החקיין / דייוויד בלבין / קטע ראשון

פרק ראשון

הדבר הראשון שחשוב שתדעו התרחש כשהייתי בן ארבע־עשרה. למדנו את "דייוויד קופרפילד" בשיעור ספרות. שאר התלמידים התלוננו שהספר ארוך מדי. אני הצטרפתי לדעתם, אם כי בסתר לבי נהניתי מהספר, במיוחד כשמר מוֹס סיפר לנו על לונדון הוויקטוריאנית, מקום רוחש המצאות ואנרגיה, ובה בעת מוזנח, מושחת אפילו. כבר אז החלטתי שיום יבוא ואגור בלונדון.

כשהגענו לסוף הפרק השנים־עשר, מר מוס נתן לנו משימה מסוג חדש.

"אני רוצה," הוא אמר, "שתעמידו פנים שאתם דיקנס. כתבו את תחילת הפרק הבא. אם אתם רוצים, קראו את הפרק בספר קודם. הפרק שלכם חייב להיות שונה. אני נותן לכם יד חופשית מבחינת העלילה, אבל זה מוכרח להיות בסגנון של דיקנס." ואז הוא דיבר קצת על סגנון. אני בקושי הקשבתי. כן, חשבתי. אשמח לנסות את זה.

כששירבטתי משפטים להנאתי בחדרי, איבדתי את תחושת הזמן. כשהרגשתי שכתבתי מספיק, הדפסתי הכול במעבד תמלילים "אמסטרד" מיד שנייה, שאמי קנתה לי ממודעה בעיתון הערב. כמחשב הוא היה פשוט מביך. לא היה אפשר לשחק בו משחקים. השתמשתי בו להדפסת עבודות ולכתיבת סיפורים, אף שמאמצַי בכיוון הזה היו עד לאותה עת עלובים ונמחקו למחרת היום. כעבור שתיים או שלוש טיוטות, החיקוי של דיקנס הושלם. הדפסתי אותו, שבע רצון מעצמי ועם זאת משוכנע שמר מוס — מורה מהסוג העוקצני־קטנוני — ימצא שפע של פגמים בעבודתי.

כשמוס החזיר את העבודות כעבור שבוע, הוא עשה משהו שמעולם לא ראיתי מורה עושה קודם לכן. הוא החזיר את העבודות לכולם מלבדי. מוס היה בעל חזות ממוצעת, אף צר, גוף קטן ושרירי, ושיער כהה ושמנוני שאותו סיפר לעתים רחוקות מדי. הוא חזר אל שולחנו, פתח מגירה והרים את הדיקנס שלי. הוא הרים את העבודה כמו שופט כעוס ששולף כרטיס אדום.

"טרֵייס," אמר, "הצליח לייצר את שיעורי הבית המדהימים ביותר שנתקלתי בהם במהלך הקריירה הקצרה שלי כמורה. למעשה, הם מדהימים עד כדי כך שאני רוצה להקריא לכם אותם."

הבנים האחרים נעצו בי מבטים מלאי בוז: עוד פעם טרייס החכמולוג הזה, חשבו. ואז המורה התחיל לדקלם את הכאילו־דיקנס שלי, והשתמש באותה נימה ובאותו סגנון מוגזם במקצת שבהם הקריא לנו מ"דייוויד קופרפילד". הקשבתי היטב וניסיתי להבין איפה כשלתי. האם הכנסתי בטעות מילה מודרנית או שמא שגיתי בשמה של אחת הדמויות? לא הצלחתי למצוא שום דבר. כשמוס סיים, משהו בי כבר ציפה לשבחים.

"מה חשבתם?" הוא שאל את הכיתה.

השתררה אותה דממה ידועה שקידמה את פניה של כל שאלה שטרם קיבלנו תשובה עליה. היינו חבורה איכותית, ואף על פי כן איש מאיתנו לא שש להתרברב או להביע דעה שעלולה לעורר לעג אצל המורה. אז בני כיתתי שתקו.

"אתם לא חושבים שזה משכנע?" שאל מוס, שהדגיש כל הברה במילה האחרונה באופן שאולי, ואולי לא, היה עוקצני. "אתם לא חושבים שדיקנס היה גאה לכתוב פרוזה כזאת כשהוא רק — בן כמה אתה עכשיו, טרייס — בן ארבע־עשרה?"

גילי הצעיר היה בדרך כלל מקור להשפלה. כמה מן הבנים האחרים בכיתתי כבר היו בני שש־עשרה, אבל אותי הקפיצו כיתה, ויום הולדתי חל רק במארס. נעצתי עיניים נזעמות במכסה השולחן, ולא שמתי לב לצעדיו הקרבים של המורה. מר מוס תפס אותי מאחור, משך אותי בצווארון החולצה וסובב אותי אל מול פני הכיתה.

"אתה לא חושב שהכתיבה הזאת משכנעת קצת יותר מדי?" הוא נבח בעודו חונק אותי. "טוב, טרייס, עכשיו תגיד לי את האמת. מנין זה הגיע?"

"המצאתי את זה, אדוני," התחננתי.

"המצאתי את זה, אדוני," הוא השיב בחיקוי קולי. "אתה ממזר ערמומי, טרייס. חפרת וחפרת עד שמצאת תיאור מתאים, שינית כמה שמות והעתקת את הקטע. אתה חושב שאני טיפש, ילד?"

"לא, אדוני."

"אז תגיד לי מנין זה הגיע."

"באמת, אדוני, המצאתי את זה."

העיניים הקטנות והנוצצות של מוס החלו לצאת מחוריהן. "אם זאת הגישה שלך, נראה איך תרגיש כשתחטוף ריתוק מהמנהל."

הוא שלף טופס צהוב והחל למלא אותו. כשהגיע למקום המיועד לסיבת הריתוק, הוא כתב מילה אחת: העתקה.

"אבל לא העתקתי, המורה. אני…"

חשבתי שהוא עומד להכות אותי. אולי מפני שלא היה לי אבא, פחדתי עד מוות מאלימות גברית. בהזדמנויות הנדירות שבהן נקלעתי לקטטות, מעולם לא החזרתי מכה אלא רק התגוננתי מפני החבטות הקשות ביותר. כעת המורה זיהה את הפחד בעינַי ונשם עמוק.

"אם תגיד לי מנין העתקת את העבודה הזאת," אמר בנימה מתונה יותר, "אקרע את זה."

חשבתי לרגע וניסיתי נואשות להיזכר בשם ספר של דיקנס שאינו בנמצא בספריית בית הספר.

"'רשומות מאמריקה'," מילמלתי בבושת פנים.

מוס חייך בחדוות ניצחון. ואז, על רקע צלצול הפעמון, הוא לקח את הטופס הצהוב ואת העבודה שלי וקרע אותם ביסודיות לפיסות זעירות. את אלה הטיל מבין אצבעותיו אל תוך הפח כגללי ציפור. התלמידים החלו לאסוף את מיטלטליהם, אך מוס בלם אותם בהינף זרוע־השופט שלו. הוא נתן לנו הרצאה על גנֵבה ספרותית בעבודות בית, ואמר שאם אי־פעם ניתפס בהעתקה, ולוּ שולית שכזאת, תוצאות המבחנים שלנו יהיו בסכנה.

איחרנו להפסקת הצהריים, וכל הכיתה האשימה אותי.

אמי ואני גרנו בקצה שורת בתים בצורת חצי־עיגול, בבית שגבל במדשאה קטנה. הבתים ברחוב שימשו במקור כמבני דיור ציבורי לעניים. חברת שיכון קנתה את רובם והסֵבה אותם לשימושם של קשישים. תלמידי בית הספר נהגו להקניט אותי על כך שאני גר בבית אבות. אני מניח שזה אכן היה מקום מוזר לגדול בו כילד. לא היו שם ילדים נוספים, אבל הדיירים המבוגרים אימצו אותי אל לבם. בהזדמנויות המעטות שבהן אמא יצאה מהבית, היא לא סבלה ממחסור בשמרטפים.

היא כן סבלה ממחסור בבני זוג. שמו של אבי מעולם לא עלה על דל שפתיים. הוא נטש את אמא לפני שנולדתי, וגזל ממנה, כפי שהנחתי, את היכולת לבטוח בגברים. גם אמא שלה גידלה אותה לבדה. סבתא מתה כשהייתי בן חמש, אז בקושי זכרתי אותה. אמא היתה כל משפחתי.

הבית היה מלא בספרים, ואמא הקריאה לי מהם בכל לילה עד שהייתי מבוגר מספיק לקרוא כראוי בעצמי. כשרציתי מגוון רחב יותר של ספרים, כל שהיה עלי לעשות הוא ללכת לספרייה שאמא עבדה בה. כשהייתי קטן, היא קבעה כללים נוקשים לגבי הזמנים שבהם יכולתי לבקר בספרייה. זה היה חייב להיות פעם בשבוע, ובשעת התורנות שלה. היא חששה שאתנהג לא יפה בהעדרה ואבייש אותה. אבל לא הייתי ילד שובב במיוחד.

חוק הספרייה של אמא היה כמו תכסיס "כיבוי האורות" שלה. בכך שקבעה לי שעת שינה, אמא דאגה לכך שאגניב פנס מתחת לשמיכה כדי להמשיך לקרוא. ספרות הפכה למים גנובים. כשקצבה את ביקורי בספרייה, אמא גרמה לי להתמכר למקום, כך שבהמשך חיי, לא משנה היכן גרתי, הספרייה הציבורית תמיד נעשתה ביתי השני. אחרי תקרית דיקנס, עבר זמן רב עד שחיקיתי את סגנונו של סופר נוסף. קראתי כל הזמן, ולא יכולתי אלא לכתוב ספרים בראשי. הייתי מספר לעצמי את סיפור חיי המדומיין, שבו זכיתי הן בנערה והן בפרס נובל לספרות, בסגנונו של הסופר שבמקרה קראתי באותה עת. לפעמים, בלילה, חלמתי פרקים שלמים מספרים, כשהמילים מתהוות על הדף בעודי קורא.

זו היתה מין חלימה בהקיץ. התחלתי לכתוב ברצינות בכיתה ו', אחרי שבית הספר לקח אותנו לסוף־שבוע בפריז. זה היה הטיול הראשון שלי לחוץ־לארץ. לבקר בפריז באביב היה כמו להיכנס לתוך סרט (לא היתה לנו טלוויזיה בבית, אבל אמא ואני הלכנו לקולנוע לעתים קרובות). כשחזרתי, שיקעתי את עצמי בסופרים הצרפתים ובסופרים האמריקאים שחיו בפריז, והתחלתי לחטוא בכתיבה בעצמי.

כשהגיע זמני להירשם לאוניברסיטה, כבר נמאס לי לגמרי להיות הצעיר ביותר בכיתה, אז דחיתי את הכניסה בשנה. אמא רצתה שאנסה להתקבל לקיימברידג', אבל סירבתי. קיימברידג' מלאה בנערים עשירים מבתי ספר פרטיים. לא משנה כמה אצטיין, תמיד ארגיש שם זר, ללא הייחוס, הברק או הכסף הדרושים כדי להשתלב. תחת זאת נרשמתי מבעוד מועד לאוניברסיטת לונדון, ללימודי ספרות אנגלית עם חטיבה בצרפתית. בריאיון שאלו אותי למה אני רוצה להיות בלונדון. האם יש לי שם חברים?

"לא. נרשמתי כי אני רוצה לחיות כאן. אני רוצה להיות סופר, וסופרים מצליחים חייבים לגור בלונדון."

המראיין שאל אותי מי הם הסופרים החביבים עלי. זה היה קשה. לא ציינתי את דיקנס מפני שזה היה מובן מאליו. כנ"ל לגבי שייקספיר. צ'נדלר וקולינס לא באו בחשבון, כי הם כתבו מותחנים. קורט וונגוט נחשב לסיכון כי הוא כתב מדע בדיוני. אז הזכרתי את המינגוויי, שאת סיפוריו הקצרים קראתי ברכבת. וציינתי את ג'ויס, כי הוא היה קשה (עד כה קראתי רק את "דיוקן האמן כאיש צעיר" ואת "דבלינאים").

"מחזאים?" הוא שאל.

"בקט, כמובן."

הוא הרים גבה, ואני חשבתי שהוא עומד להתקיף אותי בשאלה מכשילה. מעולם לא ראיתי מחזה של בקט על במה, אם כי פעם ניסיתי לקרוא את "מחכים לגודו". הכרתי רק את הפרוזה שלו.

"אולי כדאי שתלמד בפריז ולא בלונדון," אמר המורה, בנימת אדיבות פתאומית. "שלושתם צברו את המוניטין שלהם שָם."

"למען האמת," השבתי, וההחלטה התגבשה במוחי בה בעת שהמילים נשפכו מפי, "שָם אני מתכוון לבלות את השנה החופשית שלי."