רוח / מיכל בן-נפתלי / קטע ראשון

לעמוד הספר

האדם יכול לשרוד את האדם, הוא מה שנשאר לאחר הרס האדם, לא משום שקיימת באיזשהו מקום מהות אנושית שיש להרסה או להצילה, אלא משום שהמקום של האנושי עצמו מפוצל, מכיוון שהאדם מוצא מקום בשבר שבין החי לבין המְדבר, בין הלא-אנושי לבין האנושי.

ג'ורג'יו אגמבן

מרפסת צרה, שניים על שישה מטרים, בית אפור בשכונה ותיקה בצפון תל אביב. שעת בין ערביים. התריסים מופשלים כשרוולים בכל ימות השנה, חושפים את הדירה לקולות הרחוב המעפיל כלפי מעלה. היא מניחה לרוח הרכה לחדור, לגעת בפניה החיוורים, בגופה העוטה חולצה לבנה, מעומלנת, ישרת צווארון, בחצאית הצמר האפורה הדהויה הלוכדת את תנועתה. היא מחוץ לזמן, בתוך משך שאפשר לכנותו תיקון, בחלל ריק, בין שמים לארץ. היא קלה באופן מוזר, ערה ללא נשוא. ארשת פניה משתנה מרגע אחד למשנהו מבעד לעדשות המשקפיים העבות; בת שחוק דקה, שגם אותה היא מאפקת בתוכה, מתקדרת עד מהרה כאילו כרעה תחת לחצה של אנחה כבדה הבוקעת בלתי נשמעת ממעמקיה. עיניה יבשות. היא קוראת בספר, מכונסת בתוך עצמה. בבית ממול, בקומה הראשונה, אישה בבגדים צבעוניים מרופטים מחפשת את בנהּ כבר שעה ארוכה בקולה הניחר. היא מתאמצת להדוף מעליה את הקול ההולך ומתגבר כקולו של כרוז, והנבלע עד מהרה בתכונת השכנים המתקבצים בדירותיהם מכל עבר, כמו פנתה חזית המרפסת שלה פנימה, כמו היתה ללא חזית. אל תיגעו בי. להרף עין נשמט ממנה המוכר, אפילו חובותיה, ערכיה, רחשי לבה, להרף עין כל זה נעשה זר, מתרחק ממנה, גם הצער מחליק מעל כתפיה, לא מפני שאינו קיים, אלא מפני שהוא נדמה כסובלני יותר.

על שולחן הפורמייקה, בצד קערת הפירות עם האגסים, המִשמשים, אשכולות הענבים, היא מניחה פנקס שחור. הפנקס צר את המידות. דפיו המשובצים מתמלאים מדי ערב בכתיבה תמה כשל סופר סת"ם. היא רושמת בתוכו מילים חדשות באנגלית, כאילו פרטה למטבעות את עצם ההעזה לחשוב, מפרקת משפטים למרכיביהם, מבררת את דחיסותם, טעמיהם, ניתנותם לעיכול. היא טורפת מכל הבא ליד, ללא תוכנית, ללא שיטה, בעיקר ספרות עלילה סנטימנטלית, לא כדי ללמוד או לבאר או לנתח, לא כדי להבין, אפילו לא את עצמה. יש דברים שהיא מסרבת לדמיין, יש דברים שאינה יכולה לדמיין. כמו תמיד היא נסוגה, כמו תמיד היא מיישרת קו עם איזה צליל מונוטוני בתוכה. אל לה לדמיין מעבר ליש, מן הערגה, או מן הייאוש. היא מסתפקת במועט. ועם זאת שעותיה במרפסת הן מקור הנדיבות שלה, היא יודעת זאת.

הרחוב אינו מעלה ואינו מוריד. הרחוב הוא אנחנו, האפשרות שמי מאיתנו יבוא. היא יושבת מתוחה בתוך העיגול הבלתי נראה החג סביבה, נכונה להפר אותו בכל רגע, לנחות, לחזור אלינו. המרפסת היא המבוא לבית וספו, אקס-טריטוריה שחוקיה משתנים לפי השעות וימות השבוע. אט-אט היא נעשית דרוכה והאיזון שנדמה שהיה מונח לרגע בעולם, מופר באחת. היא ממהרת למטבח להוסיף עוד אשכול ענבים. עוד מעט הם יגיעו. היא עוצרת שוב ושוב את הקריאה ומתבוננת בשעון שעצר מלכת, מבחינה בקושי במכונית העושה את דרכה אל הרחוב וחונה. לְעולם מלוּוה השמחה בדריכות. היא קמה, מנופפת לשלום בחופזה וחשה דרך הסלון לדלת הכניסה. הם פה, הם פה, היא מדרבנת את בעלה להיבהל אחריה, ניצבת על מפתן הדלת זקופה ונוקשה. המגע שלה בגופינו חד ומחוספס, לא נינוח, מגעו החרד של מי שהכול כבר נשמט מידיו וכעת הוא בודק את עצם הנוכחות, טופח על פניה יותר מאשר מאמץ אותה אל לבו.

מנין באה? היא לא סיפרה, היא לא ידעה לומר. היא היתה בת חורגת לאב חורג. אביה מת כשהיתה ילדה. האֵם נישאה מחדש וילדה עוד שני אחים, או שמא הם היו מבוגרים ממנה, שמא היו כולם בנים לאותו אב? מאחורי דלתות הבית התהלכו חמש הנפשות זו בצד זו מחרישות, כמשפחה הסובבת חולה אנוש, אלא שבמקום לסעוד אותו, כל נפש אוטמת את עצמה כזרה. סוּפר לי שהאב החורג נהג כלפיה בקשיחות לב, אפילו התעמר בה, אחרת למה לברוח? אבל מה זה אומר, "התעמר"? אולי מפני שאי-אפשר היה לחשוב עליה מחוץ למקף המחבר בין קודש לחול, דמיינתי התעמרות כמעשה חילול שנעשה בשתיקה, מבלי שאיש יגיב, מבלי שאיש ידע. אף אחד לא קרא לזה מוות, לְמה שלא היה אלא החיים עצמם. בחוץ רדפו אותה הצעקות הרמות של השכנים שמילאו את חדר המדרגות ופלשו לדירות הבית כרוחות רפאים. משפחה אומללה, נהגו המשפחות השכנות לומר אלה על אלה. בתוכה רבצה מחלה חסרת שם שתופפה על דופנות גופה בעדינות בלתי מורגשת, דמות זעירה שאותתה לה להתבונן היטב סביבה ושירטטה עבורה את שדות הראייה והשמע. המחלה הזאת, היא היתה הערנות שלה גם כשישנה שינה עמוקה, גם כשנכנעה, גם כשהתמסרה ללא התנגדות, מניחה לתשוקה לפרוץ מקרבה ולכבות מיד. המחלה היתה האני החושב שלה, עדות עצמית הטובה מכל עדות, אויבת ותעודת זהות שבידה היה לומר את כל מה שהיא עצמה לא אמרה, כל מה שפחדה לומר או בעצם לא ידעה. המחלה ליוותה אותה כענן ברית שהלך לפניה לכל מקום, עתים התקדר ומנע ממנה לעשות מעשים, ניצב דחוס בינה לבין מה שאנשים מכנים הישג או הצלחה. החיים קראו לה מלמעלה, המוות משך אותה מטה, עמום אבל עיקש. היא לא ידעה מה קדם למה, ומי היה הריבון, איפה היה ביתה, מי הקדים לשים סייג למי, מי ריסן, מי עיכב, מי חיבל, מי ייצג את הגורל ומי רק הידהד אותו למרחוק. היא קראה לזה בינה לבינה גוף או נפש, לסירוגין ובלי לשמור על עקביות. הנפש כבר רחקה, הגוף היה קרוב וממוסמר למקום. הוא נעשה נוכח ואיבד את שקיפותו. היא שבה ונתקלה בו כבמטרד, ובגללו היתה ליצור גופני, אף כי סירבה לדעת עליו משהו. בכל הנוגע לביולוגיה ולמדע הרפואה שמרה בקנאות על בורותה. היא ידעה שמשהו קורה לה, והיא לא רצתה לדבר על זה כאילו היה מדובר באדם אחר.