לגרגר זפת / יאכים טופול / קטע ראשון

לעמוד הספר

קראו לי איליה

קָראו לי איליה, כל האחיות, אמהותינו המאמצות ומגִנותינו, אז בסיזֶ'ם, משום שכילד קטן קראתי אל אנשים אי-יה, אי-יה, ובגלל שאי-יה היא המילה בצ'כית ל"חמור", קראו לי איליה.

צווחתי וקראתי לאנשים מרגע שקולן ופניהן של האחיות בבית-מעון החלו להבקיע את דרכם משעות הערוּת ומחלומותי על ארץ הצללים.

ארץ הצללים היתה ילדותי הראשונה. לפעמים הייתי מגיע אליה. לפני שבאו האחיות, גרתי במטבח.

בבית-מעון, באווירה אלוהית של תפילות, גדלתי ודיברתי צ'כית היטב. קופיף לא דיבר כלל.

האחיות קראו לי איליה זמן רב לפני שעצביהן החלו

לפקוע.

כשהייתי קטן אפילו קראו לי איליה, חמורנו העמלן. הן אהבו איך שטרחתי סביב האח הקטן שלי במסירות ובלי אנוכיות, ולא הנחתי לאף אחד לפגוע בו, ככה הן אמרו.

אחרי המטבח גדלנו קופיף ואני בבית-מעון, משום שההורים שלנו אפילו לא הסתכלו לכיוון שלנו, לא השתינו עלינו, לא חירבנו עלינו. זה די נפוץ כאן.

ככל הנראה ההורים נטשו אותנו באיזה רכב ציבורי, כשברחו מהאדמות הצ'כיות.

אני לא מתפלא שלא רצו את קופיף. אבל למה לא רצו אותי — את זה אני לא תופס.

בבית-מעון היו לכל אחד כל מיני רעיונות בנוגע להורים שלו.

מה שבטוח זה רק שהם נעלמו.

בסיז'ם, ב"מעון לנערים", כפי שקראו לו האחיות ליאונטינה, אלברכטה, אֵיאולֵליה, זדיסלבה, דולורס ואמיליאנה, או ב"מושבת הכינים", כפי שקרא לו המפקד ויזְ'לָטה, חיינו כולנו ביחד ובצוותא, נערים משלל אומות וצ'כים כמו למשל דיהָה או קארֶל.

נגד סקביאס ונגד כינים קירצפו אותנו האחיות בסבון-זפת.

המים המזופתים, אפורים מהטינופת שלנו הנערים, השפריצו על גלימותיהן השחורות של האחיות, ועל הכובעים הלבנים שלהן. בועות הקצף שנעו ורעדו על פני המים ברחיצה נראו כמו שולי התחרה העדינה בבגדיה התחתונים של האחות דולורס. זו היתה האחות דולורס שלעתים קרובות התכופפה מעלינו עם המברשת. היא קירצפה אותנו כל כך חזק, עד שהגלימה שלה נספגה לגמרי במים. באזור הגיגית היה חם מרוב אדים. על מצחה של האחות דולורס צצו אגלי זיעה ונשרו אלינו אל הגיגית. לפעמים הכניע החום את האחות דולורס עד כדי כך שהיא הורידה את הגלימה מהכתפיים. בגיגית ישבנו בזוגות, בשלשות. האחות דולורס לא ידעה שאנחנו רואים לה את התחרה. היא לא ידעה שדרך התחרה אנחנו רואים לה את השדיים. לאחיות היה אסור תחרה כמו שלנו היה אסור סיגריות.

סבון-זפת היה לאחיות בכמויות. במזווה של האחות אלברכטה הוא נערם בארגזים. סבון-הזפת הרג את הכינים בשערנו.

כולנו בורכנו בכינים. בתמורה לערמות כינים שנלכדו, שנמחצו, שנצבטו מעורנו, קיבלנו סוכריות קרמל. סוכריות הקרמל נמסו בפה בכל מתיקותו של העולם. המתיקות נותרה בפה אפילו אחרי שבלענו.

את הכינים המתות צברנו בקופסאות גפרורים. לפעמים הקמנו חבורות ומילאנו קופסאות ביחד. אחר כך התחלקנו. על שולחן המטבח חילקה האחות אלברכטה את סוכריות הקרמל בסכין הלחם החד ביותר, סווּש וגמרנו.

האחות אלברכטה היתה אחות כמו שאר האחיות, אבל לא היתה בדיוק כמותן. היא אהבה את הבתולה מריה ואת צ'כיה הבתולה, זה בהחלט אפשרי.

גם ארוכי-החולצות הקטנים ביותר, שתפסו אולי כינה אחת, יכלו ללקק את סוכריות הקרמל. חלק מהם ניסו להתחנף אלינו, נגיד עם זבובים קטנים, עם עכבישונים, עם יבחושים, עם כל מה שיכלו לתפוס ושלא הספיק לחמוק מהם. מדי פעם הרשינו להם ליקוק.

 את קופסאות הגפרורים המלאות כינים גנבנו זה מזה. מי שנתפס גונב, חטף מכות בסרגל על הידיים. זה כאב, אבל זה היה עונש מתון.

מי ששיקר ואמר שלא גנב, נאלץ לגרגר מי סבון. יצאו מזה בועות, אבל מוטב היה לא להיתפס.

את מי סבון-הזפת נאלצנו לגרגר גם בגלל שקרים אחרים. מי הזפת צרבו בגרון. אפילו בועה קטנה נהפכה, בדרכה במורד הגרון ובמעלה האף, לבועת ענק שורטת ומכאיבה. מצוקתו של השקרן גדלה ככל שהבועה התקדמה בדרכה. השקרן חש את השרפה בגרונו אפילו כשרק חשב לשקר. המצוקה הזאת גרמה לכל אחד לחשוב פעמיים אם השקר שווה את זה.

בכיתת האוכל בבית-מעון שלנו היה ציור של ישו. כשהייתי קטן, חשבתי שזה צֶ'ך הקדוש ארוך השיער עם אמו הבתולה. אחר כך קיבלתי שֶׂכל והאמנתי שזה פורטרט של ההורים שלי ושל קופיף, אבל זה היה שכל עקום, אלה היו שטויות, התחלתי להבין את זה בזמן תפילת אבינו שבשמים!

השטויות האלה נכנסו לי לראש מפני שהאחיות דולורס, איאולליה, זדיסלבה, ליאונטינה, אמיליאנה ואלברכטה לימדו אותנו שאנחנו ילדי האלוהים. זה לא היה ככה, והאחיות שילמו ביוקר על השקרים שלהן. לא היינו ילדי האלוהים, היינו סְבוֹלוֹץ', אספסוף, פרחחים, פסיכופתים, בנים של זונות ושל זרים. את ישו החליף מאוחר יותר פֶדוֹטקין.

אני הייתי בסדר. אחרי שהגענו, קופיף ואני, לבית-מעון, צמחתי באותה מהירות שלמדתי להסתובב ולדבר.

קופיף ואני, אנחנו מאותה המלטה.

זה תמיד נראה לי נורא, אבל נולדנו לאותם הורים עצמם. גם בגללנו האחיות תמיד התעקשו שהעולם הוא עמק מלא קוצים והחיים הם נתיב מלא כאב. והנה לכם כל הסיפור.