אצילות הרוח / רוב רימן / קטע ראשון

 לעמוד הספר

פתח דבר: ארוחת ערב בריבר קפה

            מי אתה לאמיתו של דבר

            שתדבר או תשיר לאמריקה?

                                      וולט ויטמן, "עלי עשב"

1

אינך יכול לתכנן את האירועים החשובים ביותר בחייך, הם פשוט קורים. ביום בלתי צפוי אחד נכנסת חברוּת או אהבה גדולה לחייך; בשעה בלתי צפויה אחת יקירך עוזב את העולם הזה; בלתי צפוי הוא המקרה האחד שמשנה את קיומך. ובאותם רגעים, הנפש האנושית – כמו מודעת ליכולתה לברור בין עיקר לטפל, בין מה שיישאר איתנו תמיד לבין מה שאפשר לשכוח – פוקדת על הזיכרון לתעד בדייקנות, בכל החושים, עד לפרטי פרטים, את מה שתנכס אחר כך לעצמה. מוחנו שומר היטב נתונים ועובדות שנשכחים אם לא נעשה בהם שימוש. אך כל מה שנשמר בלבנו, לא יאבד לעולם. הדבר תואר בפשטות קולעת בקלסיקה ההוליוודית "כשהארי פגש את סאלי". זוגות קשישים נשאלים בסרט מתי נפגשו לראשונה, והם זוכרים בדייקנות מדהימה פרטים בני חמישים ושישים שנה. הם שכחו כבר דברים רבים, אך לא את זה, לא את הפגישה הראשונה שנחרטה בלבם.

 2

לא היתה לי כל סיבה לצַפות למשהו מיוחד במסע שערכתי בכמה ערים ואוניברסיטאות אמריקניות בנובמבר 2001. אחד הצדדים המרתקים ביותר בעבודתי במכון נֶקסוּס, הוא המפגש עם אינטלקטואלים בעלי שם בינלאומי, שמוזמנים להרצות בוועידת נקסוס השנתית ולהשתתף בדיון קבוצתי, שעניינו הרצאתם או הרעיון המרכזי של הוועידה. נושא הוועידה שעמדה להתקיים, "מסע בעקבות החיים, חלק 2: רוע", נקבע זמן רב לפני כן, וכמוהו גם רשימת הנואמים. לשם כך תיכננתי להיפגש בניו יורק עם אנדרו דלבאנקו, חוקר ספרות ומומחה להרמן מלוויל, ולהיפגש בשיקגו עם הסופר ג'ון מ' קוטזי. בסטנפורד ציפיתי להיפגש שוב עם ג'וזף פרנק, הביוגרף של דוסטויבסקי, ולערוך היכרות עם ריצ'רד רוֹרטי. השתתפותם של מייקל אִיגנָטיֶיף, ששיתף פעולה עם מכון נקסוס מתחילת דרכו, ושל ההיסטוריון דניאל גולדהאגן, היתה הזדמנות מצוינת לשוב ולבקר בהארוורד. ידעתי שכל הפגישות הללו יהיו ככל הנראה נעימות, מעניינות ומחכימות. אך לא שיערתי בנפשי שהן יהיו בלתי נשכחות.

למרבה המזל, לא כל פגישה בנסיעת עסקים חייבת להיות פגישת עבודה. ציפיתי בכיליון עיניים לארוחת הערב שקבעתי עם אליזבת מַאן בּוֹרגֶזֶה בריבר קפה המפורסם, בערב הגעתי מאמסטרדם לניו יורק. גם הפגישה הזאת נקבעה לפני זמן רב, ואפילו מהמפגש המחודש הזה לא היתה לי סיבה לצַפות ליותר משיחה מעניינת עם חברה ותיקה. לצערי, זהו אחד מסממני התקופה שלנו, שרק מעטים יודעים מי היא אליזבת מאן בורגזה. לעתים קרובות מדי כשאני אומר את שמה, בוהה בי זוג עיניים מזוגגות. ואז, על פי רוב, אני מוסיף במהירות: "בתו הצעירה והאהובה ביותר של הסופר הנודע תומאס מאן." אני מודע לכך שהתיאור הזה מעיד דווקא עד כמה תומאס מאן חשוב לי, ובשום אופן אינו עושה חסד עם כישרונותיה של בתו הצעירה. אני עושה עמה צדק גדול יותר כשאני מציין את העובדה שאַל גור, בסרטו "אמת מטרידה", הוא ממשיך דרכה של אליזבת מאן בורגזה.

אותו ערב בריבר קפה היה שונה לחלוטין משציפיתי, ואני רוצה לספר מעט על האישה שספר זה נכתב במידה רבה הודות לה.

היא נולדה ב-1918 במינכן, נמלטה ב-1933 עם הוריה לשווייץ, וב-1938 היגרה איתם לארצות הברית. בשנת 1939 היא נישאה בפרינסטון לג'וזפה בורגזה – חוקר ספרות איטלקי, פעיל פוליטי ואנטי-פשיסט ידוע. לזוג נולדו שתי בנות. במהלך המלחמה היו הם הרוח החיה של תנועה ששמה לה למטרה להבטיח את שלום העולם לאחר הניצחון; שלום שיושג על ידי הקמתן של פדרציה וחוקה עולמיות. הרעיון זכה לתומכים רבים, בהם גנדי, סארטר, קאמי, ברטרנד ראסל, אלברט איינשטיין ותומאס מאן. באמצע שנות השישים – כשבעלה המבוגר ממנה בשנים רבות כבר הלך לעולמו – הבינה אליזבת שהאידיאל הזה היה אוטופי מדי לאותם ימים. היא החליטה להקדיש את מאמציה לבעיה דחופה לא פחות: איכות הסביבה. אליזבת מאן בורגזה היתה האישה היחידה בקבוצה קטנה שהקימה את מועדון רומא – הארגון הבינלאומי הראשון ששם לו למטרה להציב את איכות הסביבה על סדר היום הפוליטי, כדי ליצור מוּדעות לאיום על הסביבה ולאחריותנו המשותפת להגן עליה. אך גם מועדון רומא היה תיאורטי מדי עבורה, והיא לקחה חלק ביסודו של המכון הבינלאומי לאוקיינוסים, שפעל באו"ם לאישור האמנה כי האוקיינוסים הם נכסיה של האנושות כולה ונמצאים באחריותה, ולא בבעלותן של מדינות מסוימות. ההצעה התקבלה בכינוס העצרת הכללית של האו"ם בשנת 1982, והאשרור התקבל ב-1994 (ללא תמיכתה של ארצות הברית), בעיקר בזכות מאמציה של אליזבת מאן בורגזה. היא נפגשה עם אינספור אנשים, וכל אחד מהם התרשם ודאי עמוקות מחריפוּת שכלה, ממחויבותה ומקסמה האישי. מי שפגש את אליזבת, פגש את המאה העשרים. עם חוג חבריה הרחב נמנו ולדימיר הורוביץ (שלימד אותה פסנתר בצעירותה, כשעוד קיוותה להיות פסנתרנית מקצועית), ברונו ולטר, אלברט איינשטיין, הרמן ברוך, ג'וואהרלל נהרו, אינדירה גנדי, ויסטן אודן, אגנס מאייר, איגנציו סילונה, רוברט האצ'ינס, רוג'ר סשנס ורבים אחרים.

היא היתה בת שמונים כשפגשתי אותה לראשונה, והתגוררה בהאליפקס שבנובה סקוטיה, שם שימשה עדיין כפרופסור למשפט ימִי בינלאומי בפקולטה למדעי המדינה שבאוניברסיטת דלהאוזי. באביב 1999 הזמנתי אותה להרצאה השנתית של מכון נקסוס, ואף הצעתי ששם ההרצאה שלה יהיה "בזמני", כשם ההרצאה המפורסמת שנשא אביה ב-1950 ("Meine Zeit"), כשהביט לאחור בגיל שבעים וחמש על חייו הסוערים. נראה לי הולם בהחלט להאזין, חמישים שנה מאוחר יותר, לבתו בת השמונים מספרת על חייה. בתחילה היא היססה: "איני יכולה ללכת בעקבותיו של אבי!" אולם לבסוף הצלחתי לשכנעה, וב-12 במאי 1999 היא נשאה הרצאה בלתי נשכחת בפני אולם מלא מפה לפה, כשבשוּרה הראשונה ישבו הוד מעלתה המלכה ביאטריקס וראש ממשלת הולנד לשעבר רוּד לוּבֶּרס, ידיד ובעל ברית פוליטי. מאז אותה הרצאה התיידדנו ושמרנו על קשר. ביולי התברר לנו ששנינו נהיה בניו יורק במהלך נובמבר, וקבענו להיפגש ביום רביעי, 7 בנובמבר, בשעה 19:30, בריבר קפה.