בבטן הלווייתן / ג'ני רוני / קטע ראשון

לעמוד הספר

סטיבי

בספטמבר החם ההוא של שנת 1939, היתה אמא שלי במיטבה. עם השנים התפתחה אצלה נטייה לדאגנות. התרגלנו לשמוע אותה ממלמלת על הסכנות שטמונות במכוניות, בזמן שקצצה בצלים. שרוכי נעליים פרומים וסרטים סוררים על שרוולי סוודרים הלחיצו אותה. היא התנגדה לאיסוף השיער לזנב סוס שכל משוגע מזדמן יכול למשוך, וכתבה מכתבים ל"טיימס" על הסיכונים שבנסיעה בכלי טיס, תוך שהיא מציינת את ביש מזלו של דודן רחוק, שבטקס פתיחת קו הרכבת גריניץ' הסיטה הרוח את הכדור הפורח שלו ממסלולו, והוא נחת נחיתת אונס על הקשתות של גשר לונדון. היא האמינה שכל ילד שלרוע מזלו נאלץ להכניס לפה ולו פרוסת מלפפון שנפלה לרצפה, צפוי למוות קרוב וכמעט ודאי.

ימי הולדת היו אירועים מסוכנים במיוחד, ככל שהדבר נגע לאמא שלי, ויוויאן. עצם המחשבה על עוגה מלאה בלהבות חשופות הנישאת לתוך חדר חשוך עורר עווית בעינה השמאלית. ויוויאן היתה מניחה קערת מים קטנה ליד הצלחת של כל אחד מאיתנו, והיה עלינו להחזיק בה ולשבת בברכיים כפופות כשהעוגה נכנסה לחדר, מוכנים ומזומנים לכבות את הלהבות למראה סימן ראשון של אובדן שליטה על הנרות.

ביום א' הראשון של ספטמבר באותה השנה, התעוררנו מוקדם בהרגשה כאילו היום חג המולד. האחים שלי לבשו לכנסייה את תלבושת בית הספר ונשארו בה לאורך כל היום, כי כולם ידעו שאם תפרוץ מלחמה, היא תפרוץ ביום הזה, והם רצו להיות מוכנים לקראתה. אני לבשתי זוג כפפות לבנות נקיות שנשמרו לאירועים מיוחדים, וסרפן בכחול־כהה שנעשה צר מדי באזור החזה ולא הלם אותי.

המלחמה הוכרזה בשעה אחת־עשרה. כולנו היינו בחצר של גברת בֶּרְטְרַם במספר 10, והקשבנו לצ'מברליין במקלט הרדיו שהיא העמידה בחוסר זהירות על אדן חלון המטבח, ליד דבורה מתה. גם דיירי מספר 7 היו שם. הרמתי את החתול של גברת ברטרם והעברתי את כף ידי על גבו לעבר ראשו. הוא רטן לעומתי בדיוק כשצ'מברליין הכריז שאנחנו במלחמה, ואני הבחנתי שללוע שלו יש צבע אדום עז ומפתיע.

במשך אחר הצהריים מילאתי עם אחַי הצעירים, אדי וג'ורג', שקים בחול לשימוש ציבורי שהושאר בקצה הרחוב שלנו. תחילה ניסינו להיות רציניים, אבל החול נדבק בין אצבעות רגלינו והתנחל בין חריצי ידינו, ובסופו של דבר התמלאו השקים בארמונות חול ובפסלים קטנים של חיות בית.

בינתיים ביתנו התמלא אט־אט במים. ויוויאן החביאה בצהלה קערות מלאות עד גדותיהן תחת הספה, והעמידה בקבוקי זכוכית מלאים ליד מיטותינו. היא הניחה על המזנון בחדר המגורים מחבתות כבדות וארוכות ידית שהעלו אדוות רוגשות, ותלתה מרבדים על הדלתות לשם דיכוי מהיר של להבות. היא מרחה את שולי החלונות במֶרֶק ודחסה לתוך ארובת האח נייר עיתון. על מדף האח היא הניחה ערמה של יריעות פלנל לחות ומקופלות בקפידה, למקרה של התקפת גז פתאומית על חדר המגורים.

אף שמעולם לא נאמרה בגלוי, הדעה הרווחת היתה שאם תתרחש פלישה לחלק כלשהו בבית, אין ספק שזה יהיה חדר המגורים. אחרי ככלות הכול, שם היו הווילונות היפים. לאור ההנחה המקובלת הזאת, העמדנו את שקי החול בשורה לאורך הקיר החזיתי, וערמנו פחיות של חלב משומר מתחת לשולחן למקרה של מצור. כדי למנוע צפדינה, שתלנו גרגר נחלים בפחיות סיגריות ישנות שהנחנו על אדן החלון.

ויוויאן נאנחה באושר כשהביטה סביב על כל אמצעי הזהירות שעכשיו הותר לה — שלא לומר נכפה עליה — לנקוט אותם. באותו לילה היתה שנתה עמוקה יותר משזכיתי אי־פעם לראות. שערה נפרש בדרמטיות על פני הכרית, זרועותיה נשמטו בשלווה לצדי המיטה, והיא נחרה חרישית.

ככה אני זוכרת את התחלת המלחמה. יריעות פלנל לחות וחול, גרגר נחלים צומח מתוך צמר גפן דחוס בתחתית פחיות. שום מפות לא נפרשו על פני שולחן המטבח, ושום צלבי קרס קטנים לא סימנו את התקדמות היטלר במדינות אירופה הקטנות, כמו בספרי ההיסטוריה שראו אור לאחר המלחמה. בחצר שלנו לא דיברו לא על מחנות ריכוז, לא על עלייתה של הדיקטטורה האירופית ולא על הקיפאון בכלכלה הגרמנית. אני יודעת את כל אלה עכשיו, אבל הידע הזה התווסף מאוחר יותר, כמו נייר שקוף שהונח בעדינות מעל רסיסי זיכרונותי.

וזאת הבעיה שבכל ההתחלות.

מייקל

לישון תחת השפעת מורפיום זה דבר מוזר. המורפיום מערסל אותך, אוסף אותך אל בין זרועותיו האפלות, וגולש איתך על פני מישורֵי השינה. הוא מרכך סיוטים כמי אמבט, ומעמעם את הכאב המוחץ שגולש בגרוני. בבקרים אני מרגיש אותו דוקר על פני עורי, מצטנף בין הסדקים שבעור מרפקי ולאורך עמוד השדרה שלי. הוא מותיר את מוחי מרוקן, ערני. בבקרים אני זוכר הכול.

אני זוכר שושלות של מלכים ומלכות, ואת סדר התחנות בקו נורתרן על שתי הסתעפויותיו. אני זוכר את רשימות תת־זני היונים של דרווין, ואיך להבדיל בין יונים מזן גֶרני ליונים מזן לוֹגֶן. ואני זוכר את הסיפורים הארוכים שבּרֶנדן הַרְדְקֶסְל נהג לספר לי אחרי שעות הלימודים כשישבנו ורגלינו מיטלטלות על החומה הגבוהה שעברה לאורך חצרותינו האחוריות; שכן ברנדן ידע תמיד הכול לפנַי.

ברנדן היה הראשון שסיפר לי על מר סמואל פינְלי בְּריז מוֹרְס. הוא סיפר לי שב־1844 נכח סם מורס בחשיפה הציבורית הראשונה של הצופן שהמציא זה לא כבר, באולם בית המשפט העליון של ארצות הברית בוושינגטון. גברת צעירה התייצבה ובחרה את המילים שסם מורס היה אמור לשלוח לשותפו בבולטימור. היא הניחה לפניו על השולחן פיסת נייר, והשֶדֶר הראשון ששודר אי־פעם באמצעות כבל אלקטרומגנטי מבודד הוקש לעיני רַשָם הפטנטים האמריקני, אביה של הצעירה.

השדֶר הגיע לבולטימור ונשלח בחזרה באמצעות אותו כבל, ובשתי הפעמים נשאלה בו אותה השאלה: "מה פעל אל?"^[1]

פעמיים שודר השדר, פעמיים התקבל בנשימה עצורה, ופעמיים נשאר באוויר בלי מענה ובלי שנקלט גודל חשיבותו. אחרי ככלות הכול, המאה העשרים עדיין לא היתה אלא הבטחה רחוקה, ואין סיכוי שאותה צעירה יכלה לדעת מה תביא באמתחתה המאה העשרים לשני נערים קטנים המטלטלים את רגליהם מעל חומה אחורית ב־1931.

אבל מה שברנדן עדיין לא יכול היה לספר לי זה שתשעים ושבע שנים אחרי שהשדר הראשון נשלח, במאה חדשה שכבר ניכרו בה משקעי ארבעים ואחת שנה של מהלומות, אנחנו בני העשרים ננעץ את ברכינו בין סדקיו המאובקים של המדבר האתיופי ונצמיד אל חזנו את כובעי חיל הקשר המלכותי, בשעה שגופתו של אַלְף נטמנת בקברה. הוא לא היה יכול לספר לי שלא אוכל לשאת את מבטו כשהפנה את צווארו הצרוב והביט בי, וכי כשאשכב ער במיטה באותו לילה, אזכר בצעירה שבאולם בית המשפט העליון ואתהה ביני לביני, מה קורה כאן?

בבקרים, לרוב, אני נזכר בזה.

סטיבי

אנסה שוב.

נולדתי ב־1924. ילדתי ב־1941. נישאתי ב־1945. אי־התאמה קלה אבל גלויה למדי, כמו הרווח שבין שתי שיניים קדמיות.

אחרי שעזבתי את בית הספר, עבדתי ארבע שנים בקיצוץ ירקות במזנון של מפעל הבוטנים "סאן פֶּט" שברחוב אוֹלד קֶנט. רציתי להיות מורה בחולצת צווארון גבוה, עם ילקוט ספרים בעל תֶפֶס שנסגר בנקישה, אבל במקום זאת מצאתי את עצמי מסדרת כרובים חיוורים על מגשים וקוצצת גזרים לקוביות מושלמות. אילצו אותי לעמוד על ארגז עץ כדי שמרפקַי לא יפריעו לנשים האחרות.

אבל אני כבר מדלגת על פרטים. זאת לא ממש ההתחלה. אני צריכה להיות יסודית יותר.

במקור נשמע שמי כשְאֵלה, שכן שני שמותי הראשונים שורבטו ברגשנות על תעודת הלידה שלי במהופך. מֵיי סְטֶפָני פּוֹנְדֶר?^[2] האחות ציקצקה בלשונה לעומת ויוויאן, טבלה אותי במים קרים והתריאה ששום ילד עם סימן שאלה בסוף שמו לא יוכל אי־פעם לישון. בלילה או ביום. ויוויאן הביאה אותי הביתה, ואני שכבתי ערה לגמרי בעריסה, מכוסה בשמיכת כותנה כחולה ששוליה לבנים, ולא יכולתי אפילו למצמץ. היה עליה לטפוח קלות על עיני בכדור צמר גפן טבול ברוק, כדי שלא יתייבשו לחלוטין.

כעבור חמישה חודשים נמחק שמי והוכנס מחדש לרישומי הקהילה, הפעם במשמעות של היתר ואפשרות. סטפני מיי פונדר. הכומר הינהן בכובד ראש ולחץ באגודלו בשנית על הגומה שמעל אפי, ואני ישנתי לאחר מכן במשך יומיים.

ויוויאן עבדה אצל פרקליט מקומי שהתמחה בנדל"ן, והוטל עליה להעתיק שטרות מכר בכתיבה תמה וללא דופי על נייר צהוב עבה. היא עשתה את זה על שולחן המטבח, לאחר שערכה בשורה את עטי הציפורן שלה לפני המלחייה והפלפלייה, וגוננה עליהם באצבעות פרושות כשהתקרבנו מדי אל קסת הדיו. בערבים היא ישבה בכיסא ליד האח, תפרה חצאיות קפלים בגוונים פסטליים והתקינה מחדש את המכפלות במכנסיים ישרי גזרה. היא תלתה את הבגדים המוכנים לאורך מִתלה הווילון בחדר השינה שלה, והם נחבטו כאסירים בזגוגית החלון עד שנאספו.

אבא שלי עבד כנהג ברכבת התחתית עבור חברת "לונדון טרנספורט". הוא עזב ברעש את הבית לפני עלות השחר, וחזר אחר הצהריים כשעיניו יבשות ושערו משוך לאחור. משב רוח קל היה מרעיד את שמשת החלון כשהתקרב, וּויוויאן היתה קופצת את שפתיה ומסירה בצייתנות את הרשת משערה. כשהכריזה הממשלה על תוכניתה להפוך את קו מטרופוליטן של הרכבת התחתית לקו מעגלי, לא יכול היה אבי לשאת את המחשבה על כך. הוא נשכב בחדר המגורים באנחה קולנית והכריז שמספיק, יש

גבול.

אחר כך הוא החל לרבוץ שעות רבות בשקע שבין כריות הספה החוּמוֹת כפירורי לחם. הוא הדיף ריח של ספרים ישנים שדפיהם מתפוררים. לפעמים לא ראינו אותו שבועות. חיינו התנהלו סביב הספה, אבל לא עליה. בלי התראה הוא היה מתעורר בזינוק ובהתנשפות מאומצת, ואנחנו היינו מביטים בו בהפתעה ומקמטים את אפנו, כאילו היה כריך מיובש ומתפורר עם חסה חומה.

לא נראה שהבחין במישהו. הוא היה מושיט את זרועו, מסמן לי שאתקרב ומתעלם מאחותי ומאחַי שבצעדים מהירים טפפו בקו אלכסוני אל מחוץ לחדר, בניסיון לעקוף את לוח הרצפה החורק. כף ידו היתה לופתת את מפרק כף ידי, והוא היה שואל אותי שאלות קטנות ועגולות, שנצצו כמו מטבעות פנִי אבודים כאשר הציג אותן לפנַי. זאת היתה התקשורת היחידה בינינו.

ככל שחלפו החודשים, הלכו והתמקדו השאלות בתחום מסוים. בתחילה היו נושאיהן כלליים ובסיסיים. ערי בירה של אירופה, סדרות של מספרים ראשוניים, איות מילים ש־G אילמת אורבת בקצותיהן. עליתי בדרגה לשאלות על ערי הבירה של אסיה, ביום שבו המורה שלי קראה לי אל קדמת הכיתה והכריזה שאני עומדת ללמוד ב"הוֹטוֹן הוֹל" שבדליץ' הצפונית, כי קיבלתי מלגה, ושעל כולם למחוא לי כפיים ולקרוא לי מעתה ואילך סטפני, כי סטיבי אינו שם מתאים לילדה בכובע קש.^[3]

אבא שלי שאל אותי על אופן פעולתם של מעגלי השראה אלקטרומגנטיים ביום שקיבלתי את המחזור הראשון שלי, ואני בכיתי כי לא ידעתי את התשובה. לא בכיתי בדרך כלל. וכן, היו הטיות פעלים בלטינית שהתאמנתי עליהן בבית הספר ושהבאתי הביתה במחברות ארגמניות כדי להראות לו.

הייתי צריכה ללמוד שירים ולדקלם אותם לפניו ברגש. אבא שלי לא אהב שמביטים בו בזמן קריאת השירים. אז במקום זאת הייתי עומדת ליד החלון וקוראת בקול את "קדחת ים"^[4] באוזני עוברים ושבים, כשכפפות בית הספר הלבנות שלי לפותות לפנים, ואבא עוצם את עיניו ומחייך ואז מתגלגל בחזרה אל השקע שבין מזרן הספה לכריות, ואני הייתי חופשייה ללכת.

יום לפני מותו הוא שאל אותי אם אני יודעת את השורש המרובע של מינוס שתיים.

אמרתי לו שאין שורש מרובע כזה.

זה היה הדבר האחרון שאמרתי לו, ורק כשארון המתים הוטמן באדמה, ובפעם הראשונה זה עשר שנים שמעתי את ויוויאן נושפת את כל האוויר מריאותיה, הבנתי שהיו לי שאלות משלי שמעולם לא העזתי לשאול אותו.

אחר כך סודר שאעזוב את "הוטון הול". ביום חמישי ה־21 באוקטובר 1937 המרתי את כפפות הכותנה הלבנות שלי עם כפתורי הסטן בכפפות מפעל כחולות, ארזתי בקלמר את צלילי התנועות שלמדתי זה לא כבר לצד הפעלים הלטיניים, וסגרתי אותו היטב בשעה שהתרחקתי משערי בית הספר.

פגשתי את מייקל כעבור שבוע. אני יכולה כעת לדמיין את פניו כאילו היו ממש לפנַי. לא כפי שהוא היה בפעם האחרונה שראיתי אותו. כשאני חושבת על מייקל, אני רואה אותו כמו שהיה בילדותו, בהתחלה של הכול.

לפני שנעלם.

אבל אני מוכרחה להתאמץ יותר ולהיזכר בשאר הדברים. בסופו של דבר, אלה לא הפנים שלו שבהן אני רוצה להיזכר.

^[1] "מה פעל אל?" מתוך במדבר כ"ג, כ"ג: "כִּי לֹא־נַחַש בְיַעֲקֹב וְלֹא־קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל כָּעֵת יֵאָמֵר לְיַעֲקֹב וּלְיִשְׂרָאֵל מָה־פָּעַל אֵל." (כל ההערות הן של המתרגמת.)

^[2] May Stephanie Ponder?— האם רשאית סטפני לשקוע במחשבות?

^[3] חלק מהתלבושת בבתי ספר פרטיים.

^[4] Sea Fever"" — פואמה מאת המשורר הבריטי ג'ון מייספילד (1967-1878).