משוחח עם תורם הדם המקצועי, הוא מקפיד על תיאורים מדויקים.

הסופר כבר מסוגל להבחין בין הריחות העולים משלושה מטבחים שונים לפחות. הוא מתגורר בראש בניין בן שמונה קומות, ולכן אין לו ברירה אלא להתרגל אליהם. כל עוד הזוג מחוּ-בֵּיי (הוא משוכנע שהם האשמים) אינו מבאיש את האוויר בצ'ילי מטוגן, הוא יכול להתרווח בכיסאו ולהתענג על הריחות הנישאים מן הקומות שמתחתיו. כשהוא פותח את החלון ומאפשר להם לחדור לדירתו, עיניו נודדות מכתב היד הריק שעל שולחן הכתיבה שלו, והוא שוקע בטרנס.

המאכלים המתבשלים במטבח ממולו הולמים בהחלט את טעמו, וכשמצב רוחו טוב הוא מסוגל להתמסר כל אחר הצהריים לניחוח של מרק ראשי דגים. הוא ראה ראשי דגים גדולים כאלה בשוק; כדי להכין סיר מרק אין צורך ביותר מחצי ראש. כשהאישה בגיל העמידה מן המטבח ממול זורקת את ה"פטריות-מיובשות-מעולות", היישר מן הסופרמרקט השכונתי, אל תוך הווֹק, הסופר המקצועי (בשנות הארבעים לחייו, מעט משקל עודף, רווק) נשטף שוב בגלי הניחוחות הערֵבים. מדי פעם, באור ההולך ונמוג, נגלה לעיניו לסירוגין גבר נמוך שמתהלך בין כלי המטבח ומטליות הניגוב, הנקניקים וקותלי החזיר המובחרים הנתלים מן התקרה. לולא הרעש שהקים קולט האדים שלהם, היה יכול לשמוע את שיחתם ולגלות סוף סוף אם הגבר הנמוך הוא בעלה, בנה, או סוחר יהודי מצ'אוֹ-ג'וֹאוּ. השאלה הזאת חולפת במוחו כשהוא בוהה בדף הריק שעל שולחן הכתיבה שלו. היום, לפני שמגיע ידידו הטוב, תורם הדם המקצועי, הוא יורק קללות נזעמות לעבר המטבח. "זנגוויל!" הוא מסנן בעצבנות. "איזה מטומטמים! לא שמעתם שחייבים לשים זנגוויל במרק ראשי דגים?"

מאוחר יותר באותו יום ראשון אחר הצהריים, תורם הדם מגיע אל דירת הסופר בשעה הרגילה. הסופר שומע אותו מתנשף בכבדות במעלה המדרגות, ומנחש שידידו תרם דם זה עתה. תורם הדם עליז כציפור שיר כשהוא מטפס במדרגות, כי היום הביא יין (בדרך כלל יין רפואי מאָן-חוּוִי או מחוּ-בֵּיי), אווז צלוי, ביצים (חומות אמיתיות) ואת המעדן המועדף על הסופר: צנצנת של פולים חריפים. עוד מעט ישתו הידידים מן היין ויתחילו לנבור ברסיסי חייהם. הם ישפכו את לבם, יעליבו ויקללו זה את זה, וייהנו מתחושת השובע שתמלא את בטנם. ואז תורם הדם ישדל את הסופר לנבל את פיו. קללות הן הנאה גדולה בשבילו, הן מציעות לו את הנחמה הרוחנית החסרה כל כך בחייו של תורם דם מקצועי.

"איזה חרא!" הוא ישמע את הסופר נוהם כשהאלכוהול יעלה לראשו. "אתה מציל אנשים שכבר אי-אפשר להציל, חתיכת דפוק…"

הסופר פותח את הדלת ומקבל את פניו של תורם הדם. אחרי חיבוק מהיר הם עורכים את השולחן, פותחים את בקבוק היין ומפזרים את דפי כתב היד בשביל שיירי המזון. הסופר חוצה בזהירות את אחד הדפים לשתי מפיות: אחת לידיים, השנייה לפה. (סבו עשה כך כשהיה בחיים, אבל במקום בנייר השתמש בסמרטוט.) הם מתיישבים לאכול. הסופר מצטנף בכיסא מסתובב מעור שחור שקנה בקצבת המדינה, תורם הדם המקצועי מתרווח על שרפרף פלסטיק.

"אתה סובל, ידידי?" שואל תורם הדם, בתקווה למשוך את הסופר בלשונו. "בשבוע שעבר אמרת שהחיים הם גיהינום, לא?"

"בשנה שעברה חשבתי שהחיים הם גיהינום. בשבוע שעבר חשבתי שהם בלתי נסבלים. היום אני חושב שהם פשוט משעממים. אולי מחר אני אוותר על הרומן המעיק הזה, אם עדיין לא אצליח להעלות את הדמויות על הכתב." קולו של הסופר המקצועי תמיד מצטרד לפני שהיין מתחיל להשפיע עליו. הוא נשמע כאילו העמיד פנים.

"אבל אתה שונא את האנשים האלה! אמרת שהם חלאת המין האנושי, ושגם אני כזה. למה אתה מבזבז את הזמן בכתיבה עליהם?" פניו של תורם הדם חיוורות כשהיו כשנכנס לדירה.

"אני רוצה שחייהם יהפכו ליצירת אמנות, אם כי אני משוכנע שהם לא יטרחו לקרוא אותה." הסופר מביט בקירות החדר, או אולי רק מסב את ראשו. "אידיוטים מזוינים!" הוא רוטן. "הם תמיד שוכחים להכניס זנגוויל למרק ראשי הדגים שלהם."

 

פרק 2:

תורם הדם המקצועי

מבלי לחכות להרמת הכוסית ולברכה, תורם הדם אוחז בנתח האווז השמן ביותר (אחוריים כנראה) בין מקלות האכילה שלו, ומקפיץ אותו לתוך פיו. בהיותו תורם דם במקצועו, הוא פיתח יכולת טבעית לבחור את האוכל המזין ביותר על השולחן. הוא מסוגל לסחוט כל קורטוב בריאות מנתחי המזון שלו, וללעוס אותם עד תום.

"יש לך חוש ריח מפותח להפליא," אומר תורם הדם, ובולע את הנגיסה הראשונה שלו.

"אני לא מצליח להבין את השניים האלה," ממלמל הסופר. "כל היום מתרוצצים כמו מטורפים. כמה עסוקים הם כבר יכולים להיות?"

"אני חי ככה כבר שבע שנים." תורם הדם יורק חתיכת עצם שבורה. טיפת דם כהה נוטפת ממח העצם ומתקשה על הנייר הלבן.

"גם אני," עונה הסופר המקצועי, ומכרסם את נתח האווז שלו. כשהוא זולל ברעבתנות ומטה את ראשו לאחור כדי לבלוע, גלילי השומן של גיל העמידה נמעכים החוצה ופנימה תחת סנטרו. במבט מרחוק הוא נראה כמתייפח. תורם הדם יודע שפניו של הסופר ייראו בקרוב כמו אגוז נפוח, כפי שקורה תמיד כשהאלכוהול מתחיל להשפיע.

"אני לא חייב לשבור את הראש בשביל האוכל הזה," אומר תורם הדם בקנטור. "ובכל זאת, כל כך כואב לי כאן," הוא מוסיף, וטופח על חזהו. הוא השתמש במשפט הזה פעמים רבות בשבע השנים האחרונות. הוא שמע אותו מהסופר. לאחר שתרם דם בפעם השנייה, הסופר חיבק אותו וייבב, "כל כך כואב לי כאן."

"חייבים להוסיף פיסות זנגוויל דקות למרק ראשי דגים כדי לסלק את טעם הלוואי המר. כל העולם יודע את זה!" הסופר מרכין את ראשו ופולט עצם שבורה על דף כתב היד. "הספר שלי תקוע. אני חייב להתחיל מהתחלה."

תורם הדם מביט בפדחתו המקריחה של הסופר: קווצות שיער דקיקות של תבונה מזדקרות מן הקרקפת הבוהקת.

תורם הדם ידוע בשם וְלאצֶרים, כינוי שרכש במהלך מהפכת התרבות, כשהוא, הסופר, ושאר בני "הנוער העירוני" נשלחו למחנה חינוך-מחדש בכפר כדי "לקנות דעת מן האיכרים". וְלאצֶרים הוא גיבורו השחום של סרט תעמולה אלבני. לילה אחרי שיחידת הייצור שלו צפתה בסרט, הוא צעק בשנתו, "היי, ולאצרים!" ומאז דבק בו הכינוי. לרוע המזל, הוא אינו גבוה ואמיץ כגיבור הסרט. כשהסתיימה מהפכת התרבות הוא חזר לעירו וניסה להשיג עבודה, אבל חסרו לו כישורים או קשרים בחלונות הגבוהים, והוא התקשה למצוא תעסוקה מתאימה. אחרי שיטוט של שנתיים ברחובות, הוא השיג לבסוף עבודה במחוז המערבי, בניקוי הצואה משירותים ציבוריים. הבעיה היתה שאיש לא טרח להסביר לו שכשסוחבים חרא, חייבים לייצב קורת עץ על הדלי כדי שהחרא לא יישפך. למרות מאמציו, הוא מעולם לא הצליח לסלק את הסירחון ממכנסיו, ובסופו של דבר מכר אותם לאיכר תמורת יוּאן וחצי.

ואז, יום אחד, הוא הצטרף אל השורות הצפופות של תורמי הדם בעיר, ובפעם הראשונה בחייו זכה בקצבאות מזון בשווי ארבעים וחמישה יואן, באישור רפואי לרכישת כבד חזיר, ובתלושי קנייה לשלושה קילוגרם ביצים. כל מה שאיחל לעצמו אי-פעם התגשם באותו יום. כשחזר הביתה והטיח את האישור הרפואי ואת תלושי הקנייה על השולחן, הוריו ואחותו הבכורה ראו אותו לפתע באור חדש. תוך זמן קצר הוא קיבל על עצמו את תפקיד ראש המשפחה. כשזכה בתלוש לקניית אופני "פניקס" תמורת מנת דם שתרם למפעל טקסטיל, הוא התפרסם בכל המחוז. שכנים התאספו בביתו לפטפט על הצלחותיו האחרונות. שלושה מפעלים מרכזיים במחוז המערבי הנפיקו לו מסמכי זהות מזויפים כדי שיתרום דם בשם עובדיהם. יחידות עבודה קטנות יותר ניסו לשחד אותו ביין ובסיגריות בתקווה שיעזור גם להם, אבל הוא לא טרח להסתכן למענם.

אחרי שבע שנות עבודה מפרכת, ולאצרים הוא עכשיו מיליונר. כיסיו מלאים עיטורים ופרסים ממפעלים ממשלתיים וממעסיקים פרטיים. בתלושי הקנייה שלו הוא יכול לרכוש מאווררים, טלוויזיות, גפרורים, פחם, גז ובשר. לפני כמה שנים הקימו הוא וכמה חברים סוכנות לגיוס תורמי דם בשירותים הציבוריים של מרכז העיר. הם מציבים את הדלפק שלהם בחצר, ליד שלולית שתן, ומעמידים לוח עץ בין הדלפק לבין השלולית, להגנה מפני נתזים אקראיים. בלילות הם קושרים את הדלפק למעקה בשרשרת מתכת כדי שאיש לא יוכל לגנוב אותו. הם משלמים רק שלושה יואן לחודש דמי שכירות לוועדת התברואה המקומית, והמגבלה היחידה שניצבת בפניהם היא האיסור להציב שלט חוצות. ברוב הימים הם מצליחים לאסוף עשרה או עשרים אנשים מהרחוב ולשכנע אותם להצטרף לסוכנות. כשהמגויסים החדשים מסיימים את העניינים הבירוקרטיים, הם הולכים לבית החולים שמעבר לרחוב לתרום דם, ואחר כך חוזרים לשירותים, מוסרים לסוכנות מחצית מהמזומנים שהרוויחו, ולוקחים את השאר הביתה. תורם הדם מתחלק ברווח עם חבריו, אבל תמיד משאיר את חלק הארי לעצמו.

הסוכנות מצוידת בכל החומרים והמסמכים הדרושים לתרומות דם. יש להם ערמות של ניירת, חותמות רשמיות, דבק, תעודות זהות מזויפות ותמונות דרכון. אם משקלו של המגויס נמוך מדי, הסוכנות ממלאת את כרסו במי שתייה, או מצמידה מוטות מתכת לרגליו. אם המגויס נמוך מדי, יש לסוכנות ארבעה זוגות נעלי עקב במידות שונות, להשאלה בחינם. (מישהו גנב פעם מהסוכנות שני זוגות נעליים כשאף אחד לא הסתכל. היו להן עקבים בגובה שלושה סנטימטרים – מספיק כדי שילד בן שתים-עשרה יעמוד בדרישות הגובה המינימלי שמציב בית החולים לתורמים פוטנציאליים.)

הידידים מוצצים את הבשר ולועסים אותו, מועכים אותו לעיסה רכה. בחוץ הכול הפך כחול כהה. זהו הנוף האפלולי המטושטש שמופיע לאחר שקיעת השמש. אורות מנצנצים מתוך הבניינים הגבוהים; מן החלון הם נראים כמו כוכבים בשמי הלילה.

שני הגברים זוללים ובולעים את האוכל, מתענגים על כל נגיסה. קולותיהם מתחילים להישמע עייפים.

הארוחה הזו עולה פי שניים ממשכורתו החודשית של הסופר המקצועי. זו ארוחה רצינית עם בשר אמיתי. כילד, הסופר המקצועי אכל מעט מאוד בשר. אמו יכלה להכין מרק רק כאשר הוא ואֶחיו השיגו במקרה שאריות עור חזיר ברחוב. מזלו של תורם הדם שפר עליו יותר. במחנה החינוך-מחדש הוא התרברב שאכל בשר שבע-עשרה פעמים בחייו. אך כעבור שנה אחת בלבד של תרומות דם כבר היה יכול להתפנק בכמות כפולה מזו. מדיניות הדלת הפתוחה והרפורמה הכלכלית של ראש הממשלה דֶנג סיאוֹ-פּינג פתחה בפניו את הדרך לגן העדן.

"במחנה החינוך-מחדש קיבלנו בשר רק פעם אחת," אומר תורם הדם. "אני זוכר איך לילה קודם שכבתי במיטה ולא הצלחתי לישון. לא אכלתי שום דבר כל היום. הטבח עמד במטבח וטיגן את הבשר, והריחות הגיעו עד חדרי המגורים."

"אני הערצתי את גורקי באותה תקופה," אומר הסופר. "אהבתי גם את הספרים של גוגול ושל אנדרסן שהרשויות החרימו מהספרייה האזורית."

"אתה נראה מוזנח בזמן האחרון. אני מתערב שלא יצאת מהדירה כל השבוע." תורם הדם נושף עשן טבק. הוא יכול לקנות שש חפיסות סיגריות תוצרת חוץ תמורת תלוש קנייה אחד של טלוויזיה. "תגיד," הוא אומר. "אני נראה צהוב ורזה?"

"להפך, אתה נראה ירוק ושמן." הסופר פותח את הקומקום החשמלי ומביט בביצים המתבשלות בתוכו. אחת הקליפות נשברה, וסיב חלמון מתפתל במים כדג. "הא! סימן לאסון מתקרב," הוא ממלמל בהיסח הדעת, כשהוא נזכר בעלילת משל שקרא אתמול. "תראה את הקליפה הסדוקה. המַלחים נמלטים מהספינה והמלך נס על נפשו…" פניו נראות עכשיו כאגוז נפוח עוד יותר מקודם, אם כי נדמה שהוא מחייך. נראה שהאלכוהול כבר מתפשט בבטנו.

מזכיר אגודת הסופרים המקומית של המפלגה זימן אותו לא מכבר לדון במשימה חדשה. הוא הכריז שהוועדה המרכזית של המפלגה החליטה שמסע התעמולה הלאומי ללימוד משנתו של לֵיי פֶנג – חייל בצבא השחרור העממי שהקדיש את חייו לשירות המהפכה ולצורכי העם – יגיע לשיאו בחודש מרס. המזכיר הטיל על הסופר לחבר רומן קצר בנושא "לימוד משנתו של החבר ליי פנג".

"תמצא לי ליי פנג מודרני," אמר המזכיר. "מישהו בעולם של ימינו שמצפונו הסוציאליסטי זהה למצפון שהיה לליי פנג בשנות השישים. 'בקש את האמת בעובדות', כמו שאומר ראש הממשלה שלנו. תפיח בו חיים על הנייר, ותסיים את הסיפור כשהוא מת בניסיון להציל חבר מפלגה במצוקה."

הסופר המקצועי נתקף סחרחורת כשישב מול מנהיגו. הוא ניסה להיישיר מבט ולאלץ את עצמו לחייך. הוא ידע שלהבעה הזו מצפים ממנו.

"באיזה שנה נפטר ליי פנג?" שאל הסופר. הוא ידע היטב את התשובה לשאלה; הוא רצה רק לתת למזכיר סיבה לנזוף בו.

"אתה באמת צריך לשאול אותי כזה דבר? כדאי שתעשה חושבים, החבר שֶנג. מסתבר שלא חרתת את ליי פנג על לוח לבך."

"המפלגה חרותה על לוח לבי," אמר הסופר.

"מממ… טוב, הנה ההזדמנות שלך להוכיח לנו את זה. המפלגה הכשירה אותך לאחוז בעט, והגיע הזמן שתצדיק את ההשקעה. מובן? 'חיילינו מתאמנים אלף ימים למען קרב של יום אחד בלבד', כפי שאומר הפתגם. הגיע הזמן שתשלם את חובך למפלגה. אשאיר את הפרטים לשיקולך. אם תיתקל בבעיות, תחזור אלי. אבל אני מזהיר אותך, העבודה שלך לא היתה מזהירה בשנה האחרונה. השמות והתכנים של הסיפורים שלך היו עלובים, והעמדה הפוליטית של הדמויות לקתה בעמימות. לא היית צריך לתאר את אנשי הסגל הבכירים כריאקציונרים."

"בשנה שעברה העיתונים דיווחו שהסגל הבכיר שמרני מדי, ושהמפלגה דורשת שירפו את המושכות וייתנו לצעירים לשלוט בתהליך הרפורמה."

"טוב, השנה זה כבר אחרת, לא? עכשיו, ככל שאתה מבוגר יותר, אתה רפורמי יותר. 'גלי נהר היאנג-צֶה נדחפים קדימה מאחור', כמו שאומר הפתגם."

"בן כמה יהיה ליי פנג בסיפור שלי?" שאל הסופר ושלף את מחברתו.

המזכיר שתק לרגע. "את זה תחליט בעצמך. אבל אל תתמהמה יותר מדי. בשעה זאת ממש, כל אגודות הסופרים במדינה מתכוננות למסע התעמולה הזה. הן מטילות את המשימה על הסופרים המוכשרים ביותר שלהן. אל תאחר את הרכבת." אחר כך השתתק ונעץ בסופר מבט חודר. "אם הסיפור על ליי פנג החדש יהיה מוצלח, ארגוני המפלגה ישלחו לך טופס בקשה להשתתפות ב'מילון הסופרים הסינים המקיף'."

"מקום משלי בהיסטוריה!" מכריז הסופר בפני ידידו. "עם רומן קצר אחד, אוכל להיכנס ל'מילון הסופרים הסינים המקיף'."

תורם הדם מהנהן. "אתה תהפוך לבן אלמוות."

"אני חייב למצוא ליי פנג מודרני אבל לא מצליח לחשוב על אף מועמד מתאים." הסופר נזכר כיצד הוציא את יומנו ביום הראשון של מחנה החינוך-מחדש, וכתב בעמוד הראשון: "בדיוק כמו ליי פנג, אהיה בורג שלעולם לא יחליד. בכל מקום שבו תבחר המפלגה להציב אותי, שם אזרח כמו השמש." הוא זוכר שלמד כיצד גרב ליי פנג אותו זוג גרביים במשך חמש שנים, והטליא אותם שוב ושוב, משום שהעדיף לתרום את כספו לעניים במקום לקנות לעצמו זוג חדש. הסופר מוגיע את מוחו, משתדל להיזכר במישהו ממכריו שמתאפיין בתכונות כאלה של אומץ ונדיבות, אך הדבר היחיד שעולה בעיני רוחו הוא הדמויות מספרו הלא-כתוב: בעל עסק צעיר שמנהל כבשן פרטי לשרֵפת גופות; מהגר לא חוקי שכותב מכתבים בשם אנאלפביתים; אב שמעביר את חייו בניסיון להיפטר מבתו המפגרת…

אלה האנשים שהוא מכיר, שקרא עליהם או נתקל בהם ברחוב מדי יום. הוא מבין אותם, ועליהם היה כותב לו אזר אומץ. חייהם אומללים ומוגבלים כחייו שלו. אבל אין ספק בלבו שאילו כתב על דמויות עלובות וחסרות ישע כאלה, מנהיגי המפלגה היו מכריזים עליו כבלתי כשיר למשרת סופר מקצועי. כך יאבד את קצבת המדינה שלו, את דירתו, את מקומו באגודת הסופרים, ואת סיכוייו להיכלל באנציקלופדיות הספרות.

נתחי בשר האווז נהנים מעיסוי עדין של מיצי העיכול בקרביהם של הידידים. הם נראים רגועים יותר עכשיו.

"הביצים מוכנות," אומר תורם הדם. "אתה תיכנס למילון המקיף. אחרי הכול אתה סופר, מצפונו של הדור. אבל תסתכל עלי! אני הצלתי חיי מאות בני אדם בתרומות דם, ומה נשאר לי מזה? אם אמות מחר, אף אחד לא ידע. אלא אם כן תחליט לכתוב עלי, כמובן."

"המקצוע שלך מגעיל. מנוון. הוא מוכיח שטבע האדם רע מנעוריו."

"אווז צלוי לא צומח על עצים, כידוע לך." תורם הדם מצביע על העצמות המרוסקות שירקו הידידים ושדבקו בכתב היד. "בלעדַי היו בנקי הדם הלאומיים ריקים. שפכתי את דמי למען המולדת."

"הם עדיין לא הכניסו זנגוויל למרק," רוטן הסופר.

"בלעדַי המדינה הזאת היתה מחוסלת!"

"בחוץ לארץ תורמים דם בחינם," עונה הסופר. "אתה נוכל, נדבן מזויף."

"אני יותר אמיתי ממך," מתפרץ תורם הדם, ונוגע בנקודה רגישה. עם השנים למד בהדרגה לדבר בלשונו של הסופר, והוא יודע היכן לנעוץ את הסכין.

"המלך בצרות עכשיו!" מצחקק הסופר לעצמו, נשען לאחור בכיסאו. "המלחים מעפילים אל החוף…"

"מנהלי המפעלים תלויים בנו למילוי מכסת מנות הדם שלהם. אם העובדים שלהם היו תורמים, הם היו צריכים לשלם אלפי יואנים בשנה על ימי מחלה וחופשות החלמה. אנחנו לוקחים רק מזומן, ואף פעם לא ביקשנו חופשות החלמה. הרבה מפעלים קודמו למעמד של 'מיזמים משודרגים' בזכות הדם שתרמנו בשמם. כן, אני 'תורם דם משודרג'. ליי פנג נטול אנוכיות, בשירות העם. אתה אומר שבחוץ לארץ תורמים דם בחינם? אם הממשלה היתה טורחת למצוא לי עבודה נורמלית, גם אני הייתי תורם בחינם."

הסופר פוער את פיו בתימהון. "אתה… ליי פנג מודרני! טוב, אז אכתוב עליך. תורם הדם המושיע את העם. ליי פנג החדש. הבעיה היא – שאתה מרוויח מזה כסף…"

"אז מה?" אומר תורם הדם, מסרב להרפות מן הסיכוי לזכות בתהילה. "אני ליי פנג יותר מליי פנג עצמו! אם תכתוב עלי, לא תצטרך לטרוח 'לרדת אל העם' או 'ללמוד על החיים מניסיון אישי'. פעם תרמתי דם פעמיים ביום אחד כדי לעזור למישהו שהמפלגה דרשה ממנו תרומה. אפילו ליי פנג לא היה עושה דבר כזה. ולגבי המעשים הטובים שעשיתי בעבר, עליהם אתה כבר יודע." הוא חוטף את בקבוק היין הרפואי ממרכז השולחן, מוזג כמה טיפות לסופר ומרוקן את השארית לכוסו. אחר כך הוא קם מן השולחן והולך להביא קופסת גפרורים. "תמיד הבטחת שתכתוב עלי," הוא אומר, ומצית סיגריה. "אחרת הייתי פורש מהעבודה כבר לפני שנים."

"אתה יודע משהו על המוח?" שואל הסופר ביובש. "המחשבות חולפות לי בראש במשפטים מקוטעים. אין ביניהן רצף. הן מתנחלות בתוכי ושופכות את לבן. אני לא מעניין אותן כהוא זה, אבל תלוי בהן למחייתי. אתה, לעומת זאת, תמיד היית נטוע בעולם האמיתי, ולאורך השנים נתת לי השראה וחיברת אותי למציאות. מי יודע? אולי מחר אתחיל לתרום דם בעצמי. אבל אני…" הסופר יונק מן הסיגריה ומציץ בתורם הדם שיושב מולו. "…גם אני נתתי לך השראה. הקשבת לכל דברי הביקורת שהעברתי עליך בעבר, ועכשיו אתה משתמש בהם נגדי. אולי אתה תהיה זה שיגיע בסוף לספרי ההיסטוריה. אתה ושכמותך."

"אני אוכל מעט מאוד בזמן האחרון," אומר תורם הדם. "עכשיו כשאני עולה במדרגות זה לוקח לי פי שניים זמן. אני כל כך מסורבל."

"הכושר שלך יותר טוב משלי. במחנה החינוך-מחדש אתה היית השמנמן שבחבורה. תמיד העמדת פנים שאתה חולה ושכבת במיטה כשאנחנו יצאנו לעבודה." מרירות התגנבה לקולו של הסופר, כפי שקורה תמיד כשבקבוק היין הראשון מסתיים. הראש שלי מלא סיפורים, הוא חושב לעצמו. אבל אין לי מושג איך לחבר ביניהם. אני מוכרח לבלות עם אנשים. אני מוכרח לצאת ולדבר עם אנשים כדי להגיע להבנה מעמיקה יותר.

"אתם שותים בקבוקי מים שלמים לפני תרומות הדם," ממשיך הסופר לאחר הפסקה ארוכה. "יום אחד זה עוד יזיק למישהו."

"אני עשיתי את זה רק פעם אחת. מה שאחרים עושים לא מעניין אותי. רוב המגויסים קושרים היום מוטות ברזל לרגליים."

"מעולם לא התבגרת באמת."

תורם הדם אומד את פני הסופר, מנסה להעריך את רצינות דבריו. אולם עיניו של הסופר מסתתרות מאחורי משקפיים, וקולו אינו מסגיר את רגשותיו.

"אתה אנוכי כל כך," ממשיך הסופר. "אתה אף פעם לא מתייחס לעולם שסביבך." הוא מושיט יד אל בקבוק היין השני, וחושב לעצמו: עד כמה שזה נוגע לנו, ליי פנג הוא איש מת כמו כל אחד אחר. במוות כולם שווים. מה ההבדל בין הגנרל צאוֹ-צאוֹ, המצביא ליוּ-בֵּיי, וחבר המפלגה ליי פנג? חבורה של אנשים מתים, לא יותר…

תורם הדם מתבונן בפיו של הסופר, ואחר כך באוזניו. הוא יודע שבזכות הפה הזה הוא חוזר לחדר הזה שוב ושוב. במחנה החינוך-מחדש, הוא ונערים עירונים אחרים היו יושבים סביב הסופר ובוהים בפיו, מחכים שיאמר משהו.

"היית מסוגל לוותר על האנוכיות שלך ולהתמסר לעם?" שואל הסופר בלעג. נדמה ששאלתו מופנית לעצמו ולתורם הדם כאחד.

"אני מסרב להיות עבד של מישהו. החוקה קובעת שכל בני האדם שווים, אז למה לי להרכין ראש ולהקריב את עצמי למען אחרים?" נימת ההתרפסות נעלמה מקולו של תורם הדם. אין ספק שוויתר על הניסיון לשכנע את ידידו לכתוב עליו.

הסופר מוסיף לשתוק. הוא יודע שחייו מוקדשים למפלגה באופן בלעדי כמעט. אבל אין לו שום מושג מיהי המפלגה. הוא יודע שהמפלגה התקיימה עוד לפני שנולד, ושלטה בו כל חייו. כל חלק בו שייך למפלגה. המפלגה ציוותה עליו לכתוב ספרים. היא יכולה לצוות עליו למות אם רק תרצה – הוא יהיה חסר אונים. ולאצרים ממיר את דמו תמורת אוכל ואילו הוא ממיר את מוחו. הוא נזכר כיצד נראה תורם הדם כשזלל את האווז הצלוי: כל גופו מרוכז בפעולת האכילה, מוחו ממוקד בדחף לבלוע, לשרוד. כשנגס בנתח חזה האווז, טיפת שומן נטפה על חולצתו ונחתה על השולחן.

"אתה חיה," עונה הסופר, ומקלף את הביצה המהבילה.

תורם הדם יורה בו מבט מזלזל. "כששלחו אותנו לכפר, דיברת על 'הנשגב'. אפילו בירברת על האיש הזה, ישו. אבל תסתכל על עצמך עכשיו! כל היום חיכית שאופיע ואניח בשר על השולחן שלך. אתה לא יכול לקנות הרבה אוכל בכסף שמשלמים לך תמורת מחשבותיך העמוקות, מה?" תורם הדם לוקח ביצה ואז הודף את הצלחת חזרה לכיוון הבקבוקים שבמרכז השולחן. הוא נוטל קורט מלח מהצנצנת שלידו, מסיר את הקליפה החמה ומשפשף את המלח על פני שטח הביצה הלבנה והמבהיקה. "תמורת מנת דם אחת אני מרוויח פי שלושה מהמשכורת החודשית שלך. אם תבחן את ההשקעה שלך בעבודה לעומת הרווח שלך ממנה, תראה שאתה לא סיפור הצלחה גדול, נכון? במילים אחרות, העובדה שאני תורם דם מקצועי ואתה סופר מקצועי לא אומרת שאתה יותר טוב ממני."

הסופר מביט במיאוס בפיו של תורם הדם, בחלמון הביצה המתערבל בתוכו. לעתים קרובות הוא מאמץ את הבעת הסלידה הזו כשבטנו מלאה. "אם כולם היו כמוך," הוא אומר, "המדינה היתה גמורה."

"אל תהיה כל כך בטוח. אתה בעצמך תורם דם. הסיבה לכך שהמצב שלי טוב יותר משלך היא שהדם שלי מציל חיים ונותן לי כסף וכבוד. אבל מה קיבלת אתה תמורת הזיעה והדם, תמורת כל התאים האפורים האלה? שום דבר. המשכורת שלך בקושי מספיקה לך כדי להמשיך לנשום. אתה תלוי בריח הבישול של השכנים בשביל לעבור את היום. איזה מין חיים אלה? אתה מדבר על אלוהים ועל הצורך לגלות את האמת, אבל איזה עזרה אלוהים כבר נתן לך?"

"אותך מעניין רק אוכל. מה אתה כבר יודע על האמת?" הבעת פניו של הסופר נראית שלווה ומרוכזת עכשיו. "אני אבלה את שארית חיי במדיטציה שקטה. החכמים חיים על ארוחה אחת ביום, האדם הממוצע על שתיים. אני אשרוד על…"

"כל אחד זקוק לשלוש ארוחות קבועות ביום."

"רק חיות אוכלות שלוש ארוחות ביום," אומר הסופר בשכנוע עמוק. "אני לא בררן בענייני אוכל. לא אכלנו מרק ראשי דגים הערב, אבל לא הקמתי מהומה, נכון?"

"האמת היא ששלוש ארוחות ביום לא מצליחות אפילו לגרד לי את הבטן. מה זה אומר עלי?"

"שאתה חיה," משיב הסופר. הוא שואף משב ריחני ואומר לעצמו: זה מריח כמו פטריות מעושנות… אולי אם יוסיפו אותן למרק ראשי הדגים, יהיה אפשר לוותר על הזנגוויל.

"אתה חי על נוזלי הגוף שלך," הוא ממשיך. "אין ספק שאתה חיה."

"אם לא תתחיל לאכול כמו שצריך, תהפוך לגוש טופו מיובש." תורם הדם מבחין בכתפיו המכונסות של הסופר ובפניו החיוורות והמצומקות. "בקרוב מאוד תשקול פחות מדף של כתב יד, ואז תיעלם לגמרי."

עיניו של תורם הדם בורקות, בניגוד משווע לסופר, שכוחותיו הולכים ומכזיבים אותו, ושאיבד את הרצון לכתוב. פניו של תורם הדם נקיות מקמטים וסמוקות ביותר. שפתיו הבשרניות לחות ואדמדמות. איש לא היה מעלה על דעתו שהוא תורם דם מדי שבוע, לולא ההתנשפויות שלו במעלה המדרגות. בגופו הקטן והצר גועשים דם טרי וצעיר ומיצי עיכול. בארוחת הערב הוא אינו משאיר על השולחן אפילו פירור. לפני שהוא תורם דם הוא מסוגל לשתות שני תרמוסים מלאים מים, ולשמור הכול בפנים למשך חצי שעה לפחות, לפני שהוא מרוקן את שלפוחיתו. גופו הוא מכונה לייצור דם, וכל האיברים פועלים כסדרם.

הסופר, לעומתו, הוא בעל לב חלש וזוג ריאות שבריריות שפולטות גושי ליחה ברגעים מביכים. גם האיברים שמתחת לקיבה אינם מתפקדים כהלכה. ברגע שהמזון מגיע למעיו, הוא מוכרח לרוץ לשירותים. שנים של ישיבה מול שולחן כתיבה פגעו בקרביו וגרמו לו טחורים כרוניים. כליותיו התשושות פוטרות אותו מהשתתפות בתרומת הדם השנתית של אגודת הסופרים, ואף שעכשיו פעילות הכבד שלו נסבלת יחסית, בתקופת המחנה כמעט מת בגללה.

אך למרות תרומות הדם הבלתי פוסקות שלו, ולאצרים נראה בריא ורגוע יותר מיום ליום. הוא אינו צריך לאמץ את מוחו, ולכן אף פעם אינו חווה את הסחרחורות, את חוסר השינה ואת סיוטי הלילה שהם מנת חלקו של הסופר – סבלם של אינטלקטואלים באשר הם. הדמיון שלו פועל רק כשהוא חולם בהקיץ על מתכונים. כשהיה במחנה החינוך-מחדש, הוא גנב פעם תרנגולת וסחב אותה במעלה הגבעות. הוא משח אותה בתבלינים, צלה אותה על מדורה וחיסל את כולה לבדו. כשסיים, קבר את הנוצות באדמה. אם כלבי השמירה לא היו מריחים את הנוצות וחופרים אותן החוצה, הוא היה חומק ללא עונש.

עכשיו ממוקדים כל איברי גופו בתענוג שמניבות לעיסותיו.

"אני לא קורבן," אומר תורם הדם. "מדיניות הדלת הפתוחה של דנג סיאו-פינג הצילה אותי ואיפשרה לי להתחיל חיים חדשים. כל הצרות שלי נעלמו ביום שבו נתנו לי בפעם הראשונה כסף תמורת דם. עכשיו לא חסר לי כלום. אבל אתה עדיין תקוע כאן, מתבוסס ברחמים עצמיים, עורג ליום שבו תצליח להיכנס ל'מילון הסופרים הסינים המקיף'. אתה שונא את עצמך כי אתה כותב בהוראת המפלגה. החיים שלך אפופי מסתורין רק כדי שתוכל לתרץ את איבוד אחיזתך במציאות. שכחת שהאדם שורד בזכות החיפוש אחר הרווח, לא אחר האמת. בלי המניע של הרווח, היינו מחוסלים. בסופו של דבר, כל אחד מקבל את מה שמגיע לו."

"אם היית רוצה, יכולת להיות אינטלקטואל בעצמך," צוחק הסופר. מחשבותיו שוב נודדות. מה אני עושה פה? הוא שואל את עצמו. אני צריך למצוא ליי פנג חדש, להיכנס ל"מילון הסופרים הסינים"… אבל כל מה שאני יכול לראות הוא פניו של מנהל הכבשן הצעיר, שאיבד כל דמיון לילד שהיה פעם. בזמן האחרון אני מסתכל על העולם מבעד לעיניו. הגיע הזמן שיבוא וישרוף גם אותי…