סיפור קנטרברי / ג'פרי צ'וסר / קטע ראשון

לעמוד הספר

1.

שעה שגשמי אפריל הרכים והנעימים יורדים לשורשם של כל הדברים, משיבים את נפשה של הקרקע הצפודה, מרווים ומזינים כל שתיל וכל זירעון, או־אז ניעורה האנושות בחדווה ובציפייה. הרוח המערבית מסלקת את סירחון העיר, והתבואה מרימה ראש בשדות שמחוץ לחומות. אחרי שממת החורף, נהדר לשוב ולשמוע זמרת ציפורים ברחובות. ענפי העצים שטופים בזמר. זו עונת ההתחדשות, הכול משתקם. השמש כבר עומדת בסימן מזל טלה, זמן טוב ומיטיב לשרירים וללב. זאת עונת השנה העדיפה בעיני הנוסעים, לנוע בדרכים. על כן זה הזמן שאנשים טובים משתוקקים לצאת למסע של צליינות. הם עושים דרכם לחופים רחוקים ולערים זרות, מבקשים להם נחמה על קברות הקדושים. וכאן באנגליה רבים מהם עושים דרכם לקנטרברי, לקברו של הקדוש הצדיק המבורך תומס. הם נוהרים ממחוזות קרובים ורחוקים בתקווה למצוא מרפא למדווים ולדאגות.

רצה המקרה, ובאפריל התאכסנתי בסאתֶרק. לנתי בפונדק טָאבָּרד, מוכן ומזומן לשים פעמי לקנטרברי ולתת כבוד לקדוש. ערב אחד הופיעו בפונדק עשרים ותשעה נוסעים חדשים, ולמרבה השמחה גיליתי חיש קל כי כולם צליינים בדרכם לקנטרברי. הם הגיעו לכאן ממקומות שונים ומאורחות חיים מגוונים, אך יעד אחד היה לכולם. הפונדק היה נוח ומרווח, והיה בו מקום לכולנו, ועד מהרה הרגשנו נועם רב זה במחיצת זה. שתינו בצוותא כמה וכמה כוסות בירה ויין, והסכמנו בינינו שנצא לדרך יחדיו. זה יהיה בידור, טיול עליז בחברה טובה. לפני שקיעת החמה קבענו כי נתאסף למחרת עם שחר ונצא לדרכנו בנתיב הצליינים.

אבל בטרם נצא למסעותינו, רצוני להציג לפניכם את האנשים והנשים שהיוו את החבורה שלנו. אם אתאר לכם את מעמדם ואת מראיהם, אפשר שתלמדו משהו גם על אופיים. לבושו של אדם ורום מעלתו עשויים להיות סימן מהימן לערכו הפנימי. אפתח באביר.

כצפוי, האביר היה איש אמיץ וגבר בגברים. מראשית דרכו כלוחם נאבק למען האמת והכבוד, למען החירות וההדר. הוא הראה את כוחו בשדה הקרב בארצות רבות; הוא עבר על גב סוסו את מחוזות הנצרות ואת ממלכות הכופרים, ובכל אתר היללו אותו בזכות סגולותיו כאיש צבא. הוא היה בשטח כאשר נלכדה אלכסנדריה מידי הטורקים; הוא לחץ את ידי כל האבירים עזי הלבב של פרוסיה; הוא רכב בסך בפשיטות לתוככי רוסיה וליטא. הוא הוכיח את יכולתו בגרנדה ובמרוקו, גם בטורקיה. היכן לא נדד, והיכן לא נחל ניצחונות? הוא לחם בחמישה־עשר קרבות ונטל חלק בשלוש התמודדויות פנים אל פנים. עם זאת, את כל המעללים הללו לא חולל מאהבת התהילה, אלא מאהבה ודבקות במשיחנו. האדיקות הדריכה את חרבו. הוא לא ראה עצמו אלא ככלי בשירות האל.

משום כך, ולמרות שיצאו לו מוניטין על אומץ לבו, היה מצניע לכת ומתון בהליכותיו. בהופעתו החיצונית היה שפל ברך כמשרתת, ושום קללה או מילה גסה לא נפלטו מדל שפתיו. מעולם לא החציף פנים או התנשא על זולתו. הוא גילם את פריחת האבירות בעונת האביב הזאת, הוא היה אביר נאמן ונאצל. רצונכם לראותו לנגד עיניכם? הוא לא לבש את מדיו אלא מלבוש של בד גס מהסוג ההולם כומר יותר משהוא יאה ללוחם; והאריג הזה הוכתם בחלודה משריון הברזל שלו. היה לו סוס טוב, אך בלי שום קישוטי פעמונים או מעטפת של יריעת בד יקרה. סוס פשוט היה לו, כיאה לצליין. הוא סיפר לי כי שב זה עתה מפשיטה, וכוונתו לשוב ולהתחזק באמונתו. אחר כך שאל אותי על אודותי — מנין באתי, היכן הייתי — אך אני מיהרתי להטות את השיחה לאפיק אחר.

הוא יצא למסע יחד עם בנו, פרש צעיר, בחור חושני וחיוני, שגם הוא שאף להגיע למעלת האבירות. הוא היה בחור ממוצע קומה, אך חסון וגמיש. אומרים שהשיער הוא סימן לחיוניות; ככל שהגבר גברי יותר, כן יתארך שערו. שערו שלו היה קלוע במחלפות בלונדיות מהודקות שהשתלשלו מצווארו ונחו על כתפיו. הוא היה כבן עשרים שנה, וכבר הספיק ליטול חלק בפשיטות של פרשים בצפון צרפת. בתקופה קצרה זו עשה רושם טוב על חבריו לנשק, אך הוא ביקש להרשים נפש אחת בלבד, הלא היא גבירה מסוימת שהכיר. לא הצלחתי לברר מה שמה. אפודתו היתה רקומה פרחים ססגוניים, לבנים ואדומים וכחולים; זה נראה כאילו הניף פיסת אחו והניח אותה על שכמו. מתחת לזה לבש חלוק קצר בעל שרוולים רחבים, כיאה לבחור בדרגתו. הוא רכב היטב ובקלילות, בחן של פרש מלידה. כל הזמן נתן קולו בשיר או ניגן בחליל. הוא גם כתב שירי זמר, ונאמר לי שהוא יודע להסתייף, ולכתוב, ולצייר, ולרקוד, וכל הכישורים האמנותיים של האדם באו לו בטבעיות. במחיצתו שרר אביב נצחי. היו לו סיבות מצוינות למצב רוח מרומם. הוא היה מאוהב בכל מאודו, עד כדי כך שלא עצם עין בלילות; הוא לא נח ולא שקט לרגע, כמו הזמיר. אך מעולם לא שכח את נימוסיו הטובים. הוא חונך היטב בכל הנוגע להליכות נימוס ודרך ארץ, וליד שולחן הסעודה לא שכח להקדים ולפרוס את הבשר לאביו. כשפנה אלי בדברים, הסיר את כובעו תחילה. הוא לא כבש עיניו ברצפה, אלא הישיר מבט בפניו של בר שיחו בלי לטלטל את ידיו או את רגליו. זה מעיד על נימוסים משובחים.