בית הפגישות / מרטין איימיס / קטע ראשון

וֶנוּס היקרה,

אם יש אמת במה שהם אומרים, וארצי גוועת, אז אני חושב שאולי אני מסוגל לספר להם למה. את מבינה, ילדה, המצפון הוא איבר חיוני, לא סתם תוספת כמו שקדים או אַדֶנוֹאידים. בינתיים אני מביע את איחולי. את מצטרפת עתה לנבחרת מכובדת של אנשים צעירים — מי שנידונו לספסר בפרקי הזיכרונות הנרקבים של קרוב משפחה קשיש. ובכל זאת, לא יהיה עלייך ללכת רחוק: הוצאת גַגארין ברחוב ג'ונס. בקשי לראות את מר נוֹסְרין. אל תדאגי: לא אלך בדרכו של הסוטה המבולבל ההוא שעליו קראנו, ששלח סרטי צילום שלמים מעשה ידיו למעבדה לפיתוח־תוך־שעה. נוסרין קיבל את שלו (והכול משולם). מלבד זה, הוא בן ארצי, כלומר, הוא יבין. הייתי רוצה, בבקשה, מהדורה הכוללת עותק אחד. הוא שלך.

תמיד שאלת אותי מדוע מעולם לא יכולתי "להיפתח", מדוע כל כך קשה לי "להוריד מעלי" ו"לשחרר לחץ" וכל זה. טוב, עם עבר כמו שלי, חיים במידה רבה בשביל ההפוגות שבהן לא חושבים עליו — וברור כי זמן שיוקדש לדיבור עליו לא יהיה אחת מהן. היתה עכבה עמומה יותר: פחד נוירוטי אמיתי שלא תאמיני לי. ראיתי שאת מסיטה את המבט, ראיתי שאת מסבה את פנייך ומנענעת לאט בראש מורכן. ומשום מה היה זה מראה בלתי נסבל. אמרתי שהפחד שלי נוירוטי, אבל אני יודע שהוא משותף לגברים רבים עם היסטוריה דומה. נוירוזה משותפת, חרדה משותפת. רגש ההמונים: עוד יהיה עלינו לשוב לנושא רגש ההמונים.

בהתחלה, כשכינסתי את העובדות לפנַי, מילים שחורות על דף לבן, מצאתי את עצמי בוהה בערמה קטנה וחסרת צורה של התבזות ואימה. אז ניסיתי לשוות לדבר הזה קצת מבנה. ברגע שהצלחתי לאתר חזות כלשהי של צורה ודפוס, הרגשתי פחות מבודד, והצלחתי לחוש בסיועם של כוחות אל־אישיים (שנזקקתי להם מאוד). הרמז הזה לאחדוּת אולי היה מתעתע. מאז ומתמיד פיזרה המולדת ביד רחבה אנטי־הֶאָרוֹת, אֶפּיפַניוֹת שליליות — אבל לא אחדוּת. אין שום אחדויות בארצי.

בשנות השלושים היה כורה בשם אלכסֵיי סְטַחאנוֹב, שסיפרו עליו שכרה יותר ממאה טונות פחם — המִכסָה היתה שבעה — במשמרת אחת. מכאן כת הסטחאנוביטים, או פועלי ה"מחץ": ממלאֵי עמקים ומְשטחי הרים, דחפורים ומַחפֵּרים אנושיים. הסטחאנוביטים, לעתים קרובות, היו נוכלים מובהקים; וכן, לעתים קרובות מאוד, הם נתלו בידי חבריהם, שתיעבו את הנורמות התופחות… היו גם כותבי "מחץ". הם נאספו מרִצפת בית החרושת, באלפיהם, והוכשרו לכתוב פרופגנדה במסווה של פרוזה בדיונית. התכלית שלי שונה, אך מוטב שתחשבי עלי כך — כעל כותב "מחץ" שמספר את האמת.

האמת תכאיב לך. פעם נוספת הלמה בי ההכרה (שריטה דקה, כמו חתך משולי נייר) שהמעשה המחפיר ביותר שלי בּוּצע לא בעבר הרחוק, כמו כל השאר, כמעט, אלא בזמן שאת כבר חיית לא מעט שנים, ורק חודשים ספורים לפני שהכירו לי את אמך. רוח הרפאים שלי מצפה לגינוי. אבל עשי אותו אישי, וֶנוּס; עשי אותו הגינוי שלך, ולא של הקבוצה שלך ושל האידיאולוגיה שלך. כן, שמעת אותי, גברת צעירה: האידיאולוגיה שלך. הו, זו אידיאולוגיה מתונה, אני מסכים (מתינות היא הרעיון היחיד שלה). לאף אחד אין כוונה לפוצץ את עצמו לרסיסים למענה.

שאַת תעכלי מה שעשיתי — זו, בכל מקרה, תהיה דרישה לא פשוטה מן האומץ שלך ומרוחב לבך. אבל אני חושב שאפילו איש נקמות מחמיר (ואת לא) היה שמח למדי על האופן שבו התגלגלו הדברים. אפשר היה לטעון נגדי, ולא הייתי מתווכח, שלא הייתי ראוי לאמך, ושלא הייתי ראוי לכך שחיית בביתי כמעט עשרים שנה. גם איני פוחד כעת מאוד שתנדי אותי מזיכרונך. לא נראה לי שתעשי זאת. כי את מבינה מה פירוש להיות עבד.

ונוס, צר לי על שעדיין מציק לך כל כך שלא הנחתי לך להסיע אותי לאוֹהֵייר. "זה מה שאנחנו עושים," אמרת: "אנחנו מסיעים זה את זה אל שדה התעופה וממנו." את קולטת כמה זה נדיר? אף אחד כבר לא עושה את זה, אפילו לא כאלה שזה עתה נישאו. בסדר — זה היה אנוכי מצדי לסרב. אמרתי שזה מפני שאיני רוצה להיפרד ממך לשלום במקום ציבורי. אבל אני חושב שמה שבאמת הטריד אותי הוא חוסר הסימטריה. את ואני, אנחנו מסיעים זה את זה אל שדה התעופה וממנו. ואני לא רציתי שום אל בשעה שידעתי שלא יהיה שום ממנו.

את מוכנה היטב ככל שצעיר מערבי יכול לקוות להיות, מצוידת בתזונה נכונה, בביטוח בריאות נדיב, בשני תארים, במסעות בנֵכר ובשפות זרות, ביישור שיניים, בטיפול פסיכולוגי, ברכוש ובהון; וצבע העור שלך יפהפה. הסתכלי עלייך — הסתכלי על הברק הזה שלך.

חלק ראשון

יֶניסֵיי, 1 בספטמבר 2004

אחי הקטן הגיע למחנה ב־1948 (אני כבר הייתי שם), בשיאה של המלחמה בין החיות־רעות לַבְּנות־כלבה…

טוב, זה אולי לא משפט פתיחה רע לסיפור עצמו, ואני קצר רוח לכתוב אותו. אבל עדיין לא. "עדיין לא, עדיין לא, בָּבוֹת־עינַי!" כך נהג המשורר אוֹדֶן לומר למילות השירים, אותן איגרות מתפרשׂות שנדמה כי שידלו אותו שיניח להן להיוולד בטרם עת. מוקדם מדי, עכשיו, למלחמה בין החיות־רעות לַבְּנות־כלבה. תהיה מלחמה בדפים האלה, אין מנוס מכך: לחמתי בחמישה־עשר קרבות, ובשביעי כמעט סורסתי על ידי קליע משני (בורג ברזל של יותר מקילוגרם), שתקע את עצמו בחלק הפנימי של הירך שלי. כשסופגים פציעה חמורה כל כך, בשעה הראשונה אינך יודע אם אתה גבר או אישה (או אם אתה זקן או צעיר, או מי אביך או מה שמך). אף על פי כן, שניים־שלושה סנטימטרים יותר למעלה, כמו שאומרים, ולא היה שום סיפור לספר — מכיוון שזהו סיפור אהבה. נכון, אהבה רוסית. אבל בכל זאת אהבה.

סיפור האהבה משולש בצורתו, והמשולש אינו שווה צלעות. לפעמים אני אוהב לחשוב שהמשולש שווה שוקיים: אין ספק שהוא מסתיים בשְפּיץ חד מאוד. עם זאת, בואי נהיה כנים ונודה שהמשולש נותר, באופן נחרץ, שונה צלעות. אני מקווה, יקירתי, שיש לך מילון לידך? הכבוד שרחשת למילונים מעולם לא נזקק לעידוד רב. שונה צלעות, מיוונית, סְקַלֶנוֹס: בלתי שווה.

זה סיפור אהבה. אז מובן שאני מוכרח להתחיל בבית הפגישות.

אני יושב בחדר האוכל דמוי החרטום בספינת קיטור לתיירים, "גיאורגי ז'וּקוֹב" שמה, על נהר יֶניסֵיי הזורם ממרגלות הרי מונגוליה אל אוקיינוס הקרח הצפוני, וכך מבקע את מישור אֵירוֹאסיה הצפוני — מרחק כאלפיים חמש מאות ורסטאות. בהתחשב במרחקים ברוסיה, ובכלל במאמץ המפרך של החיים ברוסיה, היית מצפה שוורסטה תהיה שווה — נגיד — לשלושים ותשעה מייל. למעשה זה בקושי יותר מקילומטר. אבל גם כך זו נסיעה ארוכה מאוד. הבְּרוֹשוּר מתאר את ההפלגה כ"טיול אל יעד שכל מי שיבקר בו יישאר אסיר תודה לכל החיים" — ניסוח שמצלצל קצת לא נעים. אל תשכחי, בבקשה, שנולדתי ב־1919.

שלא כמו בכל מקום אחר כמעט, כאן, ה"גיאורגי ז'וקוב" אינה אף לא אחת מן השתיים: לא פְּלוּטוֹקְרַטית בנוסח פוּטוּריסטי ולא חמורה למראה בנוסח פוּטוּריסטי. היא תמונה של קוֹמְפוֹרְטיסמוּס מַקשיש, צַאריסטי למעשה. מתחת לקו המים, היכן שהעובדים והצוות לנים ומתהוללים, האונייה היא כמובן חורבה מבאישה — אבל ראי את חדר האוכל, עם הווילאות הזהובים כדבש, הקטיפה האדומה כמו בבית בושת. והמטען שלנו קל. יש לי תא עם ארבעה דרגשים לגמרי לעצמי. שֵׁיט הגוּלאג, כך מספר לי הכַּלכּל, מעולם לא ממש תפס… מוסקבה באמת מרשימה — דמיונית להחריד בבצע הכסף שלה. ופטרסבורג, גם כן, אין ספק, אחרי יום ההולדת שלה שעלה מיליארד דולר: שנת השלוש מאות לעיר הבנויה בידי עבדים ש"נגנבה מן הים". כל המקומות האחרים הם שנמצאים כעת מתחת לקו המים.

שולי שדה הראייה שלי חגוּרים במלצרים בעמדות זינוק, מוכנים לעוט. יש לכך שתי סיבות. ראשית, הגענו ליום הלפני אחרון במסע שלנו, ועד עתה כבר התבססה הדעה, על סיפון ה"גיאורגי ז'וקוב", שאני זקן רע מזג עם פה מלוכלך — ורעמת השיער הענקית והמגודלת שלי איננה בצבע הלבן־פלומתי של תשוש המוח שאינו פוצה פה ומצפצף, אלא בצבע אפור מריר וסתור. הם גם יודעים כעת על היותי מכביר־טיפּים פסיכוטי. איני יודע למה. מלכתחילה הייתי, אני מניח, איש של עשרים אחוזים יותר מאשר של עשרה, ומאז זה טיפס באופן יציב; אבל עכשיו זה מגוחך. תמיד היו לי מזומנים מיותרים בשפע, אפילו בברית הרפובליקות הסובייטיות הסוציאליסטיות. אבל כיום אני עשיר. למען הסדר הטוב (וזה באמת הסידור הטוב ביותר שלי), רק בזכות פטנט אחד, אבל בעל יישומים נרחבים: מנגנון שמשפר במידה משמעותית "גמישות" של גפיים תותבים… וכך יודעים כל המלצרים שאם ישרדו את התפרעויות בּיב הפֶּרֶש שלי, אזי בסוף כל ארוחה תמתין להם הכנסה מספקת למחייתם. לפנַי ניצב פתוח ספר שירים. לא מיכאיל לֶרמוֹנְטוֹב או מרינה צְווטאייבָה. סמיוּאל קוֹלרידג'. הסימנייה המשמשת אותי היא מעטפה שמנמנה ובתוכה מכתב ארוך. היא נמצאת ברשותי זה עשרים ושתיים שנה. רוסי זקן, כשהוא מגיע הביתה, מוכרח שתהיה לו מזכרת משמעותית משלו — הדֶאוּס אֶקס מַכּינָה שלו. טרם קראתי את המכתב, אך אקרא. אקרא, גם אם יהיה זה הדבר האחרון שאעשה.

כן, כן, אני יודע — זקנים לא אמורים לקלל. את ואמך צדקתן לגמרי כשגילגלתן עיניים בתגובה. זהו אכן חיזיון נטול קסם ומעורר רחמים, חרפות וגידופים של פה עתיק יומין, השיניים תותבות או חסרות, השפתיים המלוקקות משורבבות למחצה. ומעורר רחמים מפני שזוהי מחאה שקופה כל כך נגד אובדן הכוחות: להגיד פַאק זה הדבר המתועב היחיד שאנחנו עוד עלולים להסתבך בו. אבל ברצוני להדגיש את סגולות הריפוי של המילה בת שלוש האותיות. כל מי שבאמת ובתמים התאבל בחייו, מכיר את ההקלה שהמילה הזאת מביאה בסופו של דבר, להוריד את הראש ושעות על שעות לבכות ולקלל… אלוהים, ראי את ידַי. גדולות כמו לוחות לחיתוך גבינה, לא, כמו גבינה, כיכרות גבינה שלמים, עם החטטים והגבשושיות שלהן, עם המוּטָה שלהן, עם הירוקת. פגעתי ברבים, גברים ונשים, בידיים האלה.

ב־29 באוגוסט חצינו את חוג הקוטב הצפוני, ועל סיפון ה"גיאורגי ז'וקוב" היתה חגיגה אמיתית. אקורדיון, כינור, גיטרה מתוּכשטת, בחורות בחולצות מופקרות, שיכור באברקיים שניסה לחקות ריקוד קוֹזאקי וכל הזמן נפל מכיסא הבר שלו. עכשיו, כעבור יומיים, עדיין יש לי הנגאובר, והוא מוסיף ומחמיר בהתמדה. ובגילי, בשנות השמונים ה"מתקדמות", כמו שאומרים עכשיו (עדיף על "מאוחרות", עם הקונוטציות האומללות של זה), פשוט אין מקום להנגאובר. אוי ואבוי לי… אוי ואבוי, אוי ואבוי. לא האמנתי שעודני מסוגל לזהם את עצמי באופן יסודי כל כך. וגרוע יותר, הרמתי ידיים. את יודעת היטב לְמה אני מתכוון. הצטרפתי לכל השקות הכוסית (סיפקו לנו מְכל אשפה מיניאטורי, שננפץ את הכוסות שלנו בתוכו), ושרתי את כל השירים; התייפחתי על רוסיה, ובדִגלה עצרתי את שטף הדמעות. דיברתי באריכות רבה מאוד על מחנות — על נוֹרלאג, על פְּרֶדפּוֹסילוֹב. לקראת עלות השחר התחלתי למנוע בגופי מאנשים מסוימים לצאת מן הבר. אחר כך גרמתי נזק ניכר למדי לתא שלי, ונאלצתי לעבור ממנו למחרת, במטר סוחף של קללות ושטרות של עשרים דולר.

גיאורגי ז'וקוב, גנרל ז'וקוב, מרשל ז'וקוב: שירַתּי באחד הגייסות שלו (הוא פיקד על חזית שלמה) ב־1944 וב־1945. הוא גם מילא תפקיד בהצלת חיי — שמונה שנים אחר כך, בקיץ 1953. גיאורגי ז'וקוב הוא האיש שניצח במלחמת העולם השנייה.

האונייה שלנו גונחת, כאילו היא עומסת על כתפיה עוד ועוד משאות ודאגות. אני מחבב את הצליל הזה. אבל כאשר דלתות המטבח של האונייה נפתחות בקול רם, אני שומע את המוזיקה מקופסת הרעש, הבּוּמבּוֹקס (ארבע פעמות בתיבה, ואחד בן שבע־עשרה שצוֹוח על גילוי עצמי), והיא מגיעה לאוזני כמו כאב. בטבעיות, בניד־עפעף יחיד, המלצרים כובשים את המטבח בסערה. כשזקנים, רעש הוא כמו כאב. קור הוא כמו כאב. כשאעלה לסיפון הלילה, וזה מה שאעשה, אני מצפה שהשלג הרטוב יגיע אלי כמו כאב. זה לא היה כך כשהייתי צעיר. היקיצה: זה כָּאַב, והמשיך לכאוב יותר ויותר. אבל הקור לא כאב. דרך אגב, נסי לבכות ולקלל מעל לחוג הקוטב הצפוני, בחורף. כל דמעותייך יקפאו במהירות, ואפילו ניבולי הפה שלך ייהפכו לאגלי קרח וייפלו בצלצול לרגלייך. זה החליש אותנו, זה חתר עמוק מתחתינו, אבל זה לא היה כמו כאב. זה ענה על משהו. זה היה כמו זרקור שמפזז על פני יקום השנאה שלנו.

הבּוּמבּוֹקס פינתה עתה את מקומה לרדיו. אני מרים יד. זה מותר. היום הזה היה עֵד לתחילת המצור על חטיבת הביניים מספר אחת בצפון אוֹסֶטיה. כמה מן הילדים הבחינו במקרה באקדוחן ובאקדוחנית שהגיעו בכובעי גרב שחורים מעבר למסילת הרכבת — והם צחקו והצביעו עליהם, חשבו שזה משחק או תרגיל. ואז הוַאן עצרה, וממנה יצא הוא, המְרצח עם הזקן הכתום האדיר: "רוסים, רוסים, אל תפחדו. בואו. בואו…" השלטונות אומרים שלוש מאות או ארבע מאות, אבל האמת היא שיש הרבה יותר מאלף בני ערובה — ילדים, הורים, מורים. ומדוע זה אנחנו כבר מתכוננים למשהו קרוב לתוצאה הגרועה ביותר האפשרית? מדוע זה אנחנו כבר מתכוננים לתופעה המובנת בעיני כל העולם — גסותן של הידיים הרוסיות? מדוע ידינו גסות כל כך? מה הֵגֵס אותן?

עוד ספל קפה, עוד סיגריה, ואעלה לסיפון. המרחב הסיבירי, הענקיוּת בצבע הזית — זה היה מפחיד אותך, אני חושב; אבל זה מאפשר לרוסים להרגיש חשובים. הכמות העצומה של הקרקע, של הארץ, גודלו של חלקה בכוכב הלכת: זה מה שרודף אותנו, וזה מה שממוטט את שפיות המדינה… אנחנו מפליגים צפונה, אבל במורד הנהר. מה שמעורר הרגשה חריגה. למעלה על הסיפון נדמה שהאונייה לא זזה ושגדות הנהר ממול נמצאות בתנועה. אנחנו בלי נוע; גדות הנהר עולות ויורדות ומתערסלות כמו גלים. אתה נדחף קדימה בכוחה של עוצמה שנעה בכיוון ההפוך. יש גם תחושה שאתה מופיע מלוא קומתך מעבר לכתפו של העולם, ושׂם את פניך לעבר מפל אינסופי. Here be monsters.*

עינַי, במובן הקונראדי, חדלו להיות מערביות והחלו להיות מזרחיות. אני שוב בחיקה של משפחת אשפתות עצומה בגודלה. כעת עליה לדאוג לעצמה. כל הכסף כבר חולק בין הפושעים למדינה.

זה מוזר. להדפיס את המילה "קנזס" עדיין נראה מעשה סתמי באופן המשרה ביטחון. ולהדפיס את המילה "קְרַסנוֹיארסק" עדיין נראה מעשה גרוטסקי לחלוטין. יכולתי כמובן להדפיס "ק'", כמו סופר מעידן אחר. "הוא עשה דרכו אל מ', בירת ר'." אבל אַת ילדה גדולה עכשיו. "מוסקבה", "רוסיה": לא משהו שטרם ראית כמותו. שפת האם שלי — מתברר לי שאני רוצה להשתמש בה מעט ככל האפשר. אם רוסיה נעלמת, אז הרוסית כבר נעלמה. את מבינה, איחרנו מאוד לפתח שפה של רגש; התהליך נבלם אחרי בקושי מאה שנים, וכעת כל האסוציאציות וההדהודים המובלעים כבר הלכו לאיבוד. אני מוכרח רק לומר שיש בהחלט הרגשה של שימוש עקבי בשפה נקייה — לספר את הסיפור שלי באנגלית, ועוד באנגלית־אנגלית מיושנת. הסיפור שלי יהיה גרוע אפילו יותר ברוסית. שכן זהו באמת סיפור מעשה של עיצורים גרוניים ושורקים.

כל השאר בי, אף על פי כן, נהיה מזרחי — רֶה־רוּסיפיקַציה, מחדש. אז עמדי על המשמר, מעתה והלאה, מפני תכונות לאומיות נוספות: החופש מכל אחריות ומנקיפות מצפון, ההגנה הנמרצת על דעות ועל אמונות שלא רק שאינן מתיישבות זו עם זו אלא מוציאות זו את זו, החולשה לציניות ולהומור נאלח, הנטייה לדבר בלהט הרב ביותר מתוך חוסר הכנות הרב ביותר, והצימאון לוויכוח מופשט (מופשט עד כדי העמדת פנים) ברגעים לא סבירים — נגיד, בעיצומה של מנוסה מבוהלת מבית סוהר, בשיאו של מרד כולרה, או בשלב הקודר ביותר בטרור הרעב.

אה, ורק כדי לגמור עם זה. ברית הרפובליקות הסובייטיות הסוציאליסטיות אינה מה שאיני אוהב. מה שאיני אוהב הוא מישור אירואסיה הצפוני. איני אוהב את "הדמוקרטיה המוּכוונת", ואיני אוהב עוצמה סובייטית, ואיני אוהב את הצארים, ואיני אוהב את הפיאודלים המונגולים, ואיני אוהב את שליטי השושלות התיאוקרטיות של מוסקבה הישנה ושל קייב הישנה. איני אוהב את האימפריה היבשתית רבת העממים בת תריסר אזורי הזמן. איני אוהב את מישור אירואסיה הצפוני.

הרשי נא לי את העונג שבחריגוּת הקלה בשימוש שלי בדיאלוג. איני נוהג כרוסי. אני נוהג כ"אנגלי". אני חש שזה נוהג נפסד, לצטט את עצמך. נסחי זאת כך.

כן, ככל הנוגע ליחיד, ונוס, ייתכן בהחלט שיש אמת בכך שאופי הוא ייעוד. ולהפך. אבל בקנה מידה רחב יותר, האופי חסר משמעות. בקנה מידה רחב יותר, ייעוד הוא דמוגרפיה; ודמוגרפיה היא מפלצת. כשבוחנים זאת, כשבוחנים את המקרה הרוסי, חשים בבחישות של כוח אדיר, כוח שאינו רק עיוור, אלא גם נטול כל רגש שהוא, כמו רעידת אדמה או גל גאות. שום דבר דומה לכך מעולם לא קרה קודם לכן.

הנה הוא מולי על צג המחשב שלי, הגְרף ובו שני הקווים הקמוטים החוצים זה את זה, אחד ורוד, אחד כחול. שיעור הילודה, שיעור התמותה. הם קוראים לו הצלב הרוסי.

הייתי שם כשארצי החלה למות: בלילה של ה־31 ביולי 1956, בבית הפגישות, בדיוק מעל לקו רוחב שישים ותשע.

* ביטוי שמופיע במפות ימיות ישנות ומציין את הנוסח המקובל לתיאור אזורים שלא נחקרו. (כל ההערות המסומנות בכוכביות הן הערות המתרגם.)