גטסבי הגדול / פ' סקוט פיצג'רלד / קטע ראשון

לעמוד הספר

1.

כשהייתי צעיר ורגיש יותר, חלק לי אבי עצה שמאז לא חדלתי להפוך בה.

"בכל פעם שמתחשק לך להעביר ביקורת על מישהו," הוא אמר לי, "זכור רק שמעטים בעולם זכו ביתרונות שלהם זכית אתה."

הוא לא אמר יותר מזה, אבל תמיד היתה בינינו תקשורת יוצאת דופן מן הזן המאופק, והבנתי שהוא התכוון לומר הרבה יותר. כתוצאה מכך אני נוהג להשהות כל הטיה שיפוטית — הרגל שהביא אותי במגע עם כמה וכמה בריות בעלות אופי ייחודי; וגם הפך אותי לקורבנם של כמה וכמה משעממים בעלי ותק. בעלי מוח חריג מאתרים במהירות תכונה זו כשהיא מופיעה בקרב טיפוסים רגילים, וכך קרה שבקולג' הואשמתי שלא בצדק בכך שאני פוליטיקאי, כיוון שיגונם הפרטי של אנשים פראיים ובלתי מוכרים היה גלוי וחשוף בפנַי. רוב הסודות היו כאלה שלא ביקשתי לי — לרוב העמדתי פנים שאני ישן, עסוק או בלתי יציב ועוין, שעה שהבנתי בזכות אות שאין לטעות בו שגילוי אינטימי כבר רוטט באופק; משום שגילוייהם האינטימיים של אנשים צעירים, או לפחות האופן שבו הם מובעים, הם בדרך כלל חיקויים ספרותיים מגובבים בהדחקות חסרות תחכום. השהיית השיפוטיוּת היא בבחינת תקווה אינסופית. אני עדיין חושש שאחמיץ דבר מה אם אשכח זאת, כפי שרמז אבי ביהירות וכפי שאני ביהירות נוהג. נימוסים בסיסיים הם דבר מה המחולק באופן בלתי שוויוני בעליל בשעת הלידה.

ולאחר שהתרברבתי כך בסובלנותי, אני חייב להודות שגם לה יש גבול. התנהגות יכולה להיות מושתתת על סלע מוצק או על אדמת ביצות לחה, אבל מעבר לנקודה מסוימת כבר לא אכפת לי על מה היא מושתתת. כשחזרתי מן המזרח בסתיו האחרון רציתי שהעולם ילבש מדים ויתייצב במעין דום מוסרי מתוח לעד; לא רציתי עוד טיולים פרועים והבלָחוֹת מיוחסות אל תוך נבכי הלב האנושי. רק גטסבי, האיש שמעניק את שמו לספר זה, היה פטור מתגובתי — גטסבי שייצג את כל מה שחשתי כלפיו בוז טבעי. אם אישיות היא סדרה רציפה של מחוות מוצלחות, הרי שהיה דבר מה מרהיב בדמותו, איזו רגישות מועצמת להבטחותיהם של החיים, כאילו היה קרוב משפחה של אחת מאותן מכונות מורכבות המתעדות רעידות אדמה ממרחק של עשרים קילומטרים. להיענוּת זו לא היה כל קשר לאותה נטייה רופסת להשפעה, המועלָה למדרגה גבוהה יותר תחת הכותרת "מזג יצירתי" — היה זה כישרון בלתי רגיל לתקווה, מוכנות רומנטית שמעולם לא מצאתי כמוה באף אדם אחר ושלא נראה לי שאי-פעם אמצא. לא — גטסבי עצמו היה בסדר בסופו של דבר; היה זה מה ששיחר לטרוף אותו, אותו אבק מזוהם שצף בעקבות חלומותיו, ושביטל זמנית את התעניינותי ביגונותיו הכושלים ובהתעלויותיו קצרות הנשימה של האדם.

משפחתי היתה בעלת מעמד ושיגשגה מזה שלושה דורות בעיר מערב-תיכונית זו. משפחת קאראוויי היא מעין שבט, ועל פי המסורת הנהוגה אצלנו אנו צאצאיהם של הדוכסים מבַּקלוּך, אבל המייסד האמיתי של השושלת היה אחיו של סבי שהגיע הנה בשנת חמישים ואחת, שלח מישהו להילחם במקומו במלחמת האזרחים והקים את חנות כלי הבית הסיטונאית שאבי ממשיך לנהל כיום.

מעולם לא ראיתי את אח-סבי, אבל אני אמור להיראות כמוהו — במיוחד כפי שנראה בדיוקן הנוקשה למדי שתלוי במשרדו של אבא. סיימתי את לימודי בניו הייבן ב-1915, רבע מאה בלבד לאחר אבי, ומעט מאוחר יותר השתתפתי באותה הגירה טבטונית מעוכבת הידועה בשם המלחמה הגדולה.^[1] נהניתי כל כך ממתקפת הנגד, עד ששבתי הביתה חסר מנוחה. במקום להיות מרכזו החמים של העולם, המערב התיכון דמה עתה לקצהו הבלוי של היקום — כך שהחלטתי לצאת מזרחה כדי לסחור באיגרות חוב. כל מי שהכרתי היה בעסקי איגרות החוב, כך שהנחתי שיש מקום בתחום לאדם אחד נוסף. כל דודותי ודודַי דנו בעניין כאילו עסקו בבחירת בית ספר יסודי בעבורי, ולבסוף אמרו, "ובכן — כ-ן", בפנים חמורות ומהוססות במיוחד. אבא הסכים לכלכל אותי למשך שנה, ולאחר עיכובים שונים הגעתי למזרח, לתמיד, כך חשבתי, באביב של שנת עשרים ושתיים.

הדבר המעשי יותר היה למצוא לי מגורים בעיר, אבל היתה זו העונה החמה, וזה עתה עזבתי את אזור הכפר, על כרי הדשא הנרחבים שלו ועציו הידידותיים, כך שכאשר בחור צעיר מן המשרד הציע שנשכור בית יחד בעיירה סמוכה, זה נשמע רעיון מצוין. הוא מצא את הבית, איזה בונגלו בָּלֶה ומוכה רוחות בשמונים דולר לחודש, אבל ברגע האחרון החֶברה הורתה לו לעבור לוושינגטון, ואני יצאתי אל הכפר לבדי. היה לי כלב — על כל פנים הוא היה אצלי כמה ימים עד שברח — והיו לי מכונית דודג' ישנה ואישה פינית שהציעה את המיטה, הכינה ארוחת בוקר ומילמלה לעצמה מימרוֹת פיניוֹת מעל לכיריים החשמליות.

הרגשתי בודד משך יום או יומיים, עד שבוקר אחד עצר אותי בדרך מישהו שהגיע מעט אחרַי.

"איך מגיעים מפה לעיירה וֶסט אֶג?" הוא שאל בחוסר אונים.

אמרתי לו. וכשהמשכתי בדרכי כבר לא חשתי בודד. הייתי מדריך, מורה דרך, בן המקום. הוא העניק לי באקראי את תחושת החופש של הסביבה.

וכך, עם אור השמש ופרצי העלים הגדלים על העצים, בדיוק כפי שקורה בסרטים בהילוך מהיר, נתקפתי באותה ודאות מוכרת כי החיים מתחילים מחדש בבוא הקיץ.