הסיפור של מיכאל / עידו אנג'ל / קטע ראשון

 לעמוד הספר

1

הוא הולך עכשיו ברחוב. השעה מעט אחרי חצות, קיץ, הרחוב הומה. הוא יצא מהסרט באמצע, אבל עדיין אינו רוצה לחזור הביתה. זהו יום רגיל.

שמו מיכאל. הוא בן שלושים ושבע. הוא לא גבוה או נמוך במיוחד. עיניו חומות. הוא נכתב בידי, אך אין לדבר חשיבות יוצאת דופן. שמי עידו, אני כמעט בן שלושים וחמש, אני לא גבוה או נמוך במיוחד, עיני חומות, ובכל זאת — אנחנו לא דומים. הוא לא מייצג אותי, או את חיי, או את מאוויי הפנימיים. אני כותב אותו ותו לא. אני כותב אותו וחושב: שתתקשר. וגם: שלא תתקשר. אחרת, איך אכתוב? זהו יום רגיל.

הוא אדם רגיל. זאת אינה תקופה מיוחדת בחייו וגם לא רגע חריג באותו היום. עוד מעט הוא ילך לקנות גלידה ויזרוק אותה לפני שתיגמר. הוא יתיישב על הספסל שבשדרה וייאנח, ויחייך לשמע האנחה שיצאה ארוכה מכפי שתיכנן, וגם למראה מבטו המשתאה של הכלבלב שעבר לפני הספסל עם בעליו. הוא לא נאנח מעצב או מפני שקשה לו באופן מיוחד. הוא מרוצה בסך הכול; אוהב את עבודתו, שמח בחלקו. אפילו ללבד התרגל כבר, אחרי שנתיים. הוא רק עייף, והאנחה הזו נועדה בסך הכול לאפשר לו להוציא את האוויר העודף שנותר בריאותיו אחרי שיצא מהסרט מוקדם מדי ולא סיים לאכול את הגלידה. עכשיו נגמר היום והוא ילך הביתה.

אני אצא אל הספסל מתחת לביתי, עם המחברת והעט, איאנח כיוון שהיא לא התקשרה, ולא אכתוב דבר.

2

למחרת, במשרד, מיכאל משוחח עם הבחורה החדשה. היא חייכנית ונאה. יש לה המון ציפיות מהמשרה החדשה, וגם מותניים צרים. מיכאל מציע שיאכלו יחד ארוחת צהריים, והיא משתתקת ומהנהנת. ההנהון שלה קטן ומסגיר את העובדה שלוּ היה מציע לה, נאמר, להיפגש בערב לכוס קפה, היא לא היתה מסכימה. מיכאל מתיישב לעבוד ומתלבט אם להזמין אותה לכוס קפה בכל זאת, רק כדי לבדוק אם האינטואיציה שלו תקפה.

אני מתלבט אם לתאר את חצי השעה שבין השיחה לבין ארוחת הצהריים. בחצי השעה הזו לא יקרה דבר בעל משמעות; מיכאל יעבוד על הפרויקט הישן של תחנת הכוח, בדיוק כפי שעשה בשלוש השנים האחרונות. זו איננה מטפורה, כשם שדבר מכל המוזכר כאן איננו כזה, לא שמו של מיכאל, לא הגלידה שלא סיים אמש, לא שמה של הבחורה החדשה: מריה. אני מתלבט מטעמי חסכנות בלבד. כך או כך לא צפוי לקרות דבר מה משמעותי בספר הזה, לכן ברירת המוץ מן הבר מסובכת וקשה עוד יותר — הרי אינני רוצה לתאר חיים שלמים, פשוטים ורגילים ככל שיהיו, בדיוק כפי שהם. כדי לעשות זאת יידרשו חיים שלמים.

בעוד מיכאל עובד, אני מניח את העט ואת ההתלבטות ומחליט: מחר אומר לה שאין טעם שניפגש יותר. מיד אני מתחרט, ועצב אופף אותי. אני מחליט לתאר את חצי השעה הזו, הרגילה, ולו כנקמה על החלטתי הקודמת, המשמעותית, ועוד אני מחליט: לא אכתוב יותר על עצמי.

מיכאל מקליד את הסיסמה למחשב. התוכנה עולה לאט, בדיוק בקצב הרצוי. עד לארוחת הצהריים עוד יספיק לבדוק היכן נכשלה אתמול מערכת האבטחה של תחנת הכוח, ולתקן את התקלה. מישהו נכנס אל התחנה אתמול בלילה, והמערכת לא התריעה על כך בזמן. מיכאל מקליד את הפקודות המשחזרות את מהלך המאורעות של ליל אמש. זו אינה הפעם הראשונה שדבר כזה קורה, ומיכאל יודע בדיוק מה עליו לעשות. התוכנה מציגה לו את מהלך האירועים, את מצב המצלמות והאזעקות וכוח האדם, מהבוקר ועד לרגע שבו, משום מה, המערכת לא הצליחה לזהות את הכניסה. מיכאל מביט בנתונים. הכול נראה בסדר, לכאורה. הוא לא מצליח להבין מה השתבש. שוב הוא מריץ את התוכנה מן ההתחלה. הכול בסדר. ובכל זאת נרשמת פריצת אבטחה מעט אחרי חצות, בדיוק לפני שקנה את הגלידה. הוא מחליט להריץ את התוכנה לאחור, מרגע הפריצה ועד הבוקר. להפוך, או לבטל, את תלות האירועים ברצף הזמן. בשעה עשר ורבע הוא מגלה שחסרה לו חצי דקה. הוא לא יכול היה לעלות על זה לעולם לו שמר על הסדר הנכון של הדברים. חצי דקה הלכה לאיבוד במערכת האבטחה וגרמה לפער של חצי דקה מעט אחרי חצות, כשמערכת הגיבוי של התוכנה סוגרת את יומה ומתחילה לתעד יום חדש, בדיוק כמו יתרת האוויר ההיא, בריאותיו, שנפלטה מתוכו כשנאנח בשל סדריו שהשתבשו אתמול. הוא מעדכן את חצי הדקה האבודה אל רצף התוכנה ויוצא להפסקת הצהריים, מוטרד ועצבני מבלי לדעת למה. מריה, העובדת החדשה, נעלבת ממצב רוחו המרוחק והארוחה מתנהלת במהירות ובשתיקה, ועם סיומה הם פונים אל המשך יומם בתחושה לא נעימה ומנוכרת. רגע לפני שהם נכנסים למשרד הוא מתנצל על מצב רוחו הקודר ומציע לה להיפגש בערב לכוס קפה. היא מהנהנת והם נפרדים איש למשרדו.

אין כאן סיפור, ואין גיבור; מיכאל הוא אדם ככל אדם, אלא שהוא נבחר להופיע, ממש במקרה, בין דפיו של הספר הזה, מבלי שתהיה לכך משמעות נסתרת — ואולי אף לא גלויה. ובכל זאת, אפילו אני, שכותב את כל זה, מקווה לפתע, בסתר לבי, שיקרה דבר מה בין מיכאל למריה. אני חפץ בכך. עד כדי כך שאני ממהר לתאר אותה, כדי ללבות את התשוקה הזו ואולי אפילו להצדיק אותה:

מריה נשית ונמוכה.

3

 שנתו של מיכאל קלושה. הוא חולם שהוא אינו מצליח להירדם, ובהמשך חולם שהוא נרדם ומתעורר בבעתה אחרי כמה שעות, מבלי לזכור שנרדם. במציאות, במיטתו, כל ההתרחשות הזו אורכת רק כמה שניות; בתוך ראשו הוא עובר במהירות אימתנית לילה שלם של שינה טרופה. חלקיק שנייה שבו העין מרפרפת — ובאותו הזמן בחלומו הוא קם, ומתיישב על המיטה, ונאנח, ושוב נשכב, ומתכסה, ומשליך את השמיכה ממנו, ופושט את חולצתו, ומסתובב. נרדם. מתעורר בבהלה ואינו יודע אם התעורר בחלומו או באמת. ושוב רפרוף העין — הזמן ממשיך להתקצר, ומיכאל חש עצמו מוטח באלימות ובאומללות בין גבולות תחילתו של החלום לבין סופו, עד שהוא קורס חסר אונים — אל תוך שדיה של מריה.

הם רכים ואמיתיים, והידיעה המלווה אותו, בזמן שהוא חופן אותם ומחכך את לחייו בפטמותיה, שבמציאות חזהּ שטוח, אינה מפריעה לו להאמין למגעם. הוא מעולם לא חיכך את לחייו בפטמותיה של אישה, ומעולם אף לא רצה בכך. הוא מהרהר בכך בעוד ריחה של מריה עוטף אותו בחלומו. הוא מנסה להיזכר בפטמות אחרות, אלה שראה בפעם האחרונה לפני שנתיים, אולי אפילו לפני זה, בקצהּ הרחוק של הבדידות. האם על הפטמות האלה הוא חולם עכשיו? הוא מתקשה להיזכר. הוא רק יודע: את התחושה הזו לא חש אף פעם. ובכל זאת, הוא מבחין היטב בהבדל בין מגע העטרות לבין מגע העור על לחייו.

מוקדם יותר, בערב, שתו קפה ביחד. הוא שוב התנצל על ארוחת הצהריים, והיא רק חייכה והודתה שכלל לא התכוונה להיענות להזמנתו אחרי ארוחת הצהריים המשונה, אך את הסיבה לכך שבכל זאת הסכימה לא גילתה; היא נותרה מוסתרת מאחורי חיוכה. ואז סיפרה לו על ספר שקראה, שעיבדו עכשיו לסרט, והוא סיפר לה שהוא לא קורא ספרים, ושאתמול יצא באמצע מאותו הסרט ממש. הם שתקו מעט, והוא הביט בכפות ידיה וראה שהאצבעות שלה קטנות, רכות ומנומשות.

אין לכל זה משמעות; קיץ, הרחוב הומה, ביניהם שתיקה, והוא מביט באצבעותיה. על אף שאני משתוקק לזה, הערב לא יקרה ביניהם דבר. הוא יספיק להבחין בשדיה השטוחים כשתקום, ינשק ללחיָה כשיוריד אותה מתחת לדירתה ברמת גן, וישוב לביתו בתל אביב כדי לשקוע בלילה בחלום על מגע פטמותיה הבדויות בלחייו. הלוואי שהכול היה אחרת, שהיה מצליח לשכנע אותה שסופו של הסרט מיותר, והיא היתה משכנעת אותו לקרוא את הספר שעל פיו הסרט נעשה. הלוואי שלחיה היתה משתהה שנייה נוספת, נבוכה, על שפתיו, והקִרבה היתה לרגע חזקה מהפרידה. ואז, אחרי שכבר היתה יוצאת מהרכב, אולי היה קורא אחריה, "מריה," והיא היתה פונה אליו ומהנהנת, ומסגירה שהיא שמחה על כל מה שהיה רוצה לומר לה, וגם על כך שלא אמר. ואז היתה פונה ממנו ומותירה מאחוריה את שובל ציפייתם המשותפת. למחרת במשרד הם היו מצליחים להיפגש רק ביציאה להפסקת הצהריים, וכשהיו נדחסים אל תוך המעלית העמוסה, היתה לוחצת את כף ידה המנומשת סביב אגודלו, בסתר. באותו ערב הם היו מדברים בטלפון, והיא היתה מספרת לו שחלומה הוא להיות זמרת, והוא היה משכנע אותה לשיר לו, ברוסית. ואף כי שירתה לא היתה מושלמת, תום לבה וכנותה היו שובים אותו, וקולה היה מוסיף להדהד באוזניו כשהיה הולך לישון, והוא היה נרדם לצלילי הזיכרון של פעימות לבו, שגאה כשאמרו זה לזה לילה טוב וניתקו את השיחה. הם היו מתנשקים לראשונה רק אחרי שבוע, בחנייה של המשרד, מתוך תשוקה גדולה ובלתי מתוכננת, וכשהיו שוכבים לראשונה, כמה ימים אחר כך, היו מכירים זה את זה טוב כל כך, שיכולים היו לדעת בדיוק היכן לגעת, ומתי, ואיך, וכמה.

אך כל זה לא קרה; לחיה נפרדה משפתיו מוקדם מדי.

למחרת, במשרד, חייכו זה לזה בנימוס.