ארץ פרומה / כריסטיאן קראכט / קטע ראשון

לעמוד הספר

אחת

אז ככה, זה מתחיל בזה שאני עומד בפיש-גוֹש, בחוף ליסְט שבזילְט, ואני שותה בירה יֶוֶור בבקבוק. פיש-גוֹש זה קיוסק למאכלי ים, שהוא מפורסם מאוד, כי מכל הקיוסקים למאכלי ים בגרמניה זה הקיוסק שנמצא בנקודה הכי צפונית. הוא נמצא בקצה העליון של האי זילְט, ממש על הים, ואתה חושב לעצמך, עכשיו בטח יהיה פה גבול, אבל במציאות אין שם שום דבר חוץ מקיוסק למאכלי ים.

אז ככה, אני עומד שם בגוֹש ושותה יֶוֶור. קצת קר בחוץ, ונושבת רוח מערבית, ובגלל זה אני לובש מעיל בַּארְבּוּר עם בִּטנה.¹ בינתיים אני אוכל עוד מנה של שרימפס סְקַמפּי ברוטב שום, למרות שכבר אחרי המנה הראשונה הרגשתי לא טוב. השמים כחולים. מפעם לפעם איזה ענן שמן נדחף ומסתיר את השמש. לפני זה שוב פגשתי את קארין. אנחנו מכירים עוד מזָאלֶם,² למרות שלא דיברנו אז אחד עם השני, וראיתי אותה כמה פעמים בדיסקוטקים, ב-Traxx בהמבורג וב-P1 במינכן.³

קארין בעצם נראית ממש טוב, עם השיער בְּלוֹנד שלה בתספורת קארֶה. קצת יותר מדי זהב על האצבעות לטעמי. למרות שלפי הצחוק שלה ואיך שהיא מסיטה את השיער מהעורף ונשענת קצת לאחור, בטוח שהיא טובה במיטה. חוץ מזה היא שתתה לפחות כבר שתי כוסות שַאבְּלי.⁴ קארין לומדת מנע"ס⁵ במינכן. זה לפחות מה שהיא מספרת. גם ככה אתה אף פעם לא יכול לדעת בדיוק דברים כאלה. גם היא לובשת מעיל בארבור, אבל שלה כחול. קודם, כשדיברנו על מעילי בארבור, היא אמרה שהיא לא רוצה לקנות ירוק, בגלל שהכחולים נראים יותר יפה כשהם משופשפים. אבל לא נראה לי שזה נכון. הבארבור הירוק שלי יותר מוצא חן בעיני. מעילי בארבור משופשפים, זה לא מביא לשום מקום. אני אסביר את זה אחר כך, את מה שאני מתכוון.

קארין נמצאת כאן עם המרצדס הכחולה-כהה מדגם S של אח שלה, שסוגר בפרנקפורט עסקאות עתידיות על סחורות. היא אומרת שהמרצדס היא די טובה, כי היא נוסעת מהר בטירוף ויש בה טלפון. אני אומר לה שאני בעיקרון לא חושב שמרצדס היא טובה. אז היא אומרת, היום בערב בטח יֵרד גשם, ואני אומר לה: לא, מאה אחוז שלא. אני מחטט עם המזלג בשרימפס סְקַמפּי. אין לי יותר חשק לאכול את זה. לקארין יש עיניים די כחולות. אולי יש לה עדשות מגע צבעוניות?

עכשיו היא מדברת על גוֹטיֶה ושכבר אין לו את זה יותר, מבחינת העיצוב, ושהיא חושבת שכריסטיאן לַקרוּאָה הרבה יותר טוב, בגלל שהוא משתמש בצבעים כאלה שזה ממש לא ייאמן, או איזה משהו דומה לזה. אני לא מקשיב לה כל כך.

מישהו מפיש-גוש כל הזמן מכריז במיקרופון על הזמנות של כל מיני מנות של צדפות, וזה כל הזמן מפריע לי להתרכז, כי אני מדמיין לעצמי שצדפה אחת מורעלת, והיום בלילה איזשהו עַרס שאוהב לשתות דווקא שאבלי יחטוף כאב בטן ממש נורא ויצטרכו לקחת אותו לבית החולים מחשש לזיהום סלמונלה או איזה משהו כזה. איך שאני מדמיין את זה לעצמי, אני לא יכול שלא לחייך בחצי חיוך, וקארין חושבת שאני מחייך בגלל הבדיחה שהיא בדיוק סיפרה, והיא מחייכת אלי בחזרה בחצי חיוך, למרות שאני, כמו שכבר אמרתי, בכלל לא הקשבתי לה.

*

אני מדליק לי סיגריה, ובזמן שקארין ממשיכה לדבר, אני מסתכל על גרֵייהָאוּנד שחור, שיש לו קולר שמודבקות עליו פרוֹת מוזהבות זעירות, איך הוא מוריד ככה, ליד איזה שולחן, חתיכה גדולה של נקניק-חרא. הכלב הזה מחרבן בצורה מוזרה, כשהוא חצי עומד, ואני יכול לראות בדיוק איך רבע מהנקניקייה נשאר דבוק לו לתחת.

אני שוב לא יכול שלא לחייך, למרות שעכשיו אני מרגיש ממש לא טוב, כי בעצם גם לשרימפס סְקַמפּי היה איכשהו טעם מוזר, ואני קוטע את קארין ושואל אותה, אם לא כדאי שניסע לקַמְפֶּן ונלך לאוֹדין. היא אומרת, בטח שכן, ואני גומר לשתות את הבירה שלי, למרות שבעצם בירה יֶוֶור לא טעימה לי בכלל, ואנחנו הולכים לאוטו שלה, כי ממש אין לי חשק עכשיו להידחק בטְרָיוּמְף⁶ הצרה שלי.

היא פותחת את המכונית שלה, ואנחנו נכנסים פנימה, ובתוך המכונית עדיין יש ריח של משהו חדש לגמרי, של עור. בזמן שקארין מתחילה לנסוע, אני זורק את הסיגריה שלי מהחלון, כי אני לא רוצה להרוס את הריח הזה של החדש, ובגלל שקארין לא מעשנת. היא שמה קָסֶטָה, ובזמן ששיר ממש גרוע של סנאפּ מתנגן מתוך הרדיו-טייפ, קארין עוקפת גולף שבתוכה יושבת בחורה די יפה. אני מרכיב את משקפי השמש שלי, וקארין מספרת איזה משהו, ואני מסתכל החוצה מהחלון.

משמאל ומימין לכביש, זילט דוהר על פנינו, ואני חושב: זילט הוא בעצם סוּפֶּר יפה. השמים ממש גדולים, ויש לי מין הרגשה כזאת, כאילו אני מכיר טוב מאוד את האי הזה. אני מתכוון שאני מכיר את מה שנמצא מתחת לאי או מאחוריו, ועכשיו אני לא יודע אם הצלחתי להסביר את עצמי כמו שצריך. ברור שאני אולי גם מרמה את עצמי.

קצת לפני קַמְפֶּן קארין פונה פתאום מהכביש ימינה, אל מגרש החניה של ביסטרו בּוּהְנֶה 16, אל חוף הנודיסטים, ואני חושב לעצמי, הֵיי, רגע, מה זה, מה קורה פה עכשיו? אנחנו מחנים בדיוק בין פּוֹרשֶה לאיזה רכב שטח מזורגג כזה, ואנחנו יוצאים מהמכונית, ובגלל שאני מסתכל בקארין מבעד למשקפי השמש שלי במבט קצת מופתע, היא קולטת שבעצם לא הקשבתי לה באוטו. היא שוב צוחקת את הצחוק היפה שלה, והיא מסבירה לי שאנחנו עוד צריכים קודם לאסוף את סֶרג'יוֹ ואָנֶה, שבדיוק יושבים עכשיו על החוף, ושחוץ מזה הם עוד צילצלו לפני זה במיוחד בטלפון הנייד, הם התקשרו אליה למרצדס, זה מה שאני מתכוון.

אנחנו יוצאים מהמכונית, ואני חושב על זה שהטלפון הנייד בטח די ייהרס שם, בחוף, בגלל החול והמים המלוחים. קארין נותנת לשומר בחניה כמה מארקים ביד, ואנחנו הולכים אל החוף על טיילת העץ, בין הדיונות. בזמן שאנחנו הולכים על קורות העץ הרקובות, קארין מדברת על שוּמַנְס במינכן ואיך היא היתה שם לא מזמן, וככה היא הכירה בבּר הזה את מקסים בִּילֶר, והיא מספרת שהוא היה כזה פיקח, ממש כמו שד, והיא טיפ-טיפונת פחדה ממנו.⁷

מאותו רגע אני לא מקשיב יותר, כי פתאום הריח הזה של קורות העץ ושל הים עולה לי בתוך האף, ואני חושב על זה שכשהייתי ילד קטן, תמיד באתי לפה, וביום הראשון בזילט זה תמיד היה הריח הכי נהדר שיש: כשכבר המון זמן לא ראית את הים ואתה באטרף מרוב שאתה שמח על זה וקורות העץ מדיפות מין ניחוח חמים כזה מתחת לקרני השמש. זה היה ריח מוכר, ידידותי, מבטיח איכשהו וגם, נו, איך לומר, גם חמים. עכשיו עוד פעם יש ריח כזה, ואני שם לב לזה שאני באמת כמעט צריך לבכות קצת, אז אני מדליק לי במהירות סיגריה ומעביר לי על הפנים את השרוול של הבארבור שלי.

די מביך, כל העסק הזה, אבל קארין לא קלטה מזה שום דבר, וחוץ מזה בדיוק עכשיו היא עסוקה עם השומר בכניסה לחוף, שרוצה לראות את כרטיס המנוי של הפנסיונרים הדפוקים האלה, שפשוט חייבים להתרחץ פה בחוף. קארין נותנת לבנאדם שנים-עשר מארקים לכרטיס יומי בשביל שנינו, ואני רוצה להגיד לה תודה, אבל אני משאיר את זה ככה ולא אומר כלום.

השמש מתחילה לצרוב בשמים, ונהיה לי חם, וברור שגם לקארין, כי היא מורידה את הבארבור שלה וגם את הסוודר. הסוודר ממש יפה. מתחת לזה היא לובשת רק בגד גוף, ואני רואה שיש לה שדיים מוצקים ודי גדולים, ואני שם לב שהיא יודעת שאני רואה את זה. הפטמות שלה קצת עומדות בגלל הרוח, שהיא עדיין די קרירה למרות השמש שלוהטת ככה.

אני גם כן מוריד את המעיל-בארבור ואת הז'קט, ואני מקפל גבוה את השרוולים של החולצה. טוב שלקחתי את משקפי השמש, אני חושב לעצמי. הרוח שבאה מהים פורעת את השיער שלי שמרוח בג'ל ומסורק לאחור, ומעיפה אותו קדימה. זאת אומרת, יש לי מקדימה בראש שיער חום בהיר די ארוך, ואם אני נותן לו לגלוש למטה, הוא מגיע לי עד הסנטר. באותו רגע עולה לי בראש, שצריך להיות לי עוד קצת ג'ל לשיער בכיס הפנימי של המעיל-בארבור, ואני שואל את עצמי מתי אני אוכל להשתמש בג'ל בלי שזה יהיה מביך.

עכשיו אנחנו כבר כמעט בחוף. מימין ומשמאל יש דיונות, ובכל מקום הרוח מנענעת את השיחים האלה בחוף, את שיחי האַבְרָש ואת ידיד החולות. זה נראה כמעט כאילו יש גלים על היבשה. שחפים צווחים מעלינו, ואני חושב על זה שגֶרינג, שבילה פה בזילט את החופשות שלו, איבד פה פעם את פגיון-הדם-והכבוד שלו, ככה באמצע בין הדיונות. אירגנו שם משלחת חיפוש ענקית והבטיחו פרס גבוה למי שימצא את הפגיון, ובסוף מישהו מצא אותו, איזה פרח איכרים, אחד בשם בּוֹי לַארסֶן או משהו כזה. פרחי איכרים, ככה קראו אז לאיכרים צעירים. כולם מתו מצחוק בגלל גרינג השמן, איך הוא השתין בדיונות ותוך כדי זה איבד את הפגיון הטיפשי שלו, רק בוי לארסן לא צחק, כי הוא קיבל את הפרס. רק אחרי זה, נראה לי, הוא צחק מכל הלב.

אני חושב על השם בוי ועל זה שרק כאן למעלה, בזילט, יש לאנשים שמות כאלה, ככה, כאילו זה כבר לא גרמניה בכלל, אלא מין משהו כזה באמצע בין גרמניה לאנגליה. כאן בזילט היו סוללות הנ"מ, בקו המוצבים הקדמי, כמו שקוראים לזה, והאנגלים התמקמו כאן להרבה זמן אחרי המלחמה, ובתור ילד הייתי משחק בתוך הבונקרים הגרמניים האחרונים שנשארו מאז, בחוף של וֶסטֶרלַנד. נראה לי שבינתיים כבר פוצצו אותם.

שם בהמשך, בחוף, בספסל חוף מחופה שמפוספס בפסים כחול-לבן, יושבים סרג'יו ואנה. אני מזהה אותם בלי בעיה, כי את אנה אני מכיר. פעם, ב-P1, ניסיתי להתחיל איתה, וזה היה פיאסקו די רציני, כי הייתי שיכור והייתי צריך להקיא, וכשחזרתי מהשירותים, היא כבר לא היתה שם. בכל מקרה, נראה לי שזה היה ככה. קארין ואני פונים לעבר הספסל המחופה. אנחנו אומרים, הַיי, אבל אנה לא מזהה אותי, או שהיא מעמידה פנים שהיא לא מזהה אותי. יש להם איתם שני בקבוקים של שמפניה, והם נותנים לנו שני גביעי פלסטיק. קארין מדברת עם אנה, אז אני מתחיל שיחה עם סרג'יו. סרג'יו הוא אחד כזה שתמיד מוכרח ללבוש חולצות ראלף לורן בצבע ורוד, וחוץ מזה הוא לא מסוגל להסתובב בלי רולקס ישן, ואם הוא לא היה יחף, והמכנסיים שלו לא היו מקופלים עד למעלה, הוא בטח היה נועל מוקסינים של אַלדֶן, את זה אני יכול לראות בלי שום בעיה.

כדי לומר איזשהו משהו, אני אומר שאחר כך יֵרד גשם, וסרג'יו אומר שמאה אחוז שמזג האוויר יישאר ככה בדיוק כמו שהוא. אני שם לב שיש לו מבטא, ואני שואל אותו מאיפה הוא, והוא אומר: מקולומביה. ואז איכשהו נגמרים לנו הנושאים לשיחה, וסרג'יו לא מדבר יותר, אז אני מדליק לי סיגריה, ואני מסתכל קודם בציפורניים שלי ואחר כך בים.

יש סוד אחד, שאנחנו, הילדים, שפעם היינו באים לזילט לחופשות, שוב ושוב שמענו עליו מסיפור שסיפרו לנו כאילו בסתר, ככה בחדרי חדרים: אי-שם, רחוק-רחוק, לפני וֶסטֶרלַנד, במקום שהיום נמצא בו הים הצפוני האדיר, היתה פעם עיר אחת, שקראו לה רוּנְגְהוֹלְט. לפני הרבה שנים העיר הזאת היתה חלק מהאי, עד שלפני מאתיים שנה או משהו כזה היתה גאות עצומה, ונחשול גדול בא ושטף את הכול לתוך הים, אל הַנְס הבוהק, זאת אומרת, ככה קראו אז לים. בכל מקרה, כל התושבים טבעו אז, והסוד היה שאם מתרכזים ומקשיבים טוב-טוב כשיש רוח מערבית, אז אפשר לשמוע את הפעמונים במגדל של הכנסייה של רוּנְגְהוֹלְט, איך הם מצלצלים מתחת לפני הים וקוראים למאמינים לבוא לתפילה. זה תמיד הטיל עלינו פחד אימים, החיזיון הזה של הפעמונים המצלצלים, אבל למרות זאת לעתים קרובות אנחנו, הילדים, היינו הולכים בלילה אל החוף בשביל להקשיב, והיינו מצמידים את האוזניים חזק-חזק אל החול.⁸

בינתיים סרג'יו לוקח את הטלפון הנייד ומדבר עם איזה מישהו בספרדית, ותוך כדי זה הוא כל הזמן מסתכל עלי, וזה מעצבן אותי, אז אני מסתובב אל קארין ואנה. אנחנו לוקחים שלושתנו ביחד, כמו בפקודה, שְלוּק מהשמפניה רוֹדֶרֶר, וזה נראה כל כך מצחיק, שקארין עוד פעם לא יכולה שלא לצחוק. נראה לי שקארין ממש מוצאת חן בעיני.

אחרי זה אנחנו מתקפלים והולכים בחזרה למגרש החניה. קארין ואני נכנסים למרצדס שלה, וסרג'יו ואנה לוקחים את הלֶנד קרוּזֶר שלפני זה חנינו על ידה כאילו במקרה. קארין ואנה די שתויות והן גם נוהגות ככה. אני אומר לקארין שזה היום האחרון שלי בזילט ושמחר אני נוסע מפה, וקארין מנענעת את הראש ואומרת: חבל, ואז היא מסתכלת עלי ומחייכת. זה חיוך מאוד יפה.

קצת אחרי שלט הכניסה לקַמְפֶּן, היא כמעט נכנסת באיזה פנסיונר שהולך שם בכביש ולא רואֶה את המכונית באה. הפנסיונר חובש כובע קורדרוי קטן ולובש מעיל בְּלוּזוֹן בצבע חציל, והוא מקלל אותנו ומשתולל כמו מטורף מאחורינו, ואני אומר לקארין שזה בטוח שהוא נאצי, וקארין צוחקת.

אנחנו פונים לתוך רחוב הוויסקי. השמש כבר נמוכה בשמים, והיא מציפה את רחוב הוויסקי באור זהוב. אולי בגלל זה קוראים לו ככה, לרחוב, אני חושב לעצמי, לא רק בגלל שיש בו הרבה פאבים, אלא גם בגלל שהוא נראה כזה צהוב-זהוב כשהשמש יורדת עליו במין אלכסון כזה כמו עכשיו. אני בטח כבר מה-זה שיכור, אם אני חושב כאלה שטויות. אנחנו מחנים את המכונית, יוצאים ממנה והולכים לאוֹדין. בדרך לשם היד של קארין נוגעת לרגע ממש קצר ביד שלי, ואני חוטף התקף שיעול.

האודין מפוצץ, למרות שעדיין די מוקדם. בדרך כלל אי-אפשר למצוא פה מקום פנוי בערך מאחת-עשרה, אחת-עשרה וחצי, אבל היום הכול כבר תפוס. קארין מכירה את בעלת הבר, וזאת מחייכת אל קארין בחביבות, מנופפת אליה ומטיסה אלינו מלצר. אני חושב על זה שהמלצריות והמלצרים באודין תמיד נראים טוב, שזופים וככה, ושהם תמיד במצב רוח טוב ברמה קיצונית, ואני שואל את עצמי, מאיפה בעצם יש להם את זה. יש באודין כלב ששייך למקום, לברדור חום כהה שקוראים לו מקס, וקארין, ככה לפחות זה נראה, תמיד נותנת לו לחמנייה כשהיא מגיעה לאודין, בכל מקרה, הכלב כבר מכיר את זה, זאת אומרת. ובאמת, הוא כבר מגיע בריצה, הוא נדחף בין כל הרגליים, וחוטף את הלחמנייה שקארין מושיטה לו.

אחרי זה היא מזמינה שני בקבוקים של רודרר, ואחרי שהם מגיעים, כל אחד מאיתנו מוריד כוס שלמה בשְלוּק אחד, ומישהו מאחורי הבר שׂם את הוטל קליפורניה של האיגלז, ואיך שהמוזיקה מתנגנת ככה והכלב מקס לועס את הלחמנייה שלו ובחוץ השמש שוקעת, אז בבת אחת אני מרגיש כל כך מאושר שחבל על הזמן. ועכשיו מרוח לי על הפנים חצי-חיוך אידיוטי, בגלל שאני כל כך מאושר, ואנה קולטת את זה וגם היא מתחילה לחייך, ועכשיו גם קארין מחייכת ואפילו סרג'יו לא יכול שלא לחייך.

לאט-לאט האוֹדין נהיה צפוף מדי. שלושה גברים עומדים מסביב לשולחן שקרוב אלינו, והם מדברים בקול די חזק על הפרארי טֶסְטָרוֹסָה שלהם. לשלושתם יש שעונים של קרטייה, ואפשר בקלות לראות עליהם שהם מהאנשים שמשחקים גולף. לאנשים כאלה יש איזו כבדות שמופיעה אצלם אחרי גיל שלושים, כזאת מין כבדות שזופה ולא סימפטית. אחד מהם כל הזמן משפשף את האף מסביב, ובאמת, כל עשר דקות הוא נעלם לשירותים, ואז הוא תמיד חוזר רענן וחדש ומחכך את כפות הידיים, וכל הזמן הוא אומר דברים כמו: אחלה, חברים שלי, פיצוץ!

קארין ואני שולחים מבטים אחד אל השני, וקארין מגלגלת את העיניים. איכשהו יותר טוב שנלך. אנחנו נפרדים מסרג'יו ומאנה, כי הם רוצים להישאר עוד, ואני משלם על שני בקבוקי הרוֹדֶרֶר, וככה אני יכול להשוויץ לפני סרג'יו, למרות שבאותו רגע זה עוד פעם מביך אותי ברמה קיצונית, ואז אני מיד קונה גם בקבוק שלישי, שאנחנו לוקחים אותו איתנו, והבוסית של המקום מנשקת את קארין שלוש פעמים על הלחיים, בדיוק כמו בצרפת, ואז הבוסית גם נותנת לנו לדרך שני גביעים של שמפניה.

קארין ואני הולכים למכונית שלה, ובדרך למכונית אני רואה איך גבר צעיר שיכור מקיא על הדלת של הפּוֹרשֶה-קַבְּריוֹ שלו בצבע תותים, תוך כדי שהוא מנסה לפתוח את המכונית. אני מסתכל במהירות על מספר המכונית. D, כמו דיסלדורף. נו, בטח, איש פרסום, אלא מה, ככה אני חושב לעצמי. צריך רק לנסות לדמיין את זה: פּוֹרשֶה בצבע תותים!

ממול, בצד האחר של הרחוב, הרבה אנשים מסתכלים על כל המחזה, והם נשפכים מצחוק, ונדמה לי שאני רואה שם ביניהם גם את הָאיוֹ פרידריכְס, אבל אני לא ממש בטוח, כי שמעתי שבינתיים הפנים שלו נורא התנפחו.⁹ אני שואל את קארין אם לא כדאי אולי שאני אנהג, בגלל שהיא כבר מה-זה שיכורה, אבל היא אומרת, לא, לא צריך, היא עוד יכולה לנהוג, ואני מתיישב במושב שליד הנהג, ועכשיו עוד פעם יש ריח של עור וגם קצת של בושם.

קארין מתחילה לנסוע, ותוך כדי נסיעה היא מספרת איזה משהו, ואני מתאמץ להקשיב לה, אבל זה לא מצליח לי, אז אני נועץ בה עיניים מהצד. איך המטפחת הֶרמֶס הצבעונית שלה בולטת על רקע הצוואר החום שלה, ואיך היד השזופה שלה נוגעת בהגה, היד הזאת, שמכוסה שערות זהובות קטנטנות, ואני נזכר איך פעם, כשהייתי ילד קטן, שכבתי על מגבת ליד איזו ילדונת אחת בחוף של קמפן, שנינו שכבנו על הבטן, והילדה הקטנה נרדמה, ואני פיזרתי את החול הלבן על היד שלה, והסתכלתי איך גרגירי החול העדינים נלכדים בין השערות הקטנות על היד שלה. היא התעוררה מזה, וחייכה אלי, ואז בנינו ביחד על חוף הים ארמון חול בעזרת כפות חפירה צבעוניות מפלסטיק. היתה לי כף חפירה בצבע כתום, אני עוד זוכר את זה בדיוק.