מניפת הצבעים של המוות / כרמל בן נפתלי / קטע ראשון

לעמוד הספר

הייתי בת שבע כשהמורה הושיבה אותנו בכיתה ואמרה לנו שהיא צריכה ללכת, ובינתיים אנחנו נראה סרט. היתה אווירה של חופש בכיתה. זה היה מין יום כזה שמזג האוויר שלו ממש נעים, וכבר כשהורדתי את הסוודר והרגשתי את האוויר החמים, ידעתי שהיום הזה נדיר ושהוא לעולם לא יגיע שוב, ככה, כמו שהוא. זה גרם לי להרגיש כאילו כל שנייה ממנו תיזכר לנצח, וגם ראוי שתיזכר לנצח. כאילו אני חיה את ההיסטוריה. כאילו אני אשתוקק ליום הזה מעכשיו לתמיד.

היתה לי חברה, שָני, וקראנו לעצמנו החברות הכי טובות. החברוּת שלנו הסתכמה באהבה משותפת ועצומה לטלנובלות, ובשליטה מוחלטת בשפת הטלנובלות המתגלגלת — ספרדית. היינו יושבות בחדר שלי ומדברות שעות על התפניות המפתיעות בעלילות המורכבות בטלנובלות האהובות עלינו, וחולקות מחשבות הקשורות למציאת אהבת אמת. הכול היה כל כך ברור. כל החיים היו אמורים ללכת בכיוון אחד, בלי פשרות. באותו יום נעים ונדיר, אחרי שהסרט בכיתה נגמר והלכנו הביתה, שני ואני ישבנו בחדר שלי. "בטלנובלה, היית רוצה להיות הטובה או הרעה?" שאלתי את שני, רגע אחרי שסיימנו לצפות בעוד פרק. "ברור שהטובה," אמרה. "אבל לטובה יש חיים מסובכים וקשים והיא תמיד בוכה," אמרתי. שני חייכה. "כן, אבל בסוף היא זוכה בנסיך והם מתחתנים וחיים באושר ועושר. היא סובלת כל הזמן בשביל שהסוף יהיה טוב," היא אמרה. "ומה עם הרעות? גם הן עובדות נורא קשה," אמרתי. שני הסתכלה עלי. "אבל הן רעות. לא מגיע להן סוף טוב," אמרה. כשהלכנו להכין שיעורי בית, חשבתי על מה ששני אמרה. לא ידעתי איזה סוף מגיע לי. מצד אחד, הייתי טובה כי עזרתי לאמא כשהיא ביקשה ואף פעם לא חציתי מעבר חצייה בלי להסתכל לצדדים. ומצד שני, עודדתי את הדמויות הרעות בטלנובלות, ולפעמים הייתי עושה פרצופים למורה כשהיא היתה מסתובבת ללוח, בשביל להצחיק את כל הכיתה. אז לא ידעתי איזה סוף מגיע לי, ורציתי לשאול את שני, אבל לא יכולתי כי היינו חברות טובות אבל גם חברות מתחרות, ולא רציתי שהיא תחשוב שיש לה יתרון עלי, לא רציתי שתדע שאני לא בטוחה במשהו שבטח לה הוא ברור לגמרי.