שֶׁקסְפִּיר לִפנֵי השֵינָה / טל ניצן / קטע ראשון

לעמוד הספר

רוֹמֵיאוֹ וְיוּלְיָה

בָּעיר וֵרוֹנָה שבּאיטַליָה חיוּ שתֵי מִשפחות עשירוֹת ומיוּחסות, מִשפחת מוֹנטֶגיוּ ומִשפחת קַפּוּלֶט. בין שתֵיהן שָׂרר סִכסוך עַתיק וָמַר, שאיש לא זָכר עוד את שורשָיו. האֵיבה בינֵיהן הָיתה עמוּקה כל כך, עד שפָּשטה גם אל שאֵרֵי הבשׂר הרחוֹקים ביותר, ואפילו מִפגשים בין משָרתיהן הִציתו קטָטות שהִסתיימוּ לא פּעם בּשפיכוּת דָמים. השִׂנאה והמָדון בין שתי המשפּחות מֵיררוּ את חַייהם של תושָבי העיר היפה. ניסיונותֵיהם של נכבְּדי וֵרוֹנָה לשׂים קֵץ לסִכסוך עלו בתוֹהוּ, וגם נְסיך העיר לא הִצליח להַשכין שלום בין המִשפחות, אף לא באיוּמים של עונֶש מוֶות.

ערֶב אחָד עָרכה מִשפחת קַפּוּלֶט נֶשף גדול שאלָיו הוּזמנו כל תושָבי העיר, פרָט לבנֵי מוֹנטֶגיוּ, כמובָן. השמועה על הנשף הִגיעה לאוֹזניו של רוֹמֵיאוֹ, בן מִשפחת מוֹנטֶגיוּ, עֶלם אצילי ורודֵף שלום שמעוֹלם לא נָטל חֵלק בקטָטות האַלימות. למרות הסַכנה, ואף שלִבו ניבֵּא לו רעות, הֶחליט לבוא אל לועַ האֲרי, משום שהִשתוקק לַחֲזות בסתֶר בעלמָה אחת, רוֹזָלינְד, שבה היה מאוֹהב. הוא לא ניחֵש כמה מרה תהיֶה אַחֲריתו של המַעשה הזה. רוֹמֵיאוֹ בא לבית קַפּוּלֶט עם חבורת ידידים, בֵּיניהם בֶּנווֹליוֹ, בן דודו, וחברוֹ הטוב מֶרקוּציוֹ, בן מִשפחתו של נְסיך העיר. שלושתָם עָטו מסֵכות, כדי שלא יְזוֹהוּ.

ההרפתקָה כמעַט נִגמרה בּכִי רע עוד בטֶרם הִתחילה. אָמנם קַפּוּלֶט האָב קיבל את פני השלושה בּשׂמחה ובַחֲביבות רבה, ולא הִתרעם על שהִסתירו את פּניהם במסֵכות (הן הִזכירו לו את ימי נעורָיו, שבהם נָהג גם הוא לַעֲטות מסֵכה כדי לחזֵר אחר נְערות). אבל טיבַּלט, אַחיָינוֹ חמוּם המוֹח, הִכיר את קולו של רוֹמֵיאוֹ והִתרתח. מיָד שָלף חֶרב והִכריז שיַהרוֹג את "העֶבד" בּן מוֹנטֶגיוּ. אבל קַפּוּלֶט, שהיָה אָדם בַּעל כבוד, צינֵן את לַהט הקרָב של אחיָינו והִזכיר לו שרוֹמֵיאוֹ אהוּב על תושָבי וֵרוֹנָה בשל נַפשו הטהוֹרה ונוֹעם הליכותָיו. "גַּם בַּעֲבוּר אוֹצְרוֹת הָעִיר כֻּלָּהּ," פָּסק, "לא אֶתן לִפגוע בו בתוךְ בֵּיתי."

טיבַּלט ניסָה למחוֹת, אבל קַפּוּלֶט גָער בו בַּחריפות: "תַרנגוֹל נָפוּחַ! רֶבע גבֶר!"

טיבַּלט הִסתַלק בּזַעם, ונִשבַּע שרוֹמֵיאוֹ עוד יְשלֵם מחיר יקר על שפָּלש לבֵית קַפּוּלֶט.

בינְתַיים נָפל מַבטו של רוֹמֵיאוֹ על נַערה צעירה, יָפה כל כך עד שדָמתה בּעינָיו ללַפּיד בועֵר בַּאֲפֵלת הלילה, לתַכשיט נוצֵץ על אוזן שחורה, לברבּוּר צָחור בין עוֹרבים. אהובָתוֹ הקודֶמת, רוֹזָלינְד, נִמחֲתה מלִבו בִּן־רגע. שעה ארוּכה לא גָרע את מבטוֹ מהיְפהפיָיה הצעירה, והיה מסוּחרר כּולו. לבַסוף קָרב אלֶיה והֵעֵז לפנוֹת אלֶיה בִּדברים, ואחרֵי שהֶחליפו מילים מעַטות אך יוֹקדות, אָזר אומֶץ לנַשק אותהּ על שׂפתֶיה. מאחַר שלא מָחתה, נָשק לה שוב. באוֹתו הרֶגע ניגשה אֲליהם האוֹמֶנת של הנַערה לוֹמר לה שאִמה קורֵאת לה. לאחר שהִתרחקה הנַערה, שאַל רוֹמֵיאוֹ את האומֶנת מי היא. עֵיניו חָשכו כששמַע מִפּיה שזוהי יוּליָה, בת קַפּוּלֶט:

בַּת קַפּוּלֶט? הָהּ, מָה נוֹרָא הַמְּחִיר!

בְּיַד אוֹיֵב חַיַּי אֲנִי מַפְקִיר.

גם יוּליָה שָלחה את אוֹמַנתָהּ לבָרר את זֶהוּתו של העֶלם עטוּי המסֵכה שכּבַש את לִבה. אז נוֹדע לה, לאסוֹנה, שהִתאהבה בִּבנָה של מִשפחת האויֵב:

אַהֲבָתִי הָאַחַת וְהַיְּחִידָה

מִשִּׂנְאָתִי הַיְּחִידָה נוֹלְדָה.

רוֹמֵיאוֹ יָצא עם חברָיו מבית קַפּוּלֶט בּסַעֲרת נֶפש. בדֶרך הביתה גָברו עלָיו הגַעגועים ליוּליָה, והוא חָמק מִידִידיו, טיפֵּס על חוֹמת הגן הגבוהָה של קַפּוּלֶט והִתגנב אל מתחַת לחַדרה. בדיוּק באוֹתה שעה יָצאה יוּליָה אל המִרפסת, ועֵיניה נִדמוּ לרוֹמֵיאוֹ כזוג כוֹכבים המְפיצים אור יום בַּעֲלֶטת הלַיְלה. כּל תִכְכֵי המִשפחות וכָל החשָשות נִמחו מלִבו לנוֹכַח החיזָיון שנִגלה לעֵיניו, היפֶה שרָאה מיָמיו. אז, לתַדהֵמתו, שמַע את יוּליָה מדַברת אליו בִּכְמיהה, אף שלא ידעה שהוא מַאזין לה. היא קראה לו לוַותר על שמו, מוֹנטֶגיוּ:

קַח לְךָ שֵׁם אַחֵר. כִּי מַהוּ שֵׁם?

הֵן זוֹ אֲשֶׁר נִקְרָא לָהּ שׁוֹשַׁנָּה

גַּם תַּחַת שֵׁם אַחֵר תַּרְעִיף נִיחוֹחַ.

אם ייפָּרד משמוֹ, הוסיפָה ופיללָה בקול, יוּכל לקבל בתמוּרה את אהבָתה. לשֵמע הדברים האלה לא הִצליח רוֹמֵיאוֹ מוטב להִתאפק עוד, וקרא אלֶיה בִּתשובה: "קִראי לי 'אהוּבי' ואַחליף את שמי!"

יוּליָה הִתחלחֲלָה לגַלות שאֵינה לבַדה, אך מיָד הִכירה את קולו והִתמלאה שִׂמחה. היא שָאלה אותו אם הוא רוֹמֵיאוֹ מבית מוֹנטֶגיוּ.

"לא זה ולא זה," ענה רוֹמֵיאוֹ. "אני שׂונֵא את שמי, כי הוא אוֹיִבֵךְ."

יוּליָה הוֹכיחה אותו על שהִסתכן והִתגנב אל גן בֵּיתה. אם קרוֹבֶיה יִמצאו אותו שם, הִזהירה אותו, צפויָה לו סַכנת חיים.

"עינייךְ," אמר לה רוֹמֵיאוֹ, "מסוּכנות לי יותר מן החרָבות שבִּידיהם."

אז הִתוודתה לפנָיו יוּליָה על אהבָתה. רוֹמֵיאוֹ ביקש להישָבע על אהבָתו שלו, אבל יוּליָה הִפסיקה אותו:

"בּךָ אני שׂמֵחה," אמרה, "אך לא בַּבּרית שכָּרתנו הלַיְלה, כי היא חפוּזה וּמסוּכנת כמו בָּרק שצָץ ונֶעלם."

באותו הרֶגע קראה לה האומֶנת מתוך החדר, והיא נִכנסה לרֶגע. כשנִשאר לבדוֹ תָהָה רוֹמֵיאוֹ אם ייתָכן שאֵינו רק חוֹלם את הלַילה הנִפלא הזה, אך אז שָבה יוּליָה ויָצאה אל המִרפסת, בשָׂר וָדם ולא חלום. האוֹמנת שוב קָראה לה, אבל שני הצעירים, מסוּחרָרים מֵאהָבתם החדשה, הִתקשוּ לשׂים קֵץ לשׂיחָתם. רק כשעָלה השַחר נִפרדו לבַסוף בבִרכַּת לַיְלה טוב, ולפני שפָּרשה לחַדרה הִבטיחה יוּליָה לרוֹמֵיאוֹ שבְּבוקר המָחֳרת תִשלח אלָיו שליח כדֵי לִקבּוע את מועֵד חתונָתם.

"רומיאו ויוליה" היא הראשונה בטרגדיות הגדולות של שקספיר: לפני כן הוא כתב טרגדיה בשם "טיטוס אנדרוניקוס", אבל היא לא היתה מגובשת ובשלה. נושא הטרגדיה "רומיאו ויוליה" הוא נושא שעסקו בו כבר במיתוסים העתיקים, והוא — האהבה הנופלת קורבן לנסיבות ומתנפצת אל המוות. הנושא עולה גם מיצירות ספרותיות ידועות מוקדמות אחרות, כמו "אמור ופסיכה", "טרוילוס וקרסידה" או "טריסטאן ואיזולדה". בגרסה שלו, הרחיב שקספיר את הסיפור והעמיק אותו, וגם הוסיף לו הקשרים חברתיים ואמירה פוליטית. נוסף על כך עימת בו את תשוקת האהבה עם יצרים של אלימות ועם המוסכמות של מוסד הנישואים, ובכך הביא את הסיפור לכלל שלמות שהעניקה למחזהו חיי אלמוות.