רמפול – פרקליט פלילי / ג'ון מורטימר / קטע ראשון

לעמוד הספר

1

אני, הוראס רמפּוֹל, פרקליט וסנגור, שביום הולדתי הבא אהיה בן שישים ושמונה, שכיר יום באולמות בית המשפט אולד ביילי, בעל לגברת הִילדה רמפול (המכונָה תדיר בפי "זאת שיש לציית לה") ואב לניקולס רמפול (מרצה לסוציולוגיה באוניברסיטת בולטימור; תמיד הייתי גאה מאוד בניק); אני, שראשי מלא ברציחות ישנות, בהרפתקאות משפטיות ובטורי שיר מצטלצלים מתוך "ספר השירה האנגלית של אוקספורד" (במהדורה שערך סר ארתור קווילֶר-קַאוּץ'), ובצדם בקיאות של ממש בכתמי דם, סוגי דם, טביעות אצבעות וזיופים במכונות כתיבה; אני, שכיום הנני הקשיש שבחברי משרדי, נוטל את קולמוסי בגילי הנכבד בעת הפוגה בעסקים (יש איזה שפל בפלילים כרגע, כל הפושעים המצטיינים יצאו כנראה לנופש בקוסטה בראווה) כדי להעלות על הכתב כמה מעלילות הגבורה שלי (ובתוכן אי-אלו תבוסות מבישות) בבתי המשפט, ובכך חזקה תקוותי להרוויח פרוטה או פרוטותיים שלא מיד יניחו עליהן יד רשויות מס ההכנסה, או הנרי לבלרי, או זאת שיש לציית לה, ואולי אף להצהיל מעט את רוחם של מי שכמוני מוצאים במערכת המשפט הבריטית מקור לא נדלה לשעשוע חף מזדון.

כשעלה על דעתי להעלות על הכתב את פרקי חיי אלה, סבור הייתי שעלי לפתוח בתיקים הגדולים של ימי עלומַי, או ימים שבהם הייתי קשיש פחות: "הרצח בבית פֶּנג'", תיק שבו השגתי זיכוי בעצמי, ללא פרקליט בכיר, או "הזיוף הגדול באגודה השיתופית של ברייטון", תיק שהצלחתי להשיג בו זיכוי לאחר חקירה ובדיקה ממצה של מכונות כתיבה. אז התבלטתי, לרגע קט, בזירה הציבורית, או לכל הפחות נראה ששמי מתפרסם דרך קבע ב"ניוז אוף דה וורלד". אולם כשאני מתחיל להתבונן ולהיזכר בתקופה זו של חיי בבית המשפט, נדמה שכל אלה קרו לאיזה רמפול אחר, פרקליט צעיר ולהוט שאני מזהה אותו רק בקושי ושאינני משוכנע כלל שהיה מוצא חן בעיני, מכל מקום לא במידה שארצה לבלות במחיצתו ספר שלם.

אודה ואתוודה, כיום שוב אינני אישיות ציבורית; אף שאחדים מהתיקים שאתאר כאן — עסק הביש עם חבר הפרלמנט, לדוגמה, או האישום ברצח שהוגש נגד הצעיר ביותר, והמטורלל ביותר, שבאחים דֶלגָרדוֹ האיומים — השיבו אותי אל עמודו הראשון של "ניוז אוף דה וורלד" (ואף זיכו אותי בכמה שורות ב"טיימס"). אלא שזכיתי לקורטוב של תהילה, ובמידת מה אולי אף נהפכתי לאגדה בסביבות האולד ביילי, בבית המרזח של פּוֹמֶרוֹי ברחוב פְליט, במלתחות בתי המשפט בלונדון ובתאי המעצר בכלא בריקסטון. שם יצא לי שם של מי שלא מודה באשמה אף פעם, מעשן סיגרים קטנים בשרשרת, ומצטט משירתו של וורדסוורת דווקא כשאיש אינו מצפה לכך. מוניטין שכאלה לא יאריכו ימים אחרי שאתבקש לנסיעה שאינה בת דיחוי אל בית העלמין בגולדֶרס גרִין. נאומי סנגוריה נעלמים מהר יותר מארוחות סיניות, וגם הגדול שבניצחונות בבית המשפט משתכח על פי רוב מן הלב עד לעיתוני יום א' של השבוע שלאחר מכן.

אולם כדי להבין במלואה את ההשפעה שנודעה לתיק שאני קורא לו "רמפול והדור הצעיר" על חיי המשפחה שלי, יש לדעת שמץ דבר על עברי ועל השנים הארוכות שקדמו להגנתי המוצלחת על ג'ים טימסון, יורש העצר בן השש-עשרה, צעיר מבטיח ובבת עינם של בני טימסון, שבט רב פעלים של פושעים מדרום לונדון. היות שהתיק כולו היה בסופו של דבר עניין משפחתי, מן הראוי להכיר כאן גם את משפחתי שלי.