אף אחד לא שייך לכאן יותר ממך / מירנדה ג'ולי / קטע ראשון

לעמוד הספר

דבר שלא צריך דבר

בעולם אידיאלי היינו יתומות. הרגשנו כמו יתומות והרגשנו ראויות לרחמים שזוכות להם יתומות, אבל למרבה המבוכה היו לנו הורים. לי אפילו היו שניים. הם בשום אופן לא היו מרשים לי ללכת, לכן הלכתי בלי להיפרד; ארזתי תיק קטנטן והשארתי פתק. בדרך לבית של פּיפּ פדיתי את הצ'קים שקיבלתי במתנה עם סיום התיכון. ואז ישבתי על המרפסת שלה ועשיתי את עצמי בת שתים-עשרה, חמש-עשרה ואפילו שש-עשרה. בכל הגילים האלה חלמתי על היום; אפילו דמיינתי אז שאני יושבת כאן ומחכה לפיפ בפעם האחרונה. לה היתה בעיה הפוכה: אמא שלה כן הרשתה לה ללכת. לאמא שלה היו רגליים נפוחות ענקיות שהיו סימפטום של משהו חמור יותר, והיא טופלה כל הזמן בכמויות גדולות של מריחואנה.

אמא, אנחנו נוסעות.

לאן?

לפורטלנד.

את מוכנה רק לעשות לי טובה קודם? את מוכנה להביא לי לכאן את המגזין ההוא?

היינו נלהבות להתחיל את חיינו כִּבְנות-בלי-משפחה. מצאנו דירה בקלות כי לא היו לנו דרישות; פשוט נדהמנו לגלות שזאת הדלת שלנו, שזה השטיח המתפורר שלנו, שאלה הג'וקים שלנו. קישטנו אותה בסרטי נייר צבעוניים ובפנסים סיניים וחלקנו את המיטה העתיקה שבאה עם דירת החדר. אחת מאיתנו התלהבה מזה התלהבות עצומה. אחת מאיתנו היתה מאז ומתמיד מאוהבת בשנייה. אחת מאיתנו חיה במצב של כמיהה תמידית. אבל נפגשנו כשהיינו ילדות ונראה שנגזר עלינו לישון כילדות או כזוג ותיק שנפגש לפני המהפכה המינית וכעת מתבייש מדי ללמוד מנהגים חדשים.

היה מרגש לחפש עבודה; לא הלכנו כמעט לשום מקום בלי למלא שאלון קבלה. אבל אחרי שהתקבלנו לעבודה – בליטוש רהיטים – לא יכולנו להאמין שאנשים באמת עושים את זה כל היום. כל מה שהיה בעינינו "העולם" היה שם כתוצאה מעבודה של מישהו. כל פס במדרכה, כל קרקר. לכולם יש שטיח מתפורר ודלת שצריך לשלם בשבילם. התפטרנו בזעזוע. בטח יש גם דרך יותר מכובדת לחיות. היינו צריכות זמן בשביל לחשוב על עצמנו, להמציא תיאוריה שתגדיר מי אנחנו ולבטא אותה במוזיקה.

ולמען המטרה הזאת פיפ הגתה תוכנית חדשה. התמסרנו לה בנחישות; שלושה שבועות ברציפות כתבנו ושיכתבנו וחזרנו והגשנו את המודעה שלנו לעיתון המקומי. בסופו של דבר ה"פורטלנד ויקלי" קיבל אותה; היא כבר לא שידרה זנותיות בוטה, ובכל זאת, הקוראת הנכונה לא היתה טועה במשמעותה. קהל היעד שלנו היה נשים עשירות שאוהבות נשים. האם קיים דבר כזה? היינו מוכנות לקבל גם מישהי בעלת אמצעים ממוצעים שחסכה כסף.

המודעה התפרסמה במשך חודש, והתיבה הקולית שלנו עלתה על גדותיה מרוב התעניינות. מדי יום סינַנו את מאות הגברים כדי למצוא את היחידה והמיוחדת שתשלם את שכר הדירה שלנו. היא איחרה להופיע. אולי היא אפילו לא קוראת את המדור הזה של השבועון החינמי. התחלנו להילחץ. ידענו שאין לנו דרך אחרת להרוויח כסף בלי להסתבך. אולי אפשר לשלם לבעל הבית, מר הילְדֶרבְּרֶנְד, בתלושי מזון? אי-אפשר. אולי הוא מעוניין במצלמה הישנה שסבתא של פיפ השאילה לה? לא מעוניין. הוא רצה שנשלם בדרך המקובלת. פיפ ניסתה בנחישות לדוג מבין ההודעות גבר עדין. כשהקשיבה התבוננתי בפניה הנעריים וראיתי שהיא מבועתת. חשבתי על ישבנה הקטן שדמה מאוד לבצק ועל העולם הסבוך והחמים שבין רגליה. הלוואי שזה יהיה גבר נבול, התפללתי. גבר שבאמת רק ירצה לראות אותנו מקפצות בבגדים תחתונים. פתאום פיפ חייכה חיוך רחב וכתבה שם. ליאַן.

האוטובוס הוריד אותנו בקצה שביל החצץ שליאן תיארה לנו בטלפון. אמרנו לה שקוראים לנו אסטריד וטאלולה וקיווינו שגם "ליאן" הוא שם בדוי. רצינו שהיא תהיה לבושה בז'קט גברי או בצעיף נוצות. קיווינו שהיא תכיר את הספרים של אנאיס נין. קיווינו שהיא לא תהיה כמו שהיא נשמעה בטלפון. לא ענייה, לא זקנה, לא מוכנה לשלם כדי להיות בחברת כל מי שמוכנה לנסוע עד ניהֵיילֶם, אוכלוסייה: 210.

פיפ ואני הלכנו בשביל החצץ לעבר בית חום קטן. בישלו בו אוכל גרוע, כבר הרחנו אותו. וכעת יצאה אל המרפסת אישה עם פרצוף חמוץ. מנקודת הראות שלנו, נקודה בחיינו שמנעה מאיתנו למקד את הראייה על יצורים מבוגרים, התקשינו לקבוע את גילה. ייתכן שהיא היתה בגיל של אחותה הגדולה של אמי. וכמו דודה לין, גם היא לבשה טייטס צמודים, בצבע כחול עמוק, וחולצת כפתורים גדולה ממידתה עם מין אפליקציה. הלב שלי התנפח מחרדה עצבנית. הסתכלתי אל פיפ ולשבריר שנייה היתה לי הרגשה שהיא סתם מישהי בתמונה הכוללת של חיי. היא היתה סתם בחורה שקשרה אותי לרגל שלה כדי שאעזור לה לשקוע כשקפצה מהגשר. ואז מיצמצתי ושוב הייתי מאוהבת בה.

היא מנופפת ואנחנו מנופפות. אנחנו מנופפות עד שאנחנו קרובות ויכולות להגיד היי ואנחנו אומרות היי.

עכשיו אנחנו קרובות ויכולות להתחבק, אבל לא עושות את זה. היא אומרת, בואו תיכנסו, ובפנים חושך ואין ילדים. ברור שאין ילדים. פיפ מבקשת מיד את הכסף, דבר שהחלטנו עליו מראש. זה שצריך בכלל לבקש משהו זה דבר נורא. הלוואי שהיינו דבר שלא צריך דבר, צבע למשל. אבל אפילו צבע צריך צביעה מחדש. ליאן אומרת לנו לשבת ושאנחנו יותר צעירות מכפי שציפתה. אנחנו יושבות על ספת ויניל ישנה, והיא יוצאת מהחדר. החדר הוא זוועתי, בכל מקום יש ערמות של מגזינים והרהיטים כאילו הגיעו ממוטל. אנחנו לא מסתכלות זו בזו ולא בשום דבר שמחזיר בבואה. אני בוהה בברכיים שלי.

הרבה זמן אנחנו לא יודעות איפה היא, ואז, לאט, אני מרגישה שהיא עומדת ממש מאחורינו. אני שמה לב לזה רגע לפני שהיא מעבירה את הציפורניים שלה בשיער שלי. לא חשבתי שהיא טיפוס מיני, אבל עכשיו אני מבינה שאני לא יודעת כלום. זה התחיל, וכל שנייה מקרבת אותנו לסוף. אני אומרת לעצמי שציפורניים ארוכות שוות עושר; רעיון העושר תמיד מרגיע אותי. אני מעמידה פנים שאני מריחה בושם. נניח שכולנו משתמשות בשמפו יקר. נניח שאנחנו מתבדחות כל הזמן ולא אכפת לנו מכלום. הראש שלי נרגע, ואני עושה מין תרגיל כזה ומדמיינת שאני נהפכת לדבש. השכל שלי מאט לקצב שלא היה נחשב תִפקוּדי בשום עבודה אחרת. אני בחיים רק אחת לארבע שניות, אני קולטת רק רבע שעה מכל שעה. אני רואה שהיא עומדת לפנינו בקומבינזון והוא לא ממש נקי ואני מתה. אני רואה שפיפ חולצת נעליים ואני מתה. אני רואה שאני מועכת פטמה ואני מתה.

בנסיעה הארוכה הביתה שתקנו שתינו. היינו עפיפונים שמתעופפים בכיוונים הפוכים אבל מחוברים לחוטים שאחוזים ביד אחת. הכסף שהרווחנו הרגע אחוז גם הוא ביד הזאת. פיפ עצרה בדרך הביתה כדי לקנות שקית צ'יפס ועכשיו יש לנו פחות 1.99 דולר משכר הדירה שלנו. עכשיו ברור לנו שהיינו צריכות לגבות יותר.