שלום לך, עצבות / פרנסואז סגאן / קטע ראשון

לעמוד הספר

פרק 1

אני מתלבטת אם להכתיר את הרגש הלא־מוכר הזה, שהתוגה והעינוג שבו אינם נותנים לי מנוח, באותו שֵׁם, אותו שם חמור סבר: עצבות. זה רגש מלא כל כך, אנוכי כל כך, שאני מתביישת בו כמעט, ואילו העצבות תמיד נראתה לי מכובדת. עד עתה לא ידעתי עצבות, אלא רק תוגה, חרטה, ולעתים נדירות יותר גם נקיפות מצפון. והנה, היום מצטנף בתוכי משהו ומתקפל כמו משי, משהו מרגיז וענוג, המבדיל ביני לבין האחרים.

הייתי בת שבע־עשרה בקיץ ההוא, והייתי מאושרת בתכלית. ה"אחרים" היו אבי ואלזה, המאהבת שלו. עלי להסביר כבר עכשיו את המצב הזה, שאם לא כן הוא עלול להיראות מפוקפק. אבי היה אז בן ארבעים, ואלמן זה חמש־עשרה שנים. הוא עדיין היה גבר צעיר, מלא חיים ושופע און, וכשיצאתי מהפנימייה, שנתיים קודם לכן, ניחשתי מיד שהוא חי עם אישה. אמנם, זמן רב קצת יותר נדרש לי עד שהשלמתי עם העובדה שהוא מחליף אישה אחת לשישה חודשים! אבל עד מהרה הסכנתי גם עם הרעיון הזה בזכות כוח הפיתוי של אבי ובזכות אורח חיי החדש ונטיותי הטבעיות. הוא היה גבר קל דעת, איש עסקים מיומן, סקרן תמיד, מתייגע מהר וחביב על נשים. לא התקשיתי לאהוב אותו, לאהוב אותו בכל לבי, כי הוא היה טוב לב, נדיב ועליז, וכלפַּי שָׁפַע חום תמיד. לא יכולתי לאחל לעצמי חבר קרוב יותר או משעשע יותר. בתחילת אותו קיץ הוא הרחיק לכת בחביבותו ושאל אותי אם יפריע לי שאלזה, חברתו הנוכחית, תצטרף אלינו לחופשה. ואני עודדתי אותו כמובן להזמין אותה, כי ידעתי כמה הוא זקוק לנשים, וברור היה לי שאלזה לא תהיה עלינו לטורח. היא היתה בחורה אדמונית וגבוהה, ספק זנזונת ספק נערת זוהר, והיא מילאה תפקידי משנה למיניהם באולפנים ובברים בשַאנז־אליזה. היא היתה נחמדה, פשוטת הליכות ונטולת שאיפות רציניות מדי. וממילא, אבי ואני שמחנו כל כך בנסיעה הזאת, ששנינו עשינו כל מאמץ לא להערים קשיים. אבי שכר וילה צחורה וגדולה על חוף הים התיכון, בית נופש מרהיב ומבודד, שחלמנו עליו כבר בימי החום הראשונים של יוני. בית קיץ זה שכן על לשון יבשה צרה החולשת על הים וחורשת עצי מחט מסתירה אותה מהכביש. שביל עזים מפותל הוביל משם למטה, אל חוף טבעי קטן וזהוב, מוקף צוקים אדמדמים, שביניהם התערסל לו הים.

הימים הראשונים היו יפים להפליא. בילינו על החוף שעות על גבי שעות, הלומי חום, ועורנו עטה אט־אט גוון בריא ומוזהב. רק אלזה נצרבה והאדימה, ועורה התקלף בייסורים איומים. אבי הניע את רגליו בכל מיני תרגילי התעמלות מסובכים כדי להילחם בכרסו שהחלה לבצבץ לאחרונה ולא עלתה בקנה אחד עם יומרות הדון־ז'ואן שלו. ואני הייתי נכנסת משעות הבוקר המוקדמות למים הצוננים והצלולים, משתכשכת בהם ומתישה את עצמי בשלל תנועות מקריות, כדי לשטוף מעלי את האפלולית ואת האבק של פריז. נשכבתי לי בחול, נטלתי בכף ידי חופן של גרגרים והנחתי להם להתמלט מבין אצבעותי במעין מזרקה צהבהבה ורכה. חשבתי לעצמי שהחול זורם ממש כמו הזמן, ושזאת מחשבה רדודה, אבל נעים לחשוב מחשבות רדודות: הרי היה קיץ.

ביום השישי ראיתי בפעם הראשונה את סיריל. הוא שט לאורך החוף בסירת מפרש קטנה, והיא התהפכה ליד רצועת החוף שלנו. עזרתי לו לאסוף את חפציו מהמים, ובין פרצי הצחוק של שנינו נודע לי ששמו סיריל, שהוא סטודנט למשפטים ושהוא מבלה את ימי החופשה עם אמו בבית קיץ סמוך. היו לו פנים לטיניות, הוא היה שחום מאוד וגלוי לב מאוד, והיה בו משהו מאוזן ומגוֹנן שמצא חן בעיני, אף כי תמיד התרחקתי מכל אותם סטודנטים גסי רוח, העסוקים רק בעצמם, ובראש וראשונה בנעוריהם, ששימשו להם תמיד עילה לדרמות גדולות או תירוץ לשעמום. לא אהבתי נערים. העדפתי עליהם פי כמה את חבריו של אבי, גברים בני ארבעים שדיברו אלי באבירות ובהתחשבות והפגינו כלפי חיבה של אב ושל מאהב. אבל סיריל מצא חן בעיני. הוא היה גבוה ולפעמים גם יפה, מין יופי שמשרה ביטחון. הגם שלא חלקתי עם אבי את סלידתו מכל כיעור, סלידה שבגללה מצאנו את עצמנו לא פעם בחברתם של אנשים מטומטמים, בכל זאת חשתי איזו מבוכה או חוסר נחת בנוכחות אנשים חסרי כל קסם חיצוני. כניעתם לעובדה שאין הם מוצאים חן בעיני רואיהם נדמתה לי תמיד כסוג של נכות שמוטב להצניעה. כי מה בעצם אנחנו רוצים אם לא לשאת חן? עד היום אין לי מושג אם הרצון הזה להיאהב הוא תולדה של עודף חיוּת, של דחף לשלוט או של איזה צורך חמקמק, שלא נעים להודות בו, לקבל חיזוקים ותמיכה מהזולת.

לפני שסיריל הלך, הוא הציע ללמד אותי להשיט סירות מפרש. בשובי לארוחת הערב הוספתי להרהר בו ללא הרף. בשיחה סביב שולחן הארוחה לא השתתפתי כלל, או רק במילים ספורות. כמעט לא הבחנתי בעצבנותו של אבי. אחרי הארוחה, כבכל ערב, השתרענו בכורסאות שבמרפסת. השמים מעלינו היו זרועי כוכבים. צפיתי בכוכבים מתוך תקווה עמומה שהם יקדימו את המאוחר ויתחילו לטוות בשמַיִם את מסילות נפילתם. אך זה היה בתחילת חודש יולי, והכוכבים עדיין לא זזו ממקומם. בין אבני החצץ שבמרפסת הפתוחה שרו המוני הצרצרים. היו שם ודאי אלפים, כולם שיכורי חום וירח, והם השמיעו את צרצורם המוזר במשך לילות שלמים. פעם הסבירו לי שהם רק מחככים את כנפיהם זו בזו, אבל אני העדפתי להאמין כי זוהי שירה גרונית ועמוקה, יצרית לא פחות מיללת חתולים מיוחמים. נעים היה לנו שם. רק גרגרי חול אחדים שהסתננו בין עורי לבין החולצה הגנו עלי מפני השינה ומתקפותיה הרכות. ודווקא ברגע הזה כיחכח אבי לפתע בגרונו והזדקף בכיסא־נוח שלו.

"רציתי לספר לכן משהו. צפויים לנו אורחים," הוא אמר.

עצמתי את עיני בייאוש. היינו שלווים מדי, ברור היה שכך זה לא יוכל להימשך!

"מי בא? ספר לנו מהר!" קראה אלזה, להוטה כתמיד לכל אירוע חברתי.

"אן לַרְסֵן," אמר אבי והסתובב לעברי.

הבטתי בו, מופתעת מכדי להגיב.

"אמרתי לה שאם הקולקציה החדשה שלה עייפה אותה מדי היא יכולה לבוא אלינו לכאן, והיא… היא החליטה לבוא."

לעולם לא הייתי מנחשת. אן לרסן היתה חברה ותיקה של אמי המנוחה, אך קשריה עם אבי היו רופפים למדי. עם זאת, כשעזבתי את הפנימייה שנתיים קודם לכן, אבי התקשה מאוד לטפל בי, והחליט לשלוח אותי אליה. תוך שבוע ימים היא הלבישה אותי בטוב טעם ולימדה אותי פרק בהלכות החיים. אני רחשתי לה הערצה נלהבת, והיא השכילה במיומנות רבה להטות אותה לבחוּר צעיר ממַכריה. לאַן חבתי אפוא לא רק את גינוני החברה הראשונים שלי אלא גם את אהבתי הראשונה, והכרתי לה טובה על כך. היא היתה בת ארבעים ושתיים, אישה מושכת ומטופחת מאוד, בעלת פנים גאות, מפוכחות ואומרות אדישוּת. האדישות הזאת היה התכונה היחידה הראויה לגנאי אצלה. היא היתה חביבה אך מרוחקת. הכול בה העיד על רצון נחוש ועל קור רוח מאיים במקצת. היא היתה גרושה ופנויה, אבל איש לא ראה אותה מעולם עם מאהב. היינו שייכים לחוגים חברתיים שונים לגמרי: היא היתה מוקפת אנשים מעודנים, משכילים ושקטים, ואילו אנחנו התרועענו עם אנשים קולניים וצעקניים, שאבי בחר בהם רק בשל היותם יפים או משעשעים. נדמה לי שאן בזה לנו קצת, לאבי ולי, על נהייתנו אחר דברים מבדרים ואחר הסחות דעת מטופשות, כשם שבזה לכל חריגה מהסדר הטוב. הטעמים שגרמו לנו להוסיף ולהתראות היו ארוחות עסקים משותפות (היא עסקה באופנת נשים ואבי עבד בתחום הפרסום), זֵכר אמי ויוזמות שיזמתי אני לפגוש אותה. שכן, היא הפחידה אותי במידת מה, ועם זאת הערצתי אותה. על כל פנים, הגעתה הצפויה לבית הקיץ שלנו נראתה לי כהתפתחות בלתי נעימה, ובפרט בהתחשב בנוכחותה של אלזה ובהשקפותיה של אן בענייני חינוך.

אחרי שהמטירה עלינו אינספור שאלות בנוגע למעמדה החברתי של אן, עלתה אלזה לחדרה. נשארתי לבדי עם אבי והתיישבתי על המדרגות שלרגליו. הוא התכופף והניח את ידיו על כתפַי:

"למה את רזה כל כך, מתוקה שלי? את נראית כמו חתול מורעב. אני רוצה בת בלונדית יפה, עגלגלה קצת, עם עיני פורצלן ו…"

"זו בכלל לא השאלה," אמרתי. "למה הזמנת את אן? ומה פתאום היא נענתה?"

"אולי כדי לראות קצת את אביך הזקן. מי יודע?"

"אתה לא מסוג הגברים שמעניינים את אן," אמרתי. "היא נבונה מדי, יש לה יותר מדי כבוד עצמי. ומה עם אלזה? עליה חשבת? אתה יכול לדמיין איך תישמע שיחה בין אן לאלזה? אני לא יכולה!"

"לא חשבתי על זה," הוא הודה. "זה באמת מחריד. ססיל, מתוקה שלי, מה את אומרת, אולי נחזור לפריז?"

הוא שיפשף את עורפי וציחקק לו בשקט. הסתובבתי והסתכלתי בו. עיניו הכהות נצצו, קמטים קטנים ומצחיקים סימנו את קווי המִתווה שלהן, ופיו התכווץ קצת. הוא נראה ממש כמו פאוּן. הוא פרץ בצחוק ואני התחלתי לצחוק איתו, כמו בכל אחת מהפעמים שבהן הוא נקלע לתסבוכות כאלה.

"ידידתי הוותיקה והנאמנה!" הוא אמר. "מה הייתי עושה בלעדייך?"

נימת קולו היתה בוטחת ורכה כל כך, שהבנתי שהוא אכן היה עלול להיות אומלל בלעדי. המשכנו לדבר עד שעת לילה מאוחרת על אהבה ועל תסבוכות רומנטיות. בעיניו של אבי, כל תסבוכת כזאת היא תסבוכת מדומה בלבד. הוא סירב בשיטתיות להכיר במושגים כגון נאמנות, קשר רציני או מחויבות. הוא הסביר לי שכל אלה הם מושגים שרירותיים ועקרים. אילו שמעתי דברים כאלה מאדם אחר, הייתי ודאי מזדעזעת. אבל ידעתי שבמקרה שלו כל זה אינו סותר את החום ואת המסירות שהוא מפגין, רגשות שהוא ידע להפיק מעצמו ללא כל קושי, דווקא בשל ידיעתו ורצונו שהם ייוותרו זמניים. תפיסת העולם הזאת קסמה לי: אהבות סוערות, רבות עוצמה וחולפות. בגילי הצעיר לא היה כל קסם בנאמנות. על האהבה לא ידעתי הרבה: הכרתי רק פגישות, נשיקות והתפכחות מהירה.