ימיו ולילותיו של הדודה אווה / אמנון דנקנר / קטע ראשון

לעמוד הספר

ראשית

רקדתי פעם על הגג השטוח של הבית שבו גר דודיק שפירא בשעה שירד גשם גדול. זה היה אחד מאותם רגעי טירוף המתנדנדים על פי האסון, שאינך שוכח אותם לעולם.

אני מתכוון לְמה שעשינו לפני שהגשם הפך מזרזוף דק למטח כבד, שהחליף את הסיכות הקטנות באגלים כבדים, בשרניים כמעט. שיחקנו בכדור טניס מרופט, בעטנו ורצנו אחריו, ולעתים התנגשנו זה בזה בהתגוששנו עליו. שיגעון מוחלט. לא רק משום שהיינו עלולים לבעוט את הכדור אל מעבר למעקה הנמוך ולשסות אותו באחד העוברים והשבים ברחוב, חמש קומות למטה, אלא גם משום שאחד מאיתנו היה יכול לצנוח מטה ולהתרסק, כל כך חסרת רסן היתה הריצה שלנו שם על המשטח הגדול המזופת בשחור רך. האם תחושת האסון האפשרי פיעמה בנו? לכאורה כלל לא נתנו את דעתנו לכך, אבל כשהגשם הכבד עירפל את ראייתנו ונאלצנו להפסיק לשחק, התחלנו לרקוד תחתיו. אולי בגלל איזו שמחה מתפרצת על שהסכנה, שהבאנו על עצמנו מרצוננו או בכוח טמיר שפעם בנו שלא ברצוננו, סרה – ויכולנו להתחבק בגשם ולרקוד, כשזרועותיו של זה מונחות על שכמותיו של זה ופיותינו מלאים מים ושיר וצחוק. צחקנו משום שראינו זה את זה בקווצות שיער רטובות הדבוקות אל המצח והרקות, מבעד לטיפות הגשם הגדולות, שהיו שקופות אבל גם עיוותו את המראֶה עד שהמוח היה צריך להיות זריז כדי לצרף קטעים-קטעים של מה שנראה לכדי כמעט-פרצוף. וכל זה היה מצחיק ומעורר ומסעיר כל כך עד שאחרי כמה רגעים נאלצנו להינתק זה מזה, ועמדנו על מקומנו בצלעות דואבות מפרצי צהלה, כשדמעות צחוק מתערבבות בקילוחי הגשם שעל לחיינו, ואנחנו משתעלים ומקנחים את פנינו בשרוולי הסוודרים הכחולים שלנו.

בשנים הראשונות, לפני הדודה אווה, לפני הכול, חיי עממו סביבי כמו הערפילים הסומים שהיו זוחלים אל ביתנו מבית הקברות המוסלמי הישן, טופחים דומם על המצבות, על העצים ועל כותלי הבתים, נמתחים ומתארכים ונקרעים לפיסות-פיסות של אצבעות שהיו נוברות בלאט בעשבים ובפרחים ומקנחות ברכוּת את האדמה. אני האמנתי אז כי אותם אדים של שחר שולחים אצבע ארוכה אחת לדגדג אותי, כי הערפל השוהה סביב היה מעיר אותי משנתי בשעה מוקדמת, ואני הייתי נעמד בחלון ומשתאה על העולם המסרב לציית לפקודת הבוקר ואינו מתגלה ואינו מציג עצמו, אלא מתעטף בעכירוּת ולוטש עלי עין סתומה.

בשנים ההן היו אותם ערפילים זוחלים גם אל חלומותי ושטים בהם כשהם לובשים צורות של בני אדם שאיבריהם קלושים ונמתחים ומשנים צורה, ובפרצופיהם קרועים חורי עיניים ופיות פעורים בדממה מקפיאת דם, והם נטפלים אל גופי בחיבוקים שאין בהם ממש. דודיק שפירא ייחס את החלומות האלה לבחישה שבחשו בי המתים, ששכבו בבית הקברות המוסלמי מאחורי ביתי. ממרומי גג ביתו היה מראה לי כיצד בערבים של חורף ערפילי וקיץ אביך אפשר לראות את רוחותיהם מרקדות מעל המים של ברֵכת ממילא, שרבצה בעורפו של בית הקברות. באותם ימים עדיין לא ידעתי כי הברֵכה הזאת היתה עתיקה כל כך וכי הרוחות שרקדו מעליה לא היו דווקא אלה של הילדים משכונת ממילא שקפצו אל המים בקלות דעת, רק כדי לפרפֵּר בה בייאוש ולטבוע. שהרי הברֵכה הזאת שימשה לרחיצתן של גופות מתים לטהרתם זה עידן ועידנים. נקל להבין כי נמשכתי לסיפורי הרוחות משום שאמי מתה, ולמרות שהתאמצתי לזכור משהו ממנה – הייתי בן שלוש כשפגע בה הרסיס – לא יכולתי אלא להעלות פיסות עמומות שלא בטחתי בהן שאכן יש בהן באמת זכר למה שהיה. הייתי יושב ואוחז בידי תצלומים שלה ומביט בהם בריכוז מאומץ, שהיה מאיץ את הלמות לבי ומזרים את הדם ברקותי בכוח שהיה מסחרר את מחשבותי.

אבי היה תופס אותי מביט בתצלומים האלה ומוציא אותם מידי בעדינות ומטמין אותם באחת המגירות. בכל פעם זו היתה מגירה אחרת, ולעתים אף היה טורח למצוא להם מקום מחבוא אחר – בין קופסאות הקפה, התה והסוכר שבמזווה, בארון האמבטיה או במזוודה מאובקת שמעולם לא שימשה לנסיעה. אני הייתי מוצא אותם תמיד, והוא מעולם לא כעס כשהיה נוטל אותם ממני, וכשהייתי מבקש לשמוע ממנו עוד על אודות אמי הוא היה נאנח ואומר, מה יש עוד לספר. כשדודיק סיפר לי על הרוחות, הייתי מאלץ את מחשבותי להוליד את רוחה של אמי שתבוא לרפרף על פני, לנשק את עיני העצומות וללחוש לי דברים מתוקים על אוזני. לעתים הייתי מדמה לראות אותה מרחפת על פני הגינה הקטנה שלנו, מלטפת את פרחי הבר ואת ראשי העשבים הגבוהים ומושכת אליה כמה דרורים שצרחו בשמחה כשהם חגים במעגל סביב ראשה. לפעמים בערבי הקיץ כשהייתי יושב עם אבי בגינה, הוא אוחז בספר ומתאמץ לקרוא בו באור ההולך ודועך ואני מנדנד את רגלי מעל האדמה ונועץ את עיני במקום שבו היתה אמי מרחפת, היה נדמה לי כי אף הוא רואה אותה, משום שהיה נאנח פתאום אנחה טעונה בעצב גדול ומשפשף את המקום שבו העיניים נושקות לשורש האף. אז, כאילו ניחש את מחשבותי, היה קם, סוגר את הספר ותוחב אותו מתחת לבית שחיו כדי שידיו יהיו פנויות להרים אותי ולחבק אותי אל חזהו הצנום ונוהם אל לחיי המתלחלחת נהמה של תוגה שהיתה מרעידה את לבי בגעגוע לחיבוקה של אמי שלא זכרתיו, אבל בכל גופי ידעתיו.

חמישה תצלומים היו ובאף לא אחד מהם לא נראו אמי ואבי יחדיו. באחד עמדה אמי, צעירה ויפה ומחייכת כשעינה האחת עצומה מחמת עשן הסיגריה שבפיה וידה השמאלית אוחזת במיתר מתכת המתוח מתקרת סיפון האונייה אל הירכתיים. על גופה היה מונח סוודר מפוספס ולמטה ממנו מכנסי פשתן לבנים, ומאחוריה היה צוהר עגול שממנו ניבטו פני נער צוחקים. בתצלום השני היא ניצבה ברחוב בין שתי נשים בנות גילה. הן עמדו מצודדות, חזותיהן בולטים, רגליהן נישאות מעל נעלי עקב גבוהות, כובעים קטנים לראשיהן, שפתותיהן מכווצות בהעוויה של נשיקה עליזה, ומבטן מלוכסן כאילו הצטלמו לכרזה מפתה. הן לבשו מעילים קלים ושמש חורפית האירה את פניהן השמחים. שני גברים ניצבו לידן, זרועותיהם מתוחות מאחורי הגב בעמידה מעין צבאית. זו היתה התמונה שאהבתי יותר מכולן משום שאמי נראתה כחלק מחבורה, מהתרחשות, מהתלכדות, שהיו בהן רוח של שעשוע, של הצגה, ומין מתח סמוי בין שלוש הנשים, בין שני הגברים ובין שתי הקבוצות, מתח שלא אבה להיחשף בקלות למרות שהכול בתצלום היה בהיר ונראה כמזדקף אל פני השטח ובכל זאת כמס משהו שלא יכולתי להבין, אך חשתי בנוכחותו.

כשרוחה של אמי ריחפה מול עיני, היא דמתה על פי רוב לדמותה בתצלום הזה, ורק את נעלי העקב היא השילה אל תוך המים של ברֵכת ממילא ובכפות יחפות נחתה רכות אל הגינה וכובעה הקטן מפתה את הדרורים בהתחזותו לקן. גם כשחשכת הערב היתה בולעת את גופה, היו פניה מוכי שמש כמו בתצלום, מאירים ומפיקים שמחה שהטרידה אותי משום שלא היתה יאה לאמא שעוד מעט תיטוש את בנה.

שלוש התמונות הנותרות היו של אמי ושלי יחדיו, וניכר היה כי שלושתן צולמו באותו מעמד: היא עמדה כשידיה על הידית של עגלת התינוק וממנה הציצו פני התינוק שהייתי, עם המוצץ הנעוץ בהם וקווצת השיער הדלילה אך הסוררת שהזדקפה מעל מצחי. אמי לבשה שמלת קיץ פרחונית, ולרגליה נעליים לבנות. שערה הבהיר היה אסוף על עורפה בצניפה בתוך רשת צמר, ושפתיה היו משוחות בצבע עז. בתצלום השני היא הרימה את ידה כדי להאהיל על פניה מפני השמש ונדמתה כאומרת דבר מה. בשלישי התכופפה לעבר המצלמה, חושפת כתפייה של חזייה וחלקת צוואר לבנה ועל פניה הבעה רוגזת, כאילו הטרדתי אותה בבכי שהשמעתי מתוך עגלתי.

לא אהבתי את שלוש התמונות האלה, משום שבאף אחת מהן לא הביטה אמי בי אלא במצלמה, ואילו אני הבטתי בה בכולן, והן צבטו את לבי בכל פעם מחדש, משום שהיה בהן כדי לנבא את היאספותה של אמי ממני. ובכל זאת בכל פעם ששליתי את התצלומים בעלי השוליים המשוננים ממקום המחבוא המשתנה, הבטתי גם באלה שבהם הופעתי אני, אחר כך בתצלום של אמי על סיפון האונייה ולבסוף בזה האהוב עלי, שלא פעם היתה צמרמורת של עונג חסר שֵם תוקפת אותי בהביטי בו.

דודיק היה בקי ברוחות, מכיוון שאמו דיברה איתן. היא היתה אשה עבה שחוטם גדול ומתריס היה נעוץ בפניה כמו שהיה המוצץ שלי בפרצופי בתמונות שלי עם אמי. עינה הימנית, הפגומה, שטה בעקמומיות מטרידה, כאילו התאמצה כל הזמן להתכוון לדברים שלא רואים. היא התלוננה כי האור מפריע לה, ולכן הווילונות בדירתם היו תמיד מופשלים וכנפותיהם מהודקות זו לזו בסיכות. רק בחדרו של דודיק מותר היה להפקיר את העיניים לאור. יתר הדירה היה אפלולי, וגם כשעלה אור חשמל בנורות, הוא היה קלוש וחנוק באהילים של בד עבה, ונדרש זמן התרגלות כדי ללמוד איך לא להיתקל ברהיטים הכבדים והצפופים שעמדו בחדרים. לאבא של דודיק היה בית מרקחת ברחוב בן יהודה, ואף שהיה מוצף אור ועמוס בדלפקי זכוכית וארונות לבנים שהעצימו את הנהרה, אמו של דודיק היתה מבלה שם הרבה. בכל פעם שהייתי נכנס לשם כשבכיסי כסף מגולגל – המטבעות בתוך השטרות – ומרשם של ד"ר הורן כדי לקנות תרופות הרגעה בשביל הדודה אווה, הייתי רואה את אמא של דודיק – גברת שפירא – עומדת שם, על עיניה סוככים משקפי שמש מהסוג שבהם גם צדי הפנים הקרובים לרקה מוגנים בסרח עודף של זכוכית כהה, והיא מצמידה מדי פעם את ראשי אצבעותיה אל מצחה כמי שמבקש להעביר מעליו כאב ראש מציק. תמיד כשהיתה רואה אותי היה מבע של השתתפות בצער ורחמים עולה על פניה. כשהייתי בא לביתם היתה מלטפת את ראשי ופעמים רבות היתה מתכופפת אלי ולוחשת לי, אמא אוהבת אותך, היא רואה אותך כל הזמן גם אם אתה לא רואה אותה. בבית המרקחת היא היתה נוטלת ממני את הכסף, הודפת לעברי את התרופות עטופות בשקיק נייר לבן ואומרת בהנמכת קול, תגיד לדודה אווה שחבל להוציא כל כך הרבה על תרופות. זה עולה הרבה כסף וזה לא טוב לגוף. אם היא תבוא אלי פעם לדבר, אני יכולה לעשות לה טוב על הנשמה. היתה איזו הדרה מיוחדת לקולה כשאמרה את המילה נשמה.

הרוקח שפירא – שאשתו היתה מקפידה משום מה לכנות אותו שפירו – היה מקמט את מצחו בכל פעם שזוגתו היתה מנסה לשכנע את רוכשי התרופות לחסוך את כספם ולבוא אליה בערב לשיחות עם נשמות המתים שיביאו להם מזור. היא היתה מקבלת אותם בפינה מיוחדת בסלון שלהם שאותו כינו "החדר הגדול". הפינה היתה מובדלת בווילון קטיפה כבד, והיתה אפלולית עוד יותר משאר חלקי הדירה ומוארת רק בנר קטן שהיה מונח בתוך קערית כסף על שידה כבדה. הגברת שפירא היתה יושבת על כורסה גדולה מרופדת בבד כהה, לידה שולחן קלפים ועליו דפים ועיפרון מחודד. סביבה היו פזורים כמה שרפרפים שעליהם היו יושבים אלה שבאו לשחר לפתחה ולהיעזר בה בשיג ושיח עם הרוחות, שאותו היתה מנהלת בעיניים עצומות ובקול מעובה ועמום, שהיה שונה מקולה הרגיל. בעלה היה רוטן באי-רצון למראה הבאים שהיו מצלצלים בדלת, עומדים נבוכים וידיהם מפרכסות, ומכניס אותם הביתה כמי שכפאו שד, וכשהחל הוויעוד בפינת הרוחות הוא היה הולך אל המטבח, מדליק את כל האורות שבו בהתרסה ומתיישב אל השולחן שעליו היה עורם את פדיון היום של בית המרקחת ומסדר אותו בחבילות של שטרות שאותן היה מהדק בגומייה ובגלילים של מטבעות שנעטפו בגזירים שהיה מכין מנייר העיתון בשפה הגרמנית "איזראֵל נאכרישטן".

הוויעודים האלה אצל הגברת שפירא היו הסיבה לכך שאבי היה מעווה את פניו כשהייתי מבקש ממנו רשות לישון בביתו של דודיק ועוקר מחזהו כמה אנחות עד שהיה נעתר. שרק לא יידבקו בך השטויות האלה, היה אומר. לשם הזהירות לא סיפרתי לו שדודיק האמין בנפלאותיה של אמו בכל לבו ובכל נפשו. בכל פעם שהיו מגיעים האורחים אל אמו, היה יוצא מיד אל מרפסת המטבח הנשקפת מזרחה ועומד שם כמה רגעים. כשהייתי איתו היה מסמן לי באצבע המונחת על שפתיו שלא אומר מילה, בעוד הוא עומד דומם ומביט אל מה שנשקף מלמעלה. בערבי הקיץ, בטרם ירדה החשכה, היה אפשר לראות משם את חומות העיר העתיקה ואת השרשרת של הרי מואב הרחק מאחוריהן, רובצת ומתכהה בגוני כחול וסגול ואת העין האפלה של ברכת ממילא, ודודיק אמר כי הוא רואה כיצד מעופפות ממנה רוחות על גבי רוחות, דוחקות את עצמן לעלות ולבוא ולשרוק בדממה לחברותיהן שיבואו מכל כנפות הארץ. כך הוא אמר לי כשהיינו נכנסים חזרה אל הבית, מלא בחשיבות עצמית וקולו היה רוטט בהתפעלות כשהיה לוחש, אמא אומרת שאני כמו אנטנה לנשמות.

אני לא ראיתי דבר מכל זה ולא שמעתי שריקה ולא חשתי ברוח, אך אהבתי לראות את חלונות הבתים הסמוכים שהציעו פיסות של צנעה משפחתית מוארת בנוגה חשמל כתום וחמים. וגם יכולתי לראות, נחבא בין הברושים, את ביתי שלי, את גג הרעפים באדום המהוה שלו, את הגינה ולעתים את אבי יושב בה וקורא ספר באור המקליש, וגם את בן ביתנו לָזָר עומד ומעשן סיגריה בגופייה לעורו, את בנו יוחנן אורב לדרורים ורוגטקה בידו ואת הדודה אווה עומד בחלון המטבח ומציץ החוצה במבט רדוף.