פרויקט רוזי / גרהם סימסיון / קטע ראשון

לעמוד הספר

1.

ייתכן שמצאתי את הפתרון ל"בעיית הרעיה". בדומה לפריצות דרך מדעיות רבות, התשובה, בדיעבד, היתה מובנת מאליה. אך אין זה סביר שהייתי מגלה אותה, לולא שורה של אירועים בלתי מתוכננים.

את סדרת האירועים הזאת הניע ג'ין, שהתעקש כי אתן הרצאה על תסמונת אספרגר, אשר קודם לכן הסכים להעביר בעצמו. התזמון שלה היה מעצבן מאוד. את ההכנות לקראתה ניתן היה לשלב עם אכילתה של ארוחת הצהריים, אבל בערב המיועד הקציתי תשעים וארבע דקות לניקיון חדר השירותים שלי. נאלצתי להתמודד עם שלוש אפשרויות לבחירה, שאף אחת מהן לא היתה מספקת:

1.  לנקות את השירותים אחרי ההרצאה, כתוצאה מכך להפסיד שינה, ולספוג עקב כך ירידה בכושר הפיזי והמנטלי.

2.  לדחות את ניקיון השירותים עד יום שלישי הבא, כתוצאה מכך להתפשר במשך שמונה ימים על רמת ההיגיינה של השירותים, ועקב כך להסתכן במחלות.

3.  לסרב להרצאה, וכתוצאה מכך לפגוע בידידות שלי עם ג'ין.

הצגתי את הדילמה לג'ין, שכהרגלו מצא פתרון חלופי.

"דון, אני אשלם למישהו שינקה לך את השירותים."

הסברתי לג'ין — שוב — שכל המנקים, למעט אולי ההונגרייה קצרת החצאיות, עשו שגיאות. אשת החצאיות הקצרות, שהיתה המנקה של ג'ין, נעלמה בעקבות בעיה כלשהי בין ג'ין לקלודיה.

"אתן לך את מספר הנייד של אווה. רק אל תזכיר אותי."

"מה אם היא תשאל? איך אוכל לענות בלי להזכיר אותך?"

"פשוט תגיד שאתה מתקשר אליה כי היא המנקה היחידה שעושה את זה כמו שצריך. ואם היא שואלת עלי, אל תגיד כלום."

זאת היתה תוצאה מצוינת, ודוגמה ליכולתו המופלאה של ג'ין למצוא פתרונות לבעיות חברתיות. מן הסתם, אווה תהיה מאושרת מההכרה במומחיותה, ואולי אף תתאים למלא את התפקיד על בסיס קבוע, דבר שיפנה ממוצע שבועי של שלוש מאות ושש-עשרה דקות בלוח הזמנים שלי.

לג'ין נוצרה בעיה עם מועד ההרצאה, משום שהיתה לו הזדמנות לקיים יחסי מין עם אשת אקדמיה צ'יליאנית שהגיעה לכנס במלבורן. לג'ין יש פרויקט — לשכב עם נשים ממספר רב ככל האפשר של מדינות. כפרופסור לפסיכולוגיה, הוא מתעניין מאוד במשיכה מינית בין בני אדם, שעל פי אמונתו מושפעת במידה רבה ממטען גנטי.

אמונה זו הולמת את הרקע של ג'ין כגנטיקאי. שישים ושמונה ימים אחרי שג'ין קיבל אותי לפוסט-דוקטורט, הוא קוּדם לתפקיד ראש המחלקה לפסיכולוגיה. זה היה מינוי שנוי ביותר במחלוקת, שנועד לבסס את האוניברסיטה כמוסד מוביל בפסיכולוגיה אבולוציונית ולתרום לתדמיתה הציבורית.

בתקופה שבה שנינו עבדנו במחלקה לגנטיקה, היו לנו דיונים מרתקים רבים, שהמשיכו לאחר שעבר תפקיד. הייתי יכול להיות מרוצה מהקשר בינינו, ולו רק מהסיבה הזאת, אבל ג'ין הגדיל לעשות והזמין אותי לארוחה בביתו וקיים טקסי ידידות אחרים, מה שהוביל לקשר חברתי. אשתו קלודיה, פסיכולוגית קלינית, הפכה אף היא ידידה. מה שהביא את מניין ידידַי הכולל לשניים.

ג'ין וקלודיה ניסו במשך תקופה מסוימת לסייע לי בבעיית הרעיה. למרבה הצער, גישתם התבססה על פרדיגמת הדייטים המסורתית, שזנחתי קודם לכן על סמך ההנחה שההסתברות להצלחה אינה מצדיקה את המאמץ ואת החוויות השליליות. אני בן שלושים ותשע, גבוה, ספורטיבי ואינטליגנטי, בעל מעמד חברתי גבוה יחסית והכנסה גבוהה מהממוצע ממשְׂרת פרופסור חבר. על פי היגיון זה, הייתי אמור למשוך טווח רחב של נשים. בממלכת החי הייתי מיטיב להתרבות.

אף על פי כן, יש בי משהו שאינו מוצא חן בעיני נשים. מעולם לא היה לי קל להתיידד עם אנשים, ונדמה שהליקויים אשר גרמו לבעיה הזאת השפיעו גם על ניסיונותי ליצור קשרים רומנטיים. אסון גלידת המשמש הוא דוגמה טובה.

קלודיה הכירה לי אחת מחברותיה הרבות. אליזבת היתה חוקרת במדעי המחשב, אינטליגנטית ביותר, בעלת ליקוי ראייה שתוקן על ידי משקפיים. אני מזכיר את המשקפיים, משום שקלודיה הראתה לי את תמונתה ושאלה האם אין לי בעיה איתם. שאלה שלא תיאמן! מפסיכולוגית! בתהליך הערכת התאמתה של אליזבת כבת זוג פוטנציאלית — מישהי שאמורה ליצור גירוי אינטלקטואלי, לחלוק איתי פעילויות משותפות, אולי אפילו לגדל צאצאים — דאגתה הראשונה של קלודיה היתה תגובתי לבחירת מסגרת המשקפיים שלה, בחירה שככל הנראה אפילו לא היתה שלה, אלא נעשתה על פי עצותיו של אופטומטריסט. בעולם כזה אני צריך לחיות. לאחר מכן קלודיה אמרה לי, כאילו זאת היתה בעיה: "יש לה דעות מוצקות מאוד."

"הן מבוססות על ראיות?"

"נראה לי," אמרה קלודיה.

מושלם. היא יכלה לתאר כך גם אותי.

נפגשנו במסעדה תאילנדית. מסעדות הן שדות מוקשים לאנשים חסרי כישורים חברתיים, ואני הייתי עצבני, כמו תמיד במצבים כאלה. אך היתה לנו התחלה מצוינת, כששנינו הגענו בדיוק ב-19:00, כפי שסוכם. סנכרון גרוע הוא בזבוז זמן עצום.

שרדנו את הארוחה מבלי שהיא ביקרה אותי על שגיאות חברתיות כלשהן. קשה לנהל שיחה תוך כדי תהייה האם אתה מביט באיבר הנכון, אז ננעלתי על עיניה הממושקפות, בהתאם להמלצתו של ג'ין. זה יצר רשלנות קלה בתהליך האכילה, שאליזבת, ככל הנראה, לא שמה לב אליה. להפך, היה לנו דיון פורה ביותר על אלגוריתמים של סימולציות. היא היתה כל כך מרתקת! יכולתי כבר לראות אפשרות של קשר קבוע.

המלצר הביא את תפריטי הקינוחים, ואליזבת אמרה: "אני לא אוהבת קינוחים אסיאתיים."

זאת היתה, כמעט בוודאות, הכללה בלתי מבוססת, המסתמכת על ניסיון מוגבל, ואולי הייתי צריך לראות בה סימן אזהרה. אך הדבר סיפק לי הזדמנות להצעה יצירתית.

"אפשר לקנות גלידה מעבר לרחוב," אמרתי.

"רעיון מצוין. כל עוד יש להם משמש."

הערכתי שעד כה התקדמתי יפה, ולא חשבתי שהעדפת המשמש תהווה בעיה. טעיתי. בגלידרייה היה מבחר עצום של טעמים, אך מלאי המשמש שלהם אזל. הזמנתי לעצמי גביע כפול של שוקולד עם צ'ילי וליקריץ, וביקשתי מאליזבת לציין את העדיפות השנייה שלה.

"אם אין להם משמש, אני אוותר."

לא האמנתי למשמע אוזני. בעיקרון, לכל הגלידות יש אותו טעם, שנובע מצינון בלוטות הטעם. זה נכון במיוחד לטעמי פירות. הצעתי מנגו.

"לא, תודה, אני בסדר."

סיפקתי הסבר מפורט על פיזיולוגיית צינון בלוטות הטעם. טענתי שאם אקנה גלידות בטעמי מנגו ואפרסק, היא לא תהיה מסוגלת להבדיל ביניהן. באופן כללי, שתיהן תהיינה זהות למשמש.

"הן שונות לחלוטין," היא אמרה. "אם אתה לא מסוגל להבדיל בין מנגו לאפרסק, זאת בעיה שלך."