מאחורי הכסף יש סיפור / אנתולוגיה בעריכת דנה אולמרט / קטע ראשון

לעמוד הספר

קטע מן הסיפור "דיני ירושה" מאת יניב איצקוביץ'

לכבוד בנק מנוחות בע"מ
סניף נאות־דשא
לידי: מנהלת הבנק, הגברת ברכה מאירה
תפוצה: לכל אג"נ שעשוי/ה להתעניין בסיפורו של פלוני־אלמוני בשם בן־דור
הנדון: הערכת שווי דירת מגורים בבניין ברחוב שלווה 6 הידוע כגוש 1845, חלקה 459, תת־חלקה 8

על אף זמננו הקצר וחרף חובת היעילות הכרוכה בתפקידנו, אנו סבורים שכדאי לנו להתעכב מעט על שומה זו. העובדה שבעליו הקודמים של הנכס הוא קולגה, שמאי מקרקעין ותיק ומוכר בתחום, מאלצת אותנו להודות שלא נוכל לחתום על שומה זו בהצהרה המחייבת ש"אין לנו עניין בנכס". רצוי היה, מטבע הדברים, לפסול את עצמנו לעדות, אלא שאז היינו מפקירים את הנכס ללא הערכת שווי, וזאת משום שאף שמאי אחר בארצנו הקטנה, גם אם לא הכיר אישית את בעל הנכס, לא היה יכול לחתום על הצהרת חוסר העניין כשפיו ולבו שווים. בכל זאת מדובר על אחד משלנו.

אם כן, ראוי היה תחילה, לפני שנפסע בצעדי ענק אל תוך השומה, לומר מספר מילים על הגיבור שלנו, בן־דור. מוטב היה לשרבט כמה קווים לדמותו, גם אם אלה היו נמתחים ביד גסה, לאפיין אי־אילו תווי פנים, כלליים ככל שיהיו, ואולי אפילו לחשוף איזה ביטוי שגור משפת גופו. אלא שאז היינו עלולים לדרוש מכם, המעיינים בשומה, תמורה עבור מאמצינו. איננו מתכוונים חלילה לתמורה חומרית, בל נחשיב את עצמנו לאותם אמנים המכנים עצמם סופרים, וגם אלה, כפי שהם מתאוננים באוזנינו לעתים כה קרובות, אפסה תקוותם להתעשר מן הגרפומניה.

ובכל זאת, ממשיכים אנו לכתוב באריכות, וכך עשוי להיווצר הרושם שאנו תובעים מכם לפחות איזו נימה של הזדהות עם הגיבור, שלא לומר, אמפתיה. ובכן, אנו לא! כיצד נוכל לבקש מכם את מה שאנו־עצמנו כלל לא מרגישים. הלוא מעולם לא התעורר בנו צורך לצאת מעורנו כדי להיכנס אל תוך עורו של בן־דור, וודאי שלא לחלוץ את נעלינו כדי להיכנס אל נעליו. אם כך, מוסכם שכל אחד יישאר בתוך עורו וינעל את נעליו. ואם נחפזתם כבר להסיק משמו של הגיבור, שעתידה להיפרש בפניכם אלגוריה אוניברסלית לסיפורכם שלכם, בני הדור הנוכחי, בני־דור, הרי שאין לנו אלא להצטער על כך ולהודות בפה מלא, ששמו של בן־דור הוא בן־דור, כך רצה הגורל, ואם היה שמו חצץ או קומקום לא היה אדם אחר.

למען האמת, אחת היא לנו אם תקדישו לסיפורו תשומת לב מיוחדת או שמא תעלעלו בו לפני השינה מתוך נים ולא נים. רגילים אנו כבר שהבריות אינן מחשיבות את חייו של שמאי מקרקעין למסעירים במיוחד. בעלילת הנכס, אולי תרצו לדעת, אין שום דבר יוצא דופן: לא אח אובד או הורים מאמצים, לא תעלומת רצח מוצפנת או פיסת היסטוריה הנמתחת לאורך שלושה דורות. ולכן, אם נגלה שהוזלתם את מחירה של דמעה במהלך הקריאה, נחשוד בכם ברגשנות יתר, ונתוודה שמאסנו בדמעות, קצנו באי־אילו ניסיונות חוזרים ונשנים לייפח אותנו, השמאים, ואתכם, הקוראים, ונותרנו עם מניע אחד ויחיד — לשמור על הכבוד העצמי, שלנו ושלכם, ושל בן־דור, כמובן. אנו מודים שאם ביקשה נפשכם להיטלטל במחוזות סיפורים קורעי לב וחוצי עולם, הגעתם לשומה הלא נכונה, ואנו מפצירים בכם להחזירה אל המדף. זוהי מהדורה מוגבלת, מי יודע כמה מהדורות ידפיסו, ועל כן מוטב שזו תגיע אל הידיים הלא נכונות.

1. כללי:

1.1 סוג ותאריך ההפניה המקורית: ממוחשבת,

מיום 08/04/2010

את ההפניה המקורית לבקשת השומה קיבלנו למשרדנו דרך תיבת הדואר האלקטרוני. שולח ההודעה, אדם בשם סטפן גרגוריאן, הציג את עצמו באנגלית כקבלן פולני מהעיר לובלין, והביע את רצונו לשעבד נכס שקיבל בירושה משותפו לעסקים וחברו הטוב, דן בן־דור, שוודאי שמענו על נסיבות מותו המצערות. את השומה הסופית ביקש שנשלח לבנק מנוחות, סניף נאות־דשא, לידיה של מנהלת הבנק, הגברת ברכה מאירה, שכן תמורת השעבוד יוכל לקבל ערבות בנקאית על עסקאות נוספות שיערוך בארצנו הקטנה.

מר גרגוריאן הדגיש את הזמן הקצר העומד לרשותו בביקורו הראשון בארץ — ואם יורשה לו לרגע, לציין את התפעלותו מכנסיית הקבר הקדוש, בית לחם, כפר נחום והאנשים החמימים שפגש בכל מקום — ועל כן הניח שהמסמכים המצורפים יהיו לנו לעזר. וכך, במקביל להזמנת השומה, שלח תרשים של הנכס, צירף נֶסַח טאבו, והוסיף תיאור כללי ופרטני של הדירה. ניכר היה שעצר בעד עצמו מלציין את הערכת השווי לדידו. בשכל עשה. כמה מתעבים אנו את אותם לקוחות אשר סבורים כי שומה היא מדע מדויק מצד המזמין, ובטוחים שכל מרצפת שבחרו מקפיצה את ערך הנכס, וכל דלת שהחליפו בארון המטבח שווה מיליונים, וכל סטייה מהמספר שקבעו בינם לבין עצמם נתפס בעיניהם כמעשה נבלה, ו… מוטב שנעצור כאן.

על כל פנים, בעניין מותו של בן־דור התעדכנו לפני כמה חודשים. במשך שלוש שנים עבד עבורנו בתור שמאי של אין־יורשים, וכשהודיע על רצונו לעזוב, על אף שביעות רצוננו הרבה מעבודתו, לא חסמנו את דרכו. נהפוך הוא. מי כמונו יודע כמה מדכדכת היא עבודתם של שמאי האין־יורשים, אשר מבקרים מדי יום ביומו בנכסים שבעליהם הצליחו לכבוש כל פסגה אפשרית של בדידות ועליבות, ואף לא הותירו אחריהם ולו אדם אחד אשר רואה את עצמו קרוב מספיק בשביל לתבוע את רכושם.

בן־דור, שהגיע אלינו ממשרדם של מלוכנא־כגן־מלוכנא, ביצע את עבודתו בדייקנות ובשקט. מעולם לא פיגר בהגשת השומות, לא ביקש דבר ולא התלונן. אמנם לא היה איש רעים להתרועע, אבל מבחינתנו, ובכך אולי שונים אנו ממשרדים אחרים, יחסי אנוש טובים אינם הכרחיים בעינינו לביצוע מלאכת השמאות. אין בכוונתנו לרמוז שיחסי האנוש של בן־דור היו פגומים. אפשר אולי לומר שנמנע מהם, ולמעשה, מאיתנו.

לזכותו ייאמר שנטייתו להסתגר היתה גלויה מלכתחילה, מה גם שמאז פיטוריו ממלוכנא־כגן־מלוכנא פקדו אותו צרות בבית. אומרים שאשתו לא היתה מרוצה. לא הבנו בדיוק מה הכוונה, אבל אנו יודעים דבר אחד לבטח: כשהאישה לא מרוצה, אף אחד לא מרוצה. לאחר מכן הגיעו גירושים מכוערים ו… אנו מתנצלים, אין זה מתפקידנו לחדור לחייו הפרטיים, הלוא שומה אינה יכולה להיות צהבהבה, וודאי גם אתם, המדפדפים בה, חשים כעת לא בנוח, ובצדק. בכל זאת, אנו מזהירים, ייתכן שפה ושם ניאלץ לחרוג ממנהגנו ולהתפלש ברכילות, אבל אנו מבטיחים לעשות זאת רק מתוך הכרח גלוי והיגיון פנימי, המחייבים אותנו מתוקף היותנו בעלי מקצוע, שמאים בע"מ, אשר נדרשים, כל פעם מחדש, לנפק את הערכת השווי המדויקת ביותר לנכסים המגיעים לטיפולנו.

את עניין הגירושים, ברשותכם, נעזוב כרגע. בנוגע לעבודתו של בן־דור במשרדנו אפשר לומר, שדווקא בשומות האין־יורשים היה נדמה שמצא איזה שקט פנימי. ומי אנחנו שנפריע לשלוותו של קולגה?

1.2 שם בעלי הזכויות בנכס עפ"י נסח הטאבו: מר סטפן גרגוריאן

מיהו מר סטפן גרגוריאן? אין אנו יודעים. יכולים אנו רק להציג את השמועות לגביו, ולקוות שלמימרה "אין עשן בלא אש, ולא אש בלא עשן" יש בסיס מוצק.

אחרי שעזב את משרדנו החליט בן־דור להתפרנס מעריכת שומות פרטיות. שמו הלך לפניו, ועבודה לא חסרה. מן המפורסמות הוא שנדד לו היהודי אלפי שנים בגלות, והנה, כאשר שב אל ארצו, התאהב בנכסי דלא ניידי ולא הרפה מהם. ועתה כל משאלתו היא להרבות בהם עוד ועוד, ואינו שועה לפתגם חכמינו "מרבה נכסים מרבה דאגה". נהפוך הוא. לפני שמסיים הוא לשלם את חובותיו על נכס אחד, כבר מכניס עצמו לחוב על נכס אחר.

אלא שבאחת השומות נקלע בן־דור לעסק ביש עקב הערכת שווי שגויה, שנבעה ממעשה נוכלות. מזמין השומה, זרניצקי שמו, המגדיר עצמו איש עסקים אך בדיעבד התגלה כמתחזה כרוני וזייפן מיומן, הוליך את בן־דור שולל דרך שרשרת של הונאות בגיבוי העולם התחתון ופקידים מושחתים בעירייה, וכך הובילוֹ לקבוע הערכת שווי לדירה אחרת מהדירה שהוצגה בפניו במסמכי הנכס. בן־דור העריך את הנכס הלא נכון בשווי הגבוה בחצי מיליון שקלים מעל לנכס המתועד בניירת הרשמית, וכך עלה בידו של זרניצקי לסחוט הלוואה ענקית מהבנקים לצורך משכנתא. שנתיים לאחר מכן, כאשר התגלה כי הנוכל נקלע לפיגורים בתשלומי הריבית, חשף הבנק את מעשה התרמית ותבע את בן־דור לדין.

שמאים אמורים להיות ערוכים לתרחישים אלה, ולפיכך דואגים הם לבטח את עצמם. אלא שיש להן, לחברות הביטוח, מנהג משונה לבטח את עצמן מפני המבוטח. וכך, אם תבחר לתבוע את חברת הביטוח כדי שתגן עליך מפני הנזק הכספי, אף חברת ביטוח לא תסכים לבטחך בעתיד, מיד יוסיפו את שמך לרשימה השחורה, ופירוש הדבר, שלא תוכל לעבוד יותר בתור שמאי מקרקעין. עסק ביש, או בשפת השמאים, ויסלחו לנו השרברבים, חתיכת צינור.

קראוס, חברו הטוב של בן־דור, שאליו עוד נגיע בהמשך, טוען שזאת לא הסיבה המרכזית שבעטיה עזב בן־דור את הארץ. הוא כורך את כל העניינים, המקצועיים והמשפחתיים יחד, לחבילה אחת של מפח נפש. ייתכן. כך או כך, בן־דור החליט לנצל את האזרחות הפולנית שלו, הירושה היחידה שקיבל מהוריו שנפטרו בנעוריו, ולנסוע ללובלין.

ומר סטפן גרגוריאן? ובכן, כאן חסרים פרטים רבים. כיצד הכירו? היכן נפגשו? מדוע מר סטפן גרגוריאן אימץ את בן־דור לחיק עסקיו, ואף הפך אותו במהרה לשותף? ייתכן שנעלה כמה השערות בהמשך, מביכות ככל שתהיינה. מה שבטוח הוא שכמה חודשים לפני שנפטר, ביקר בן־דור בארץ לרגל חתונתה של בתו, רותי. גם על החתונה עוד ייאמרו כמה מילים, אבל מה שמעניין הוא, שבאותו ביקור חפוז הכתיב בן־דור את צוואתו לעורך דינו, ובה ציווה להוריש את כל רכושו למר סטפן גרגוריאן. כן, כן, שמעתם נכון. לא לילדיו, לא לאם ילדיו, גם אם היא אשתו לשעבר, לא לחברו הטוב, קראוס. אלא למר סטפן גרגוריאן, קבלן פולני מהעיר לובלין, שותף לעסקים שהופיע משומקום, וסלחו לנו על השמרנות, גוי.

1.3 תאריך הביקור בנכס: 15/04/2010, או: רוח הזמן

נרמז לנו שאם בחרנו כבר להאריך בדברים, נהוג לומר כמה מילים על התקופה — או מה שנוהגים לכנות, רוח הזמן — לפני שנכנסים בעובי הקורה. נאמר לנו כי מוטב תחילה לפסוע אל תוך עולמו של בן־דור, לטעום מתבשילי ביתו, להריח את בגדיו ולהצטנן מעיטושו. ובכן, איננו מבינים בדיוק את תכלית העניין, מה גם שגיבורנו היה מתנגד לכך נחרצות.

אחדים מאיתנו סבורים שאפשר להסתפק בכמה חלופות מעניינות, כגון חשיפת מידע פיקנטי על תאריך הביקור בנכס, מה שעלול לפתוח הקשרים חדשים וליצור הקבלות מעניינות. אם כך, גילינו שאחד השמאים הוותיקים שלנו, שמעוני, חוגג בתאריך זה יום נישואים שנים־עשר במספר. אחרים חושבים שכדאי להעניק למועד הביקור בשומה נופך היסטורי יותר, גוון שעשוי לשוות לענייננו חשיבות אוניברסלית. לפיכך, מבדיקה קצרה שערכנו, בשנת 1894 נולד בתאריך זה ניקיטה חרושצ'וב, ושמונים שנה לאחר מכן הפציעה לאוויר העולם ויקטוריה בקהאם. בשנת 1790 מת בתאריך זה בנג'מין פרנקלין, הנשיא האמריקאי המפורסם ביותר, שכלל לא היה נשיא. אותו בנג'מין פרנקלין, אגב, טען שההגדרה של אי־שפיות היא לעשות אותו דבר שוב ושוב, ולצפות לתוצאות שונות. ובכן, לו היה שמאי מקרקעין, ודאי היה מסתפק בהגדרה המקוצרת: לעשות אותו דבר שוב ושוב. יותר מכך, לצערנו, אין לנו מה להוסיף בעניין רוח הזמן.

1.4 שם המבקר בנכס: ספקטור. תפקיד: שמאי מקרקעין (א')

הנחנו שהטיפול בעניינו של מר גרגוריאן פשוט, ועשוי להתאים לשמאי זוטר, אם כי כמה מאיתנו סברו שמן הראוי, מפאת כבודו של עובד מסור לשעבר, לשלוח מישהו שהכיר את בן־דור. לבסוף התנדב ספקטור, שמאי בכיר המועמד להיות שותף, משום שלשון ההודעה של מר גרגוריאן והבקיאות הרבה שהפגין בהליכי השומה, גרמו לנו לחשוב שמוטב יהיה לשלוח מקצוען.

אפשר לומר שמבין כל עובדי המשרד היה ספקטור המיודד ביותר עם בן־דור — אם כי גם במקרה הנ"ל התואר ידידות מעט מוגזם — ועל כן הבחירה הטבעית לתפקיד. ניתן לשייך זאת לעובדה ששניהם הגיעו ממלוכנא־כגן־מלוכנא. ספקטור עצמו פוטר שנה לאחר פיטוריו של בן־דור. ככל הידוע לנו, פיטוריו של ספקטור נבעו מקלחת נכלולית שרקח נגדו מלוכנא הראשון, אשר לקח קרדיט על הצעת ייעול מתוחכמת ששיכלל ספקטור, שבתורו לא נשאר חייב ודאג ליידע את שני המנהלים האחרים מי הגה את הרעיון שיחסוך למשרד שבעים אלף שקל בשנה.

כגן, מצדו, האמין לספקטור בעניין הקרדיט, אלא שהיה זה ניצחון שכולו הפסד, משום שהוא חיזק את חשדנותו של כגן לגבי חתרנותו של ספקטור. אף על פי שתמיד עודדו המנהלים את העובדים לחשוב מחוץ לקופסה ולהציע רעיונות יצירתיים, בפועל קיבלו רק רעיונות חדשים שחיזקו את השיטה הישנה, או רעיונות ישנים שנאמרו בשפה חדשה, וככל שהיו אלה זניחים וחסרי משמעות, כך זכו העובדים שהציעו אותם להכרה גדולה יותר: לוחות שעם בכל חדר, מהדקים זולים יותר, פחי מִחזור, טיפ יומי בדואר האלקטרוני, ועוד.

כגן היה סבור שאין זה מתפקידו של ספקטור לחשוב ברמה הניהולית, ובגיבוי מלוכנא הראשון, ששמח להיפטר ממבוכת ההתהדרות בנוצות ספקטוריות, ערף את ראשו של השמאי. מלוכנא האחרון, שתמיד הקפיד להבהיר שאינו קרוב משפחה של מלוכנא הראשון, ממש כמו מהטמה גנדי ואינדירה גנדי, זימן את ספקטור לבירור משלו. הפגישה היתה נעימה ואיפשרה למלוכנא האחרון לחשוף את הפן האנושי של ההנהלה. כך או כך, הוא היה במיעוט, ועל כך אמר בנג'מין פרנקלין מיודענו: דמוקרטיה היא שני זאבים וכבשה אשר מצביעים מה לאכול לארוחת צהריים.

משום מה, ביומו הראשון של ספקטור אצלנו, כשרק נכנס למשרדנו עם ארגז אישי ועציץ, הוא נעצר ליד חדרו של בן־דור, ומיד פרצו שניהם בצחוק אדיר מבלי להחליף מילה. תחילה חשבנו שזהו ביטוי ספונטני לאחוות מפוטרים, זו תמיד משובבת את נפשם של הדחויים. אבל אחרי שנודע לנו על מותו המצער של בן־דור, כשבמשך כמה ימים היינו מזכירים את שמו לטובה, סיפר לנו ספקטור שהסיבה האמיתית לפרץ הצחוק היתה העציץ שהחזיק בידו, וחש צורך להשלים את הפרטים במלואם.

1.5 פריט בנכס (א'): עציץ אנטוריום. מצב העציץ: נבול

יש שיאמרו שכל הסיפור של בן־דור התחיל בעציץ, עציץ אנטוריום אישי, שקיבל כשי לראש השנה יחד עם שאר עמיתיו במלוכנא־כגן־מלוכנא. כגן חילק לכל שמאי עציץ עם פתק קטן ועליו הקדשה אישית. לבן־דור כתבו המנהלים: "שתהיה לך שנת צמיחה. בהוקרה, צוות ההנהלה". סימנטוב, שמאי אחר במשרד, ניסה להציץ בפתק של בן־דור, וכשראה שבן־דור ממהר לקפלו, אמר לו: אצלי כתוב "שתהיה לך שנת נתינה", וציפה לגילוי לב מקביל. אבל בן־דור, שהיה נבוך מהחדירה לפרטיותו, השיב רק: נתינה זה יפה, ומיד אחרי הרמת הכוסית חמק למשרדו.

ובכן, אפשר היה להניח לעניין אילולא חודש וחצי לאחר מכן זימן כגן את בן־דור אל לשכתו, ועוד לפני שהזמין אותו לשבת, הביע המנהל תמיהה על כך שדווקא אצל בן־דור, מכל העובדים, נובל העציץ. המנהל שאל אם כבר הספיק לשכוח את טקס הרמת הכוסית, אז דיבר מלוכנא האחרון על ההשקעה שהוא מצפה מכל שמאי ושמאי לקראת השנה החדשה. האם לא שמע שבכוונת ההנהלה להתייחס אל העציץ לא סתם כעציץ אלא כסמל לצמיחה? האם זו התעלמות מופגנת מצדו, שלא לומר, ביטוי למרד?

בן־דור לא ידע מה לענות. במובן מסוים צדק כגן, זאת אומרת, לא בנוגע למרד אלא לגבי העציץ. השמאים האחרים במשרד נענו לאתגר ואף התחרו ביניהם מי יעמיד את העציץ היפה ביותר עד סוף השנה, ורק הוא, בשיא טיפשותו, לא ייחס לעניין חשיבות. היה צריך להבין שמדובר בפוליטיקה בסיסית של מקום העבודה. הלוא לפני שנתיים לקח חלק בסדנת מדיטציה דינמית שאירגן להם מלוכנא האחרון עם מומחה לדתות המזרח, שדחק בהם לאיין את האני ולבטל את האגו כדי למצוא איזון פנימי. ולפני חמש שנים צנח בן־דור מגובה שנים־עשר אלף רגל כי מלוכנא הראשון, מפקד בצנחנים לשעבר, רצה שירגישו מגובשים כמו חבורה של לוחמים. רק עם העציץ לא חשב לעומק.

מה פתאום מרד, התעשת בן־דור, אתה מכיר אותי, גיורא, עשרים שנה אנחנו עובדים יחד, מרד לא מתאים לאופי שלי, פשוט לא שמתי לב, היה עומס. אבל אני יכול להבטיח לך, העציץ שלי עוד לא אמר את המילה האחרונה.

כגן לא הקשיב. נדמה שהיה טרוד בעניין אחר. סוף־סוף הזמין אותו המנהל לשבת והתחיל לסדר מסמכים על השולחן, פתח מגירות, הפך דפים, ולבסוף שלף מאחת הערמות קלסר תפוח ששמו של בן־דור התנוסס עליו. בן־דור חש גאווה על דחיסות המסמכים בקלסר, הוכחה חיה לוותק שלו ועדות ניצחת לתפוקתו.

המנהל עילעל בדפים, מדי פעם הציץ לכיוונו, כמעט בחשדנות, כאילו לא הצליח לקשר בינו לבין הקלסר, ותוך כדי עיון במסמכים שאל, אתה עשית את סגולה 12? אתה תיקנת את הטעות של רכלבסקי במזור 50? בן־דור הינהן בשביעות רצון. למען האמת, תמיד חשב שהמשרד מתנהל ברשלנות. הוא שמח לגלות שיש פיקוח צמוד ותיעוד מפורט.

כגן סגר את הקלסר ונאנח, אחר כך התבונן בבן־דור ארוכות, ממש פישפש בתווי הפנים שלו, כאילו לא היה בטוח לשם מה זימן אותו, או אפילו, כאילו בן־דור יזם את הפגישה ועכשיו הוא מותח אותה לחינם. ואז זינק המנהל ממקומו ונעמד מאחוריו, נשען עם הידיים על הכיסא שלו ואמר: העניין כאן הוא לא העציץ, כלומר גם אבל לא רק, יש תחושה ש… אתה יודע מה, אני אשאל את זה בצורה הכי פשוטה וישירה: הכול בסדר אצלך, בן־דור? אתה מאושר?

כן, השיב מיד בן־דור, כמעט מתוך דחף, וניסה להסתובב אל כגן, אבל ידיו של המנהל קיבעו את משענת הכיסא למקומה, ובלית ברירה נאלץ בן־דור להמשיך לשוחח עם המושב הריק שמולו והקלסר האישי שלפניו: אני חושב שכן, זאת אומרת, לא הכול בסדר, אבל סך הכול בסדר גמור.

שמים לב, סינן כגן וחזר למקום מושבו, מרגישים.

באמת? התפלא בן־דור והציץ אחורה למקום שקודם לכן עמד בו המנהל.

בהחלט, פסק כגן.

בן־דור לא הבין למה בדיוק התכוון, בכלל לא שיער שהוא מושך תשומת לב כה רבה. נו מילא, מבחינתו אפשר היה להשאיר את הדברים כמו שהם ולהמשיך בשגרת העבודה. אלא שהמנהל שב והתרחק מן השולחן, הפעם רכוב על גלגלי כיסאו, ושלף מאחד המדפים התחתונים תיקיית קרטון. כשחזר אל שולחנו, הצביע על ערמות המסמכים, שגם הקלסר של בן־דור ביצבץ מתוכם, ונאנח, תראה איזה בלגן פה, לא מוצאים את הידיים ואת הרגליים. בן־דור הינהן בהיסוס משום שטרם הבין אם הבלגן שהציק לכגן קשור אליו, או שמא נקלע לעניין סבוך וגדול ממנו. המנהל ערך במבטיו חיפוש אחרון על הפנים של בן־דור, ואז רכן מעל השולחן וקבע: רואים שאתה פשוט לא מאושר, רואים את זה בבירור.

דבריו נאמרו במין סלידה, כאילו שהחוסר־אושר של בן־דור היה מחלה מידבקת, ולפני שחיכה לתשובה פתח את תיקיית הקרטון ואמר בסבר פנים חמור: ובכן, בטח שמעת על הקיצוצים, אדם כמוך יכול להבין את המצב לאשורו. בן־דור הגיב מיד ואמר: בטח הבנתי, איך שהתחילו הכותרות על המצב ידעתי שנכונות לנו צרות צרורות.

שמאים אחרים סירבו להבין את זה, הסביר כגן בגילוי לב, עד עכשיו יש כאלה ששומרים על נימה חיובית, אבל אתה, ייאמר לזכותך, מיד הבנת שיהיו קשיים.

מצד שני, המשיך, ודאי שיש לכך קשר עם העניין הראשון ששוחחנו עליו.

איזה עניין? שאל בן־דור.

לא משנה, השיב לו כגן, לצערי הרב אנחנו ניאלץ לשחרר אותך, ותחב את הקלסר של בן־דור אל תוך תיקיית הקרטון.

חשבתי שאתם מרוצים ממני, היסס בן־דור, אני שמאי טוב.

אתה שמאי מצוין, הרצין כגן, ושאף אחד לא יגיד לך אחרת.

כל כך הרבה שנים, התבלבל בן־דור במה שנראה כמו תחילתו של משפט.

כמעט עשרים שנה, הזדהה כגן.

לפי צקצוקי הלשון וסבר פניו הזועף של כגן, הבין בן־דור שפיטוריו אינם פוטרים את המנהל מטרדות רבות אחרות, שכן כגן שב והסתכל בו באותה אי־נוחות, כמי שמצפה שיחלצו אותו מצרה גדולה יותר. בן־דור קצת ריחם עליו. בחיי, חשב, כל כך הרבה דאגות על כתפיים של אדם אחד. בכל זאת לא היה יכול שלא לתמוה על סיבת הפיטורים, שלא הוצגה בפניו כאחרת מלבד החוסר־אושר שלו, ועל כן הרגיש צורך להכריז בפני המנהל שהוא דווקא מאושר, זאת אומרת, אין תלונות, והתחיל לספר לו על האישה, וכמה הילדים כבר גדולים, רק אתמול החליף להם חיתולים, ועכשיו…

אלא ככל שהפליג בסיפורים על אושרו, חש בן־דור באי־נוחות מסוימת, כאילו זה עתה שיקר, כלומר לא בכוונה תחילה, הלוא כך חשב שהרגיש, אבל הוא ידע שאם היה נבדק בפוליגרף, קרוב לוודאי שהיה נחשף, ופתאום הרגיש שאם כך, כנראה הפיטורים שלו מוצדקים, ואולי היו צריכים להגיע שנים קודם, וכל הטענות כלפיו, באשר הן, גם אם לא יכול היה להצביע עליהן במדויק, נכונות ומבוססות.

הוא לחץ בחום את ידו של המנהל, שחייך אליו ואמר: אתה מבין שאין לנו ברירה, אנחנו חייבים לשחרר אנשים. ובן־דור נד בראשו, אין צורך להסביר, אמר. וכגן המשיך ללחוץ את ידו והוסיף: הלוואי ששאר השמאים במשרד היו מבינים את המצב כמו שאתה מבין אותו. ובן־דור הינהן, מה זה מבין את המצב? אני חי את המצב, אני מרגיש את המצב. וכגן: אולי תהיה מאושר יותר, מי יודע, בסוף הכול לטובה. ובן־דור תהה, מאושר? וכגן הבטיח, בהחלט מאושר, למה לא? מגיע לך, אם לא לך אז למי?