הכל זריז / שרי שביט / קטע ראשון

לעמוד הספר

1

סבתא אסתר הסיעה אותי לַשדה תעופה. נסענו מהדר יוסף בפז'ו הקטנה שלה. היא נוהגת כל כך גרוע, בחיי, לוחצת על הגז מהר עד שהיא מגיעה לרמזור אדום, ואז דופקת את הברקס של החיים.

אני רציתי לנהוג, אבל היא התעקשה.

נו, תני לפנק אותך, מָמָה שלי, היא אמרה וסידרה את המטפחת על הראש.

אלוקים ישמור לאן את נוסעת, ואלוקים ישמור מתי אני אראה אותך שוב, היא אמרה בפעם המאה ודחפה לי את העוגיות שלה, בקבוק ריק של ספרייט שבתוכו צף לו בגושים מיץ העגבניות שהיא עושה לבד, ושני סנדוויצ'ים עם חציל וביצה. סבתא, מה את עושה, יצאתי עליה. זה לא שאין אוכל בהודו.

שקט, מלי, היא הניחה את האצבעות הקרות המקומטות שלה על השפתיים שלי. היינו בשדה התעופה וראיתי בזווית העין את המספרים והאותיות האדומות של הטיסות מתחלפות, ואת כל האנשים עם המעילים והמזוודות וכוסות הקלקר עם הקפה והאודם והבושם והקניות האחרונות שהתרוצצו סביבנו, כמו אורות מהבהבים. לסבתא ירדו קצת דמעות מהעיניים, והצליל של הצמידים שלה, שהתנגשו אחד בשני, נגע לי בלחיים והשתתק. כשהצליל נפסק, פתאום משהו נצבט לי בלב. ידעתי שהצליל הזה ילווה אותי מעכשיו, לא משנה מה יקרה לי. חיבקתי את הגוף הקטן שלה חזק-חזק.

מסכנה סבתא אסתר. זה בגלל שאני מספרת לה הכל. אף פעם לא חסכתי ממנה כלום. הכל היא עברה איתי. כשהתעקשתי שהיא תקנה לי את החזייה הראשונה, למרות שלא היה בה כלום למלא. וגם אחרי שהתנשקתי בפעם ראשונה רצתי ישר אליה, ומרוב שגימגמתי והעיניים שלי נצצו, היא ישר הבינה. או כשרציתי לעזוב את בית הספר, ובאתי אליה לשיחת לב אל לב. אחר כך בבת מצווה שלי מאחורי בית העם היא נתנה לי את סיגריית הטיים הראשונה, ואמרה לי, אַת צריכה לעשן כמו גברת. לא יותר משתי סיגריות ביום, אבל תוציאי את העשן יפה מהפה, בסלסולים. בגללה אני מעשנת טיים.

ואחר כך הבאתי עליה את כל העניין הזה. כשתפסו אותנו שם בהודו, ישר סיפרתי לה. כשהצלחתי לברוח לדלהי, דבר ראשון התקשרתי אליה. כשהחוקר אביחי סמ"ך האפס הזה בא לקחת אותי, גם נפלתי עליה.

גם על יזהר אני זאת שסיפרתי לה. הכל היא יודעת. גם לפני שבאנו לא היו לה חיים קלים, אבל דוגרי, החיים אחרי שבאנו לה, לא חסכו ממנה כלום.

2

שלושה בקבוקי ערק. שתי שקיות של קפה שחור טחון חזק. קצת בגדים. מעטפה חומה עמוסה בניירות שסבתא נתנה לי. התיק הגדול מכביד לי על הגב. איפה הלכתָ, אח שלי. חם בחוץ, בוער כמו ל"ג בעומר. והחום הזה, בין כל הריקשות, עושה לי לראות דברים שאולי בכלל לא נמצאים. כמו לדמיין את העיניים של יזהר, שחורות-שחורות, מאחורי דוכני האננס והמנגו הכתומים, כאלה שעטופים בנייר עיתון שסופג את כל המיץ שלהם. או פתאום ממש מתחת לאדמה, בין חורי הביוב האפורים עם כל החרקים והמחלות והעכברושים. אבל אין לי מושג איפה הוא. והודו לעומת ישראל, זה כמו שבעה אוקיינוסים לעומת הכנרת. וחוץ מזה, כל החזיונות האלה הם כמו סוכריות צבעוניות על עוגה, סתם שקרנים קטנים בלי טעם.

כפות הרגליים שלי מחוצות בתוך הנעליים של הטיסה. גם הגוף ככה, עם כל השכבות האלה של הבגדים אני מרגישה כמו גולם ששם על עצמו קליפה. שוב פעם המֶיין בזאר. כמה טירוף יש ברחוב הזה. ארבעה חודשים עברו, אבל הוא בדיוק אותו הדבר. מלוכלך. מבולגן. רועש מצעקות עד כדי כך שאי-אפשר להתרכז בכלום, בגלל כל הפרצופים המהירים שמתרוצצים מולך, והצפצופים של המכוניות שעושים לך מוזיקה מקולקלת בראש. פעם אחת כשהייתי כאן בדלהי, אני וקְוויקֶאָה קנינו בקבוקון באחד מבתי המרקחת שנמצא בסמטה קטנה, אחרי שנגמרים כל הדוכנים של הבדים והמטפחות וכלי העץ.

קראו לה לירז, אבל אנחנו קראנו לה קוויקאה, בגלל המילה זריז באנגלית. זה כי המחשבות שלה תמיד היו מהירות וחדות וברורות ולא מבולבלות. הכל היה אצלה זריז, בייחוד המבט המפוקס שלה שהסתכל עלי מתוך זוג עיניים כחולות הכי יפות בעולם.

החומר הגיע בתוך מְכָל פלסטיק קטן-קטן כמו בקבוקון של טיפות עיניים. קוויקאה החזיקה אותו ביד מול הרוקח, שבעצם היה ילד בן שתים-עשרה ששמר על החנות של אבא שלו. שאלתי אותה אז, קוויקאה, אַת בטוחה שכדאי לנו לקחת? היא ענתה לי מיד, זריז כזה, למה שלא יהיה כדאי לנו? ואני לא הבנתי איך היא לא פוחדת שבסוף לא יישאר לה שום מוח מתחת לגבות. היא ישר שלפה את הפקק והריחה את החומר טוב-טוב כמו איזה יינן שיודע לזהות על איזה חבל ארץ מדובר, ואמרה לי, בואי לגסטהאוס, אַת ואני הולכות לעשות חיים משוגעים.

אבל זה היה לפני חודשים, כשנסענו כולנו לטיול בהודו לעשות את המכה, כמו שיזהר רצה. לא כמו עכשיו שאני סוחבת עלי את התיק הזה, כמו איזה צב נינג'ה שהולך להילחם באני-לא-יודעת-מה. עכשיו אני לוקחת עוד צעד, והמצח שלי כבר מתחמם, וחלקי המשפטים של ההודים שצועקים סביבי קוטעים לי כמו אולרים את החוטים הדקים של המחשבות. מה הוא עושה עכשיו, אח שלי? איפה הוא, עם החיוך הג'ינג'י, השֶקט הבטוח בעיניים והזרועות החזקות שלו?