עולם ללא עוני / מוחמד יונוס / קטע ראשון

לעמוד הספר

 

פרולוג

הכול התחיל בלחיצת יד

באוקטובר 2005 הוזמנתי להשתתף בכינוס בדוֹבִיל, עיר קיט בצרפת, כ־150 קילומטרים צפונית־מערבית לפריז. הייתי אמור אף לשאת הרצאה בבירה, באחד מבתי הספר החשובים באירופה למנהל עסקים (HEC), כדי לקבל תואר פרופסור לשם כבוד. זכיתי לכך הודות לארגון האשראי הזעיר שהקמתי, שאיפשר לנשים עניות^[1] בבנגלדש לקבל בפעם הראשונה בחייהן הלוואה ושירותי בנקאות באמצעות בנק גראמין (בנק הכפר). מאז אני מוזמן תכופות להרצות במסגרות שונות, שהמשותף לכולן הוא הרצון לשפר את חייהן של נשים עניות.

כמה ימים בטרם עשיתי את דרכי לצרפת, הגיעה למְתאם התוכניות שלי בפריז הודעה ממשרדו של פרנק ריבּו, יושב ראש ומנכ"ל קבוצת דנונה, תאגיד ענק צרפתי, וזו לשונה:

מסייה ריבו שמע על פועלו של פרופסור יונוס בבנגלדש וישמח מאוד להיפגש עמו. מאחר שהוא צפוי להגיע לדוביל בקרוב, האם יוכל לסעוד צהריים עם מר ריבו בפריז?

אני תמיד שמח לפגוש אנשים המגלים עניין בעבודתי בכלל ובאשראי זעיר בפרט, במיוחד כאשר הם עשויים להטות שכם למאבק בעוני. שבעתיים שמחתי לשוחח עם העומד בראשו של תאגיד ענק. מאחר שלא הייתי בטוח שאפשר לשבץ את המפגש בסדר יומי העמוס, אמרתי למתאם שלי שאם יימצא הזמן, אשמח מאוד לפגוש את מסייה ריבו. אל תדאג, אמרו לי. אנשי דנונה יטפלו בכל הפרטים, ייקחו אותך לארוחת הצהריים ויחזירו אותך בזמן להרצאתך המיועדת בקמפוס.

ב־12 באוקטובר מצאתי את עצמי בלימוזינה, שהסיעה אותי במהירות הבזק מנמל התעופה אורלי היישר למסעדה פריזאית חדשה למדי, "La Fontaine Gaillon", שפתח השחקן ז'ראר דפרדייה. במסעדה חיכה לי מסייה ריבו. הוא הביא עמו שבעה מעמיתיו הבכירים המופקדים על ניהול היבטים שונים בפעילות החובקת עולם של דנונה, ובהם: ז'אן לורַן, חבר מועצת המנהלים; פיליפ־לוֹיק ז'קובּ, המזכיר הכללי של קבוצת דנונה, וז'רום טוּבִּיאנָה, הממונה על "מימוש חלומות" בתאגיד. כן נכחו ד"ר בנדיקט פֶבְר־טָבינוֹ, פרופסור ב־HEC, האחראי לתוכניות לתואר שני במנהל עסקים ופיתוח כלכלי. נכנסתי לחדר פרטי, שבו קידמו את פני בלבביות רבה ובארוחה צרפתית אנינה, והזמינו אותי לספר על עבודתי.

עד מהרה גיליתי כי פרנק ריבו ועמיתיו מכירים היטב את פעילותו של בנק גראמין. הם ידעו שהקמנו תנועה גלובלית של אשראי זעיר, המסייעת לעניים להקים עסקים זעירים באמצעות הלוואות זעירות, ללא צורך בביטחונות, לפעמים בסכומים השווים לכ־30 עד 04 דולר. גישה לכסף, יהיה הסכום קטן ככל שיהיה, עשויה לחולל תמורה מדהימה בחייהם של בני אדם. במרוצת הזמן רבים מהעניים, ובעיקר הנשים, למדו לנצל בתבונה את ההלוואה הזעירה כדי לפתח עסק משגשג — משק קטן, סדנה למלאכת יד, חנות קטנה — ולחלץ את עצמם ואת משפחתם מהעוני. למעשה, בשלושים ואחת השנים שחלפו מאז התחלתי להלוות כסף לעניים, בעיקר לנשים, מיליוני משפחות בבנגלדש לבדה שיפרו את מצבן הכלכלי בסיוע האשראי הזעיר.

תיארתי באוזני ריבו ועמיתיו כיצד התפשט האשראי הזעיר למדינות רבות, בעיקר בעולם המתפתח, באמצעות אלפי גופים של אשראי זעיר שייסדו ארגונים ללא מטרות רווח, ארגונים ממשלתיים ויזמים עסקיים, שביקשו ללכת בעקבות בנק גראמין. "לאמיתו של דבר," סיפרתי לו, "אנו מקווים להודיע בוועידת הפסגה העולמית של האשראי הזעיר שתיערך בסוף השנה הבאה, כי התנועה שהתחילה מאפס לפני כמה עשורים, הצליחה להיטיב עם מאה מיליון עניים ברחבי העולם." (כשהתכנסה הוועידה בנובמבר 2006 בהליפקס, נובה סקושיה, יכולנו להכריז כי יעד זה אכן הושג. לעשור הבא הצבנו לעצמנו מטרות שאפתניות יותר, שהחשובה מכולן היא לסייע לחצי מיליארד בני אדם ברחבי העולם להיחלץ מהעוני בסיוע אשראי זעיר.)

עוד סיפרתי כיצד הרחיב בנק גראמין את פעילותו לתחומים חדשים, המיועדים לסייע לעניים. פתחנו תוכניות הלוואה מיוחדות שמטרתן לסייע לעניים לשלם בעבור דיור ולימודים גבוהים. פיתחנו תוכנית להלוואות זעירות לפושטי יד, תוכנית שכבר שיחררה אלפים מהצורך לקבץ נדבות והוכיחה כי אפילו העניים המרודים שבמרודים הם "זכאי אשראי". חנכנו שורה של עסקים — כמה מהם הוקמו ללא מטרות רווח ואחרים למטרות רווח — שנועדו להציע הזדמנויות כלכליות מגוונות לעניים. הם מציעים שירותים מגוונים, משירותי תקשורת של טלפון ואינטרנט לאלפי כפרים נידחים ועד סיוע לנשים העוסקות באריגה מסורתית להביא את תוצריהן לשוק. כך, סיפרתי, מגיע בנק גראמין מדי שנה לעוד ועוד משפחות וקהילות.

כשסיימתי לתאר את ההיסטוריה הקצרה של גראמין, עצרתי וביקשתי מפרנק ריבו לספר לי מדוע הזמין אותי לארוחה. "עכשיו תורך," אמרתי. "שמעתי על התאגיד שלך, אבל מאחר שהוא אינו פעיל בבנגלדש, ספר לי על קבוצת דנונה."

אשמח מאוד לעשות זאת," השיב. פרנק סיפר לי על ההיסטוריה של החברה שלו. קבוצת דנונה היא מהחברות הנודעות בעולם למוצרי חלב. באירופה, בצפון אמריקה ובמדינות אחרות אין מי שאינו מכיר את מותג היוגורט של דנונה. דנונה היא השנייה בגודלה בעולם במים מבוקבקים ובעוגיות. "בקבוק זה של מי אוויאן," אמר פרנק בהצביעו על הבקבוק הכחול, הוא מוצר של דנונה. ראיתי ושתיתי מי אוויאן במלונות ובמסעדות בכל העולם. עכשיו ידעתי משהו על החברה שמאחורי המותג.

"מעניין מאוד," אמרתי, אבל עדיין לא הבנתי מה לי או לבנק גראמין ולמים מינרליים וליוגורט הנחשבים למוצרי יוקרה בבנגלדש. לפרנק היתה תשובה מיידית. "דנונה היא מקור חשוב לתזונה באזורים רבים בעולם, ובהם גם אזורים במדינות מתפתחות שהרעב מחולל בהם שמות. העסקים שלנו מגיעים לברזיל, לאינדונזיה ולסין, ולאחרונה הגיעו גם להודו. לאמיתו של דבר, יותר מ־40 אחוזים מפעילותנו העסקית מכוּונים לשווקים מתפתחים.

"אנחנו לא מעוניינים למכור את מוצרינו רק לצרכנים מבוססים במדינות הללו. היינו רוצים למצוא דרכים לשיפור תזונתם של העניים ולקידומם החברתי, ברוח ההתחייבות ההיסטורית של דנונה כפי שניסח אותה אבי, אנטואן ריבו, לפני שלושים וחמש שנים. מפרטים אלה תוכל אולי להבין מדוע יזמתי את הפגישה בינינו, פרופסור יונוס. חשבנו שלאדם ולארגון המוכיחים חשיבה יצירתית בסיוע לעניים כה רבים, יהיו גם רעיון או שניים לקבוצת דנונה."

לא היה לי מושג על מה בדיוק חשב פרנק ריבו, אבל הרגשתי שהוא מתעניין באמת ובתמים בכל מה שסיפרתי לו. זה זמן רב אני חושב על תפקידו של עולם העסקים בסיוע לעניי העולם. מגזרי כלכלה אחרים — נדבנות, צדקה וארגונים לא ממשלתיים, למשל — מקדישים מזמנם וממרצם להתמודדות עם העוני ותוצאותיו. אבל עולם העסקים — המגזר העדכני והיעיל ביותר מבחינה פיננסית — אינו ערוך כלל להשתתפות פעילה במאבק למיגור העוני.

העבודה שעושה בנק גראמין, על חברותיו השונות, מסייעת למיליוני בני אדם להשתלב בכלכלה ברמה המקומית, ברמה האזורית וברמה העולמית. עתה הם חלק מהשוק, מפרנסים את עצמם ואת משפחותיהם ומרוויחים כסף. דומה היה כי הגיעה השעה לגייס לרווחתם של העניים עסקים מזן חדש. בארוחת הצהריים בפריז החלה מסתמנת הזדמנות כזאת, ובו במקום גמלה בלבי החלטה שלא לשמוט אותה מידי.

היה זה דחף ספונטני ולא הצעה מתוכננת בקפידה, כיאה לבכירי עולם העסקים. ואולם במרוצת הזמן נוכחתי לדעת שכמה מהמיזמים המוצלחים ביותר שלי לא היו פרי ניתוח מקדים, אלא התחילו דווקא מתוך דחף לנצל את ההזדמנות "לעשות משהו טוב".

וכך הצעתי לפרנק ולעמיתיו: "אתם יודעים שתושבי בנגלדש ניצבים בתחתית סולם העוני בעולם. תת־תזונה היא בעיה חמורה, במיוחד בקרב ילדים, ויש לה השלכות מחרידות על גדילתם ובריאותם בעתיד.

"התאגיד שלכם הוא יצרן מוביל של מזונות מזינים. מה דעתכם שנקים מיזם משותף שיביא כמה ממוצריכם לכפרי בנגלדש? נוכל להקים חברה בבעלות משותפת ולקרוא לה "גראמין דנונה". היא תייצר מזונות בריאות לשיפור תזונתם של תושבי הכפרים בבנגלדש, ובמיוחד של הילדים. אם המוצרים יימכרו במחיר נמוך, נוכל לחולל תמורה של ממש בחייהם של מיליוני בני אדם."

זה היה הרגע שבו גיליתי שפרנק ריבו, מנכ"ל אחד התאגידים הנודעים בעולם, מסוגל להיות אימפולסיבי לא פחות מ"הבנקאי של העניים" מבנגלדש. הוא קם מכיסאו, הושיט לי את ידו מעבר לשולחן, אמר "בוא נעשה זאת," ולחץ את ידי.

חשתי התרוממות רוח ופליאה גם יחד. "יכול להיות שזה קורה מהר כל כך?" תהיתי. "על מה סיכמנו כאן בעצם? אולי הוא לא הבין את המבטא הבנגלדשי שלי?" חזרנו והתיישבנו. החלטתי לוודא שפרנק הבין לְמה הוא — והתאגיד שלו — מכניסים את עצמם.

"אולי לא הבהרתי את עצמי," אמרתי בעדינות. "אני מציע חברה חדשה, מיזם משותף בין החברה שלך לגראמין. נקרא למיזם "גראמין דנונה", בסדר הזה, משום שבבנגלדש השם גראמין מוּכּר יותר."

פרנק הינהן. "לא, הבנתי בדיוק!" הרגיע אותי. "התוכנית שלך ברורה לי לגמרי. לחצתי את ידך משום שסיפרת לי שבבנק גראמין די באמון שבין הבנק ללוֹות. שמעתי שאתם נותנים הלוואות על סמך לחיצת יד ובלי ניירת משפטית. לכן מיהרתי להתאים את עצמי לשיטה. לחצנו ידיים, ומבחינתי העסקה היא סופית."

תגובתו של פרנק ריגשה אותי מאוד. "זה עוד לא הכול. המיזם המשותף שלנו יהיה עסק חברתי," אמרתי לו. לשבריר שנייה נראה פרנק תוהה קצת, כאילו לא היטיב להבין את המשפט. "עסק חברתי? מה זה?"

"עסק חברתי נועד להגשים יעד חברתי. במקרה זה היעד הוא שיפור התזונה של משפחות עניות בכפרי בנגלדש. עסק חברתי הוא עסק שאינו מחלק דיבידנדים, והוא מוכר מוצרים במחירים המאפשרים לו לשאת את עצמו. בעלי העסק רשאים לקבל בחזרה את סכום השקעתם בחברה, אבל ככלל, משקיעים אינם מקבלים רווחים בצורת דיבידנדים. כל הרווחים נשארים בחברה כדי לממן התרחבות וכדי ליצור מוצרים או שירותים חדשים שיעדם הוא הבאת תועלת ורווחה חברתית.

"רעיון זה הוא פרי דמיוני, ואני הוגה בו כבר זמן רב. אני מאמין שאפשר להקים מיזמים רבים כעסקים חברתיים עם יעדים חברתיים לקידום רווחת העניים. חיפשתי הזדמנות לממש את הרעיון. בבנגלדש כבר התחלנו בזאת, ואנו מקימים עכשיו שורה של בתי חולים לרפואת עיניים כעסק חברתי. אבל מיזם גראמין דנונה יהיה דוגמה חדשה ובעלת משקל רב לאופן הפעולה של עסקים חברתיים, אם רק תסכים."

פרנק חייך. "מעניין מאוד," אמר. הוא קם שוב מכיסאו והושיט את ידו מעל השולחן, ואף אני קמתי ממקומי והושטתי לו את ידי. כשלחצנו ידיים, אמר: "נלך על זה."

הייתי כה המום ומשוכנע שאוזני הוליכו אותי שולל, עד ששעתיים אחר כך, בדרכי לקמפוס, מיהרתי לשגר לפרנק דוא"ל שבו סיכמתי את ההבנות שלנו, וביקשתי ממנו לאשר, להבהיר או לתקן את רשמַי. אם אכן התחייב במלוא הרצינות להקים את העסק החברתי הרב־לאומי הראשון כשותפות בין גראמין לדנונה, רציתי לוודא שהוא מבין בדיוק במה דברים אמורים. ואם אמנם היתה כאן איזו אי־הבנה, אם היו לו הרהורי חרטה, או אם עמיתיו ניסו להניאו מהעניין, רציתי לתת לו הזדמנות לומר "לא" במהירות, בקלות וללא רגשי טינה.

אבל פרנק וצוות דנונה קיבלו עליהם מחויבות מלאה למיזם. בעודי נותן את ההרצאה בקמפוס, הגיע טלפון מעמנואל פַבֶּר, מנהל הפעילויות של דנונה באסיה. פרנק הזכיר את עמנואל בפגישתנו, וציין כי הוא האדם הנכון במקום הנכון לניהול ענייני דנונה במיזם המשותף. עמנואל דיבר ממשרדו בשנחאי.

"פרופסור יונוס," פנה אלי, "אני נרגש לשמוע שמהארוחה שלכם צמח רעיון ממשי. אני מצפה לפגוש אותך ולשוחח על המיזם. בינתיים, אנא שלח לי את מחשבותיך הראשוניות." הבטחתי לו שאעשה זאת.

לא זו בלבד שפרנק ריבו ודנונה מחויבים למיזם במלוא מובן המילה, הם גם האיצו בנו להתקדם כדי שהעסק החדש יקרום עור וגידים במציאות מהר ככל האפשר. את כל זאת גיליתי בסערת החודשים הבאים, כשקבוצות דנונה וגראמין פעלו בכוחות משותפים במטרה ליצור משהו חדש לגמרי, שטרם היה כמותו: העסק הרב־לאומי הראשון, שתוכנן מראש כעסק חברתי לכל דבר.

חלק ראשון–

ההבטחה הטמונה בעסקים חברתיים

1. זן חדש של עסקים

מאז קרסה ברית המועצות ב־1991, סחפו השווקים החופשיים את העולם בסערה. כלכלת השוק החופשי הכתה שורש בסין, בדרום־מזרח אסיה, בחלקים ניכרים של דרום אמריקה, במזרח אירופה ואפילו בברית המועצות לשעבר. ואכן, יש דברים רבים שהשוק החופשי מפליא לעשות. במדינות שבהן השיטה הקפיטליסטית מושלת בכיפה זה שנים רבות — במערב אירופה ובצפון אמריקה — אי־אפשר שלא להתרשם מן השפע האדיר. שפע זה מלוּוה בחדשנות טכנולוגית מדהימה, בתגליות מדעיות ובקדמה של ממש בתחומי החינוך והחברה. הופעתו של הקפיטליזם המודרני לפני כשלוש מאות שנה איפשרה קדמה חומרית מן הסוג שלא היה מוכר עד אז. ואילו כיום, כמעט דור לאחר קריסתה של ברית המועצות, מסתמנת בבירור תחושת התפכחות.

אין כל ספק כי הקפיטליזם משגשג מתמיד. עסקים עולים כפורחים, הסחר העולמי גואה, תאגידים רב־לאומיים מתפשטים בשוקי העולם המתפתח ובגוש הסובייטי לשעבר, והקדמה הטכנולוגית צוברת תאוצה. ואולם השגשוג פוסח על רבים, רבים מדי. נתוני התפלגות ההכנסות בעולם מספרים את הסיפור האמיתי: 94 אחוזים מהכנסות העולם מגיעים אל 40 אחוזים מתושבי הכדור שלנו, ואילו 60 האחוזים הנותרים צריכים למצוא דרך להתקיים על 6 אחוזים בלבד מהכנסות העולם. מחצית העולם מתקיימת על שני דולרים ליום ופחות; קרוב למיליארד בני אדם מתקיימים על פחות מדולר אחד ליום.

העוני לא מפוזר באופן שווה בעולם, ובאזורים מסוימים תוצאותיו הרסניות לאין שיעור. באפריקה שמדרום לסהרה, בדרום אסיה ובאמריקה הלטינית, נאבקים מאות מיליוני עניים מרודים שבמרודים על עצם הישרדותם. אסונות עונתיים, בדומה לאסון הצונאמי ב־2004 שהביא לחורבנם של אזורים שלמים לחופו של האוקיינוס ההודי, מוסיפים לקטול מאות אלפי בני אדם בקרב העניים והפגיעים ביותר. הפער בין הצפון לדרום על כוכב הלכת שלנו — בין בעלי ההון בעולם לכל השאר — מתרחב בהתמדה.

ואולם, מקצת המדינות שנהנו מכלכלה משגשגת בשלושת העשורים האחרונים נאלצו לשלם מחיר כבד. מאז ביצעה סין רפורמות כלכליות, בשלהי שנות השבעים של המאה ה־20, התחוללה בה צמיחה כלכלית מואצת, ועל פי נתוני הבנק העולמי, יותר מ־400 מיליון סינים נחלצו ממעגל העוני (כיום הודו היא המדינה שבה האוכלוסייה הענייה ביותר, אף כי שיעור האוכלוסייה הכולל בסין גבוה יותר).

זאת ועוד, הקדמה המואצת החמירה מאוד את המצוקות החברתיות. במרוץ אל הצמיחה התעלמו השלטונות בסין מן העובדה שחברות מזהמות את המים ואת האוויר. ואף כי חל שיפור במצבם של רבים מהעניים, הפער בין מי שיש להם לבין מי שאין להם עדיין מתרחב בהתמדה. על פי מדדים רשמיים, כמו מדד ג'יני, אי־השוויון בהכנסות חמור יותר בסין מזה שבהודו.

אפילו בארצות הברית, ששמה הוא שם נרדף לשפע אדיר, רווחה חברתית רחוקה מלהיות נחלת הכלל. מקץ שני עשורים של שיפור איטי, מספר האנשים החיים בעוני גדל בשנים האחרונות.^[2] לכ־47 מיליון אמריקנים, קרוב לשישית האוכלוסייה, אין ביטוח בריאות כלל, וטיפול רפואי בסיסי הוא כמעט מחוץ להישג ידם. לאחר תום המלחמה הקרה ציפו רבים ל"רווחי השלום". רבים סברו כי הוצאות הביטחון יצטמצמו וכי יגדל מספרן של תוכניות חברתיות לחינוך ולסיוע רפואי. ואולם ממשלת ארצות הברית, במיוחד לאחר ה־11 בספטמבר 2001, התמקדה בפעילות צבאית ובאמצעי ביטחון והתעלמה מהעניים.

ועם זאת, מצוקות גלובליות אלה לא נותרו באפלה. כשהחל המילניום החדש, התגייס כל העולם לפתרונן. בשנת 2000 התכנסו מנהיגי העולם באו"ם והתחייבו, בין שלל היעדים האחרים שנקבעו, לחתור לצמצום העוני הגלובלי במחצית עד שנת 2015. ואולם בחלוף מחציתה של תקופת היעד, התוצאות מכזיבות ומרבית המשקיפים סבורים כי יעדי הפיתוח של המילניום לא יושגו (אני שמח לציין כי בנגלדש, ארצי שלי, היא יוצאת דופן, שכן היא מתקדמת באופן ברור ובהתמדה בדרך להגשמת היעד של צמצום העוני במחצית עד 2015).

מה השתבש אפוא בתחזיות? בעולם שבו אידיאולוגיה של יוזמה חופשית מושלת בכיפה ללא עוררין, מדוע מכזיב השוק החופשי כה רבים מתושבי הכדור שלנו? מדוע צועדות מדינות אחדות בבטחה אל עבר השגשוג, ואילו רבות אחרות משתרכות מאחור?

הסיבה לכך פשוטה. במתכונתם הנוכחית, שווקים נטולי מגבלות אינם אמורים לספק מענה למצוקות חברתיות. נהפוך הוא, הם עלולים להחמיר את העוני, התחלואה, זיהום הסביבה, השחיתות, הפשיעה ואי־השוויון.

אני נמנה עם המצדדים בגלובליזציה — במובן המאפשר לשוק החופשי להתפתח אל מעבר לגבולות הלאום ולקדם סחר וזרימת הון בין מדינות. אני מצדד בפיתויים העסקיים שמציעות ממשלות לתאגידים בינלאומיים, דוגמת הקלות בפעילות, במיסוי וברגולציה (הסְדרה). גלובליזציה כעקרון פעולה כללי בעסקים עשויה להניב יותר רווחה לעניים מכל חלופה אחרת. ואולם ללא בקרה הולמת וקווי מדיניות ברורים, הגלובליזציה טומנת בחובה פוטנציאל הרסני.

אפשר לדמות את הסחר הגלובלי לכביש מהיר של מאה מסלולים החוצים את העולם לאורכו ולרוחבו. כאשר המסלולים נגישים לכול באופן חופשי, ללא רמזורים, ללא הגבלת מהירות, ללא הגבלות על גודל, ואפילו ללא סימון נתיבים, ישתלטו על הכביש משאיות הענק של הכלכלות החזקות ביותר. כלי רכב קטנים — הטנדר של החקלאי, עגלות רתומות לשוורים וריקשות נישאות בידי אדם — יסולקו בכוח מהכביש.

כדי שהכול יפיקו תועלת מהגלובליזציה, אנו חייבים לאמץ חוקי תנועה הוגנים, תמרורים ומשטרת תנועה. את התפיסה של "כל דאלים גבר" יש להחליף בכללים שיבטיחו כי גם למרודים שבעניי העולם יובטח מקום על המסלול, שאם לא כן, ישתלט על השוק העולמי החופשי אימפריאליזם פיננסי.

באופן דומה, גם שווקים לאומיים, אזוריים ומקומיים זקוקים למערך בקרה סביר ולכללי התנהלות כדי להגן על האינטרסים של השכבות החלשות. ללא צעדים כאלה, בעלי ההון ינצלו בקלות את הנסיבות לתועלתם בלבד. ההשפעה השלילית של קפיטליזם חד־ערוצי ולא מבוקר ניכרת בחיי היומיום — בתאגידים המקימים מפעלים במדינות הנחשלות ביותר בעולם, בניצול עבודה זולה (לרבות עבודת ילדים) ללא כל פיקוח לגריפת רווחים; בתאגידים המזהמים את האוויר, את המים ואת הקרקע כדי לחסוך בעלויות של ציוד ושל אמצעים להגנת הסביבה; בניהול מסעות שיווק ופרסום המושתתים על הונאה ומעודדים צריכת מוצרים לא נחוצים ואף מזיקים.

מגזרים שלמים בכלכלה מתעלמים כליל מהעניים ומוחקים מחצית מאוכלוסיית העולם. העסקים במגזרים האלה מתמקדים במכירת מוצרי יוקרה למי שלא חסר להם דבר, רק משום שהם מאפשרים לגרוף רווחי עתק.

אני מאמין בשוק חופשי כמקור להשראה ולחופש לכול, לא כמקדם נהנתנות מנַוונת לקבוצות עילית קטנות ומיוחסות. מדינות השפע בעולם, בצפון אמריקה, באירופה ובחלקים באסיה הפיקו תועלת עצומה מהיוזמות היצירתיות, מהיעילות ומהפעלתנות שיצר השוק החופשי. אני עצמי מקדיש את חיי להביא יתרונות אלה לזנוחים שבתושבי הכדור שלנו — העניים המרודים שבמרודים, המודרים כליל מהשיח הכלכלי והעסקי. מניסיוני למדתי ששילוב העוצמה והיעילות המאפיין את השוק החופשי עשוי לקדם פתרונות לעוני הגלובלי ולהידרדרות הסביבה, ואולם יעדים אלה לא יהיו בהישג יד כל עוד השוק מנותב באורח בלעדי וחסר מעצורים לשירות צורכיהם הפיננסיים של בעלי המניות ובעלי ההון.

האם הפתרון מצוי בידי השלטונות?

רבים סבורים שאם קצרה ידו של השוק החופשי להביא מזור למצוקות החברתיות, על השלטונות לעשות זאת. בדיוק כפי שעסקים פרטיים ממוקדים בגריפת רווחים אישיים, השלטונות אמורים לייצג את האינטרסים של החברה כולה. מכאן קצרה הדרך להניח כי הטיפול במצוקות חברתיות בקנה מידה גדול צריך להיות מונח לפתחו של הממשל.

ממשלה יכולה לסייע ביצירת העולם שנרצה לחיות בו, שכן קיימות מטרות חברתיות שנבצר מאנשים פרטיים או מארגונים פרטיים לממשן — ביטחון לאומי, בנק מרכזי להסדרת תנועות ההון והפעילות הבנקאית, חינוך ציבורי, מערכת בריאות לאומית שתבטיח טיפול רפואי לכול ותמנע התפשטות מחלות. וחשוב לא פחות, הממשלה היא הקובעת את חוקי הפיקוח וההגבלים על הקפיטליזם — חוקי התנועה — ואוכפת אותם. בכלכלה העולמית, כללי הגלובליזציה והסדרתה עדיין שנויים במחלוקת, וטרם גובש במלואו מנגנון כלכלי בינלאומי לבקרה ולהסדרה. עם זאת, ברמה הלאומית והמקומית פועלות ממשלות רבות בהצלחה ניכרת להסדרת הפיקוח על השוק החופשי. דבר זה נכון במיוחד בעולם המתועש, שבו הקפיטליזם נהנה מהיסטוריה ארוכת שנים והממשלות הדמוקרטיות ישמו בהדרגה מערכות בקרה סבירות.

חוקי התנועה בשווקים החופשיים מסדירים פיקוח על מזון ותרופות, לרבות איסורים על הונאת צרכנים, על מכירת מוצרים מסוכנים או פגומים, על פרסום כוזב, על הפרת חוזים ועל זיהום הסביבה. חוקים אלה אף קובעים ומסדירים את תחומי המידע וההתנהלות העסקית — פעילות הבורסה, חשיפת מידע כספי על חברות, הסדרת חובת דיווח וניהול חשבונות. כללים אלה מבטיחים כי הפעילות בזירת העסקים תהיה הוגנת.

חוקי התנועה בעסקים רחוקים משלמות, ולא תמיד הם נאכפים כהלכה. לפיכך, חברות מסוימות מוסיפות להונות צרכנים, לזהם את הסביבה ולמעול באמון המשקיעים. הבעיות האלה מחריפות במיוחד במדינות המתפתחות, שממשלותיהן הן לא אחת חלשות ומושחתות. בעולם המפותח, ממשלות מבצעות בדרך כלל את תפקידי הפיקוח והבקרה ביעילות, אף כי החל בשנות השמונים פוליטיקאים שמרנים לא חסכו כל מאמץ בניסיון לטרפד את תקנות הממשל.

זאת ועוד, גם במנגנון הסדרת הפעילות העסקית של הממשלה הטובה ביותר אין כדי להבטיח התמודדות עם מצוקות חברתיות חמורות, וכל שכן להביא לפתרונן. ממשלה עשויה להשפיע על אופן הפעילות העסקית במדינה, אך נבצר ממנה לטפל באותם תחומים שעולם העסקים מזניח או מתעלם מהם. אי־אפשר להורות לעסקים לפתור בעיות; הם זקוקים למניע כדי לרצות לעשות זאת. חוקי התנועה עשויים לפנות מקום למכוניות קטנות ולמשאיות ואפילו לריקשות על הכביש המהיר של הכלכלה הגלובלית. אבל מה יהיה גורלם של מיליוני בני אדם שאין ברשותם ולוּ כלי רכב צנוע? מה יעלה בגורלם של מיליוני נשים וילדים שלצורכי קיומם הבסיסי ביותר אין מענה? איך אפשר לשתף את המחצית התחתונה של אוכלוסיית העולם בפעילות הכלכלית השגרתית והמקובלת ולהכשירה לתחרות בשוק החופשי? תמרורים ומשטרת תנועה כלכלית רחוקים מלספק מענה.

מאז ומעולם ניסו ממשלות לפתור מצוקות חברתיות מסוג זה. בשלהי ימי הביניים נחקקו באנגליה "חוקי העניים" למען אותם חסרי כול, שלולא חוקים אלה היו פשוט גוועים ברעב. ממשלות מודרניות מפעילות תוכניות לפתרון בעיות חברתיות, ומעסיקות רופאים, אחיות, מורים, מדענים, עובדים סוציאלים וחוקרים בניסיון להקל את המצוקה.

במקצת המדינות פועלות בהצלחה סוכנויות ממשלתיות לקידום המאבק בעוני, בתחלואה ובמצוקות חברתיות. כך למשל טופלה התפוצצות האוכלוסין בבנגלדש, שהיא אחת המדינות שבהן צפיפות האוכלוסייה היא גבוהה ביותר, 145 מיליון בני אדם על שטח כשטחה של מדינת ויסקונסין. ובמילים אחרות, לוּ נדחסה כל אוכלוסיית העולם לתוך שטחה של ארצות הברית, שיעור צפיפות האוכלוסייה עדיין היה נמוך אך במעט מצפיפות האוכלוסין בבנגלדש היום! אף על פי כן, השיגה בנגלדש התקדמות ניכרת בהקלת לחצי הצפיפות. בשלושת העשורים האחרונים צנח מספר ילדיה הממוצע של אם מ־6.3 ב־1975 ל־3.3 ב־9991, והירידה נמשכת. את השיפור המרשים אפשר לזקוף בעיקר לזכות מאמצי הממשלה, לרבות הספקת מוצרים ומידע על תכנון המשפחה ושירותי מרפאות ברחבי המדינה. גם ארגונים לא ממשלתיים (NGO) ובנק גראמין השקיעו מאמצים רבים בפיתוח ומילאו תפקיד חשוב בהקלת המצוקה.

ממשלות מסוגלות לעשות הרבה למען פתרון מצוקות חברתיות. הן גדולות וחזקות ובעלות גישה לכל שכבות החברה, ובאמצעות גביית מסים הן יכולות לגייס משאבים אדירים. אפילו ממשלות במדינות נחשלות, שהכנסותיהן ממסים צנועות, עשויות להשיג תמיכה מקרנות בינלאומיות בצורת מענקים והלוואות בריבית נמוכה. מפתה מאוד אפוא להניח את בעיות החברה לפתחן של הממשלות ולומר, "הנה, טפלו במצב." לו הניבה גישה זו תוצאות, היו הבעיות נפתרות מזמן. העובדה שהן רחוקות מפתרון מעידה כי ממשלה לבדה אינה מסוגלת לעשות זאת. ונשאלת השאלה, מדוע לא?

התשובה על שאלה זו סבוכה. ממשלות עלולות להיות לא יעילות, איטיות, מושחתות, בירוקרטיות, ואף יכולות להנציח את המאפיינים האלה. כל אלה הן תופעות לוואי של יתרונות הממשלה: מצד אחד, ממדי הענק, הכוח והשליטה מסרבלים את הממשלה, ומן הצד האחר הם אבן שואבת להעצמת כוח ושליטה ולצבירת עושר למטרות אישיות.

לעתים קרובות הממשלה יעילה בהקמת מיזמים, אך מתרשלת בסגירתם כשאין בהם עוד כל תועלת. אינטרסים אישיים — ובמיוחד משרות — נולדים יש מאין בכל גוף. בבנגלדש, למשל, המשיכו להעסיק בשכר עובדים שעבודתם היחידה היתה למתוח שעונים במשרדי הממשלה, וזאת שנים רבות לאחר ששעונים חשמליים החליפו את הישנים.

פוליטיקה אף היא מטרפדת את יעילות הממשלה. מובן ש"פוליטיקה" עשויה להתפרש גם כ"אחריותיות". העובדה שקבוצות שונות באוכלוסייה תובעות מהממשלה לדאוג לאינטרסים שלהן ומפעילות לחץ על נציגיהן כדי לקדם את האינטרסים האלה היא אחד ממאפייניה המהותיים של הדמוקרטיה.

ואולם דווקא היבט זה בפעילות הממשלה מסכל לא פעם את האפשרות למצוא מענה יעיל לבעיה בשל אינטרסים של קבוצת לחץ זו או אחרת. וזו למשל הסיבה לכך שבמערכת הבריאות הכושלת, הבלתי יעילה ומוּטת השחיתות בארצות הברית, לעשרות מיליוני בני אדם אין ביטוח רפואי כלל. עד כה לא היה אפשר לבצע רפורמה בשיטה בשל התנגדותן של חברות הביטוח והתרופות, עתירות הכוח והאינטרסים.

החולשות המובְנות האלה בממשל מסבירות מדוע כלכלות בניהול מלא של המדינה, כפי שהיתה ברית המועצות בעידן הסובייטי, קורסות בסופו של דבר. הן גם מסבירות מדוע בני אדם בכל העולם אינם מרוצים מפתרונות ממשלתיים למצוקות חברתיות.

על הממשלה מוטלת אפוא החובה למלא את חלקה בהקלת המצוקות החמורות ביותר, ואולם אין היא מסוגלת לפתור את הבעיות בכוחות עצמה בלבד.

---

^[1] העניים, גיבורי ספר זה, לא דומים כלל לעניים בתפיסת העוני המוכרת בעולם המערבי. הכוונה למרודים שבעניי העולם, לנזקקים, שלעתים קרובות הם חסרי כול, ללא גישה לחשמל, למים נקיים ולאמצעי סניטציה.

^[2] למושג "עוני" יש הגדרות רבות, כמעט כמספר היחידים והקבוצות החוקרים אותו. מחקר עדכני של הבנק העולמי מציין 33 הגדרות לקווי עוני, המשמשות מדינות רבות כשהן נדרשות לטיפול באוכלוסייתן הענייה. בתחילת הפרק הזכרתי סמן עוני של דולר אחד ליום או פחות. בשאר פרקי הספר, כשאני מזכיר עוני ללא הסבר נוסף, כוונתי להגדרה של דולר ליום.