חלומו של הקלטי / מריו ורגס יוסה / קטע ראשון

לעמוד הספר

1.

דלת התא נפתחה, ועם שטף האור ומשב הרוח חדר גם רעש הרחוב שקירות האבן בלעו. רוֹגֶ'ר התעורר בבהלה. הוא מיצמץ בעיניו, מבולבל, נאבק להירגע, והבחין בצלליתו של השריף נשענת על מפתן הדלת. בפניו הנפולים, שפמו הבהיר ועיניו חורשות הרע, סקר אותו השריף באיבה שמעולם לא טרח להסתיר. הרי לך מישהו שיסבול אם ממשלת אנגליה תעניק לרוג'ר את החנינה המיוחלת.

"ביקור," מילמל השריף בלי להסיר ממנו את מבטו.

הוא קם על רגליו ושיפשף את ידיו זו בזו. כמה זמן ישן? אחד מהעינויים של כלא פֶּנטוֹנוויל היה אובדן תחושת הזמן. בכלא בּריקסטוֹן ובלונדון טאואר הוא הצליח להאזין לצלצולי הפעמונים שציינו את חצאי השעות ואת השעות העגולות. כאן, הקירות העבים לא איפשרו לשאון הפעמונים של כנסיות רחוב קָלֶדוֹניאן ולהמולת שוק איזלינגטוֹן להסתנן לתוך הכלא, והשומרים שהוצבו על דלת תאו מילאו בקפידה אחר ההוראה שלא להחליף איתו מילה מטוב ועד רע. השריף אזק אותו והורה לו לצאת ראשון. האם בפי עורך הדין שלו בשורות טובות? האם הקבינט התכנס והגיע לידי החלטה? האם אפשר לייחס את הסלידה שניכרה יותר מאי-פעם על פניו של השריף, להמתקת עונשו? הוא פסע במסדרון ארוך של לבֵנים אדומות שהשחירו מלכלוך, בין דלתות הברזל של התאים ובין קירות דהויים, שבמרחק כל עשרים או עשרים וחמישה צעדים היה קבוע בהם חלון גבוה מסורג, שממנו אפשר לראות פיסת שמים אפורה. מדוע היה לו קר כל כך? היה חודש יולי, שיאו של הקיץ, מדוע אפוא סמר עורו מכפור?

כשנכנס לתא הביקורים הצר, הוא נמלא ייאוש. מי שהמתין לו שם לא היה עורך דינו, מר ג'ורג' גאוון דָאפי, אלא אחד ממתמחיו, צעיר בלונדיני, עקום למראה, בעל עצמות לחיים בולטות, מטורזן. רוג'ר ראה אותו במהלך ארבעת ימי המשפט מוציא ומביא מסמכים לפרקליטי ההגנה. מדוע במקום לבוא בעצמו, שלח מר גאוון דאפי את אחד המתמחים שלו?

הצעיר שיגר אליו מבט קר. באישוניו השתקפו כעס ושאט נפש.

מה יש לאידיוט הזה? הוא מסתכל עלי כמו על איזה שרץ, חשב רוג'ר.

"יש חדש?"

הצעיר ניענע בראשו לשלילה. הוא שאף אוויר לפני שדיבר:

"לגבי בקשת החנינה," הוא מילמל ביובש בתנועה שהדגישה את עיוותו, "יש להמתין לישיבת השרים."

נוכחותם של השריף והשומר הנוסף בתא הקטן הפריעה לרוג'ר. אף על פי ששתקו ולא נעו, הוא ידע שהם מאזינים לכל מילה ומילה. משום כך הוא חש תעוקה בחזהו והתקשה לנשום.

"אבל אם נביא בחשבון את האירועים האחרונים," הוסיף הצעיר הבלונדי, ממצמץ לראשונה ופותח וסוגר את פיו בהגזמה, "הכול כעת נהיה קשה יותר."

"החדשות מבחוץ לא מגיעות לכלא פנטונוויל, מה קרה?"

הייתכן שמִפקדת הצי הגרמני החליטה בסופו של דבר לתקוף את בריטניה הגדולה מחופי אירלנד? האם הפלישה שהשתוקק לה כל כך התקיימה, והקנים של תותחי הקַייזֶר נוקמים ממש ברגעים אלה את דמם של הפטריוטים האירים שהוצאו להורג בידי האנגלים במרד הפסחא? אם המלחמה תפסה את הכיוון הזה, תוכניותיו התגשמו, אחרי הכול.

"כעת נהיה קשה, ואולי אף בלתי אפשרי, להשיג חנינה," חזר המתמחה. הוא היה חיוור. הוא כבש את זעמו, ורוג'ר דימה לראות את גולגולתו תחת עורו הלבנבן. הוא חש מאחורי גבו את חיוכו של השריף.

"על מה אתה מדבר? מר גאוון דאפי היה אופטימי לגבי הבקשה. מה קרה שהוא שינה את דעתו?"

"היומנים שלך," הטעים הצעיר, והעוויה נוספת של שאט נפש עלתה על פניו. הוא הנמיך את קולו, ורוג'ר התאמץ כדי לשמוע אותו. "הסקוטלנד יארד מצא אותם בביתך שברחוב אֵייבוֹרי."

הוא השתתק ארוכות וציפה שרוג'ר יאמר משהו. אבל מאחר שהלה נאלם דום, הוא נתן דרור לכעסו ועיקם את פיו:

"איך אתה, כאיש מאמין, יכולת לעשות מעשים מגונים שכאלה?" הוא דיבר באיטיות שאך הדגישה את זעמו. "איך יכולת להעלות על הכתב דברים שכאלה, למען השם? ואם עשית זאת, איך לא עלה בדעתך לנקוט אמצעי זהירות בסיסי ולהשמיד את היומנים לפני שקשרת קשר נגד האימפריה הבריטית?"

זה עלבון לשמוע מפי הינוקא הזה את הכינוי "איש מאמין", חשב רוג'ר. גילו של רוג'ר היה לכל הפחות כפול מגילו של הבחור המעושה וגס הרוח הזה.

"קטעים מהיומנים האלה מתגלגלים עכשיו בכל פינה," הוסיף המתמחה בלי להביט בו, רגוע מעט יותר אך נרגן כהרגלו. "במפקדת הצי, דובר השר, קולונל רֶג'ינַלד הוֹל בכבודו ובעצמו, מסר עותקים לעשרות עיתונאים. הם מצויים בכל פינה ברחבי לונדון. בפרלמנט, בבית הלורדים, במועדוני הליברלים והשמרנים, במערכות עיתונים, בכנסיות. זאת שיחת היום בעיר."

רוג'ר לא אמר דבר. הוא לא זז. פעם נוספת הציפה אותו התחושה המוזרה שהשתלטה עליו פעמים רבות בחודשים האחרונים, מאז אותו בוקר אפור וגשום באפריל 1916, שבו, רועד מקור, הוא נעצר בין חורבות מצודת מֶקֶנָה בדרום אירלנד: זה לא קשור בו בכלל, מדובר במישהו אחר שהדברים האלה אירעו לו.

"אני יודע שחייך הפרטיים הם לא עניין שלי, או של אדון גאוון דאפי או של מישהו אחר," הוסיף המתמחה הצעיר במאמץ למתן את הזעם שבקולו. "מדובר בעניין מקצועי לכל דבר. אדון גאוון דאפי מעוניין לעדכן אותך במצב. ולהזהיר אותך. בקשת החנינה נהייתה עניין מורכב. הבוקר כבר הופיעו בכמה עיתונים מחאות, חשדות ושמועות על תוכן היומנים. הציבור שתומך בבקשה עשוי להיות מושפע. זוהי רק השערה, כמובן. מר גאוון דאפי ידווח לך. אתה רוצה להעביר לו מסר כלשהו?"

האסיר ניענע בראשו לשלילה בתנועה בלתי נראית כמעט. הוא סב על מקומו והתייצב מול דלת התא. השריף סימן לשומר בעיוות פניו התְפוחים. השומר הסיט את הבריח הכבד, והדלת נפתחה. החזרה לתא נדמתה אינסופית. בעודו פוסע במסדרון הארוך בעל קירות הלבנים האדומות והשחורות, הוא חשש שבכל רגע ייתקל באבנים הטחובות האלה, ישתטח עליהן ולא יקום עוד. עם הגיעו לדלת הברזל של תאו נזכר: ביום שבו הובא לכלא פנטונוויל אמר לו השריף שכל הנאשמים ששהו בתא הזה, ללא יוצא מן הכלל, סיימו את חייהם על הגרדום.

"אוכל להתרחץ היום?" שאל לפני שנכנס.

הסוהר עב הבשר ניענע בראשו לשלילה והביט בעיניו באותו מיאוס שהשתקף גם במבטו של המתמחה. "לא תוכל להתרחץ עד יום ההוצאה להורג," אמר השריף, מטעים כל מילה. "וגם אז, רק כבקשתך האחרונה. יש כאלה שבמקום מקלחת מעדיפים ארוחה טובה. עסק ביש מבחינתו של מר אֶליס, מפני שכשהם מרגישים את מגעו של החבל, הם מחרבנים מפחד ומשאירים את המקום מטונף. מר אליס הוא התליין, במקרה שאתה לא יודע."

לאחר ששמע את הדלת נטרקת מאחוריו, הוא נשכב על גבו על הדרגש הקטן. הוא עצם את עיניו. לוּ רק היה יכול להרגיש את המים הקרים הזורמים מהצינור, שהיו מרפים את עורו וגורמים לו להכחיל מקור. חוץ מהנידונים למוות, כל האסירים בכלא פנטונוויל היו זכאים למקלחת עם סבון פעם בשבוע, תחת זרם מים קרים. גם התנאים בתאים שלהם היו נסבלים. לעומת זאת הוא נזכר, וצמרמורת חלפה בגופו, בטינופת של כלא בריקסטון, שם התמלא גופו כינים ופשפשים ששרצו במזרן הדרגש שלו וכיסו בעקיצות את גבו, את רגליו ואת זרועותיו. הוא ניסה לחשוב על כך, אולם פעם אחר פעם שבו ועלו בזיכרונו פניו מלאי התיעוב וקולו רווי השנאה של המתמחה הבלונדי המטורזן כמו דוגמן, שגאוון דאפי שלח אליו במקום להתייצב בעצמו ולמסור לו את הבשורות הרעות.