הוכחה לגן עדן / אבן אלכסנדר / קטע ראשון

לעמוד הספר
על אבן אלכסנדר

מתוך הפרולוג

אני נוירוכירורג.

סיימתי את לימודי באוניברסיטת צפון קרוליינה בצ'אפל היל ב-1976, בחוג לכימיה, ואחר כך קיבלתי תואר דוקטור לרפואה בבית הספר לרפואה באוניברסיטת דְיוּק ב-1980. באחת-עשרה שנות לימודי בבית הספר לרפואה ובהתמחות באוניברסיטת דְיוק וגם בבית החולים הכללי של מסצ'וסטס בהרווארד, התמקדתי בנוירו-אֶנדוקרינולוגיה; כלומר, בחקר האינטראקציה בין מערכת העצבים למערכת האנדוקרינית — מערכת בלוטות שמשחררות הורמונים המכוונים את רוב פעילויות הגוף. במשך שנתיים מתוך אחת-עשרה השנים הללו עסקתי גם במחקר שבדק את השאלה איך, מבחינה פתולוגית, כלֵי הדם באזור אחד של המוח מגיבים לדימום שנובע ממפרצת — תסמונת הידועה כעווית של כלי דם במוח (cerebral vasospasm).

לאחר שסיימתי מסלול של עבודה כעמית מחקר בנוירוכירורגיה של כלי דם של המוח, בניו-קאסל-אפּוֹן-טַיין שבצפון אנגליה, עבדתי חמש-עשרה שנה בפקולטה לרפואה בהרווארד כפרופסור חבר לכירורגיה, עם התמחות בנוירוכירורגיה; במהלך שנים אלה ניתחתי חולים רבים מספור, בהם חולים עם מחלות מוח קשות ומסכנות חיים.

רוב עבודת המחקר שלי היתה כרוכה בפיתוח של הליכים טכניים לא פולשניים כמו רדיוכירורגיה סטריאוטקטית, טכניקה שמאפשרת למנתח לכוון את הקרינה באופן מדויק למטרות ספציפיות במוח, בלי לפגוע באזורים סמוכים. כמו כן סייעתי בפיתוח הליכים כירורגיים מונחי מכשיר הדמיית תהודה מגנטית (MRI), במקרים של מחלות מוח קשות לטיפול, כמו גידולים והפרעות בכלי דם. במהלך השנים האלה כתבתי לכתבי עת רפואיים, כמחבר יחיד או בשיתוף עם כותבים אחרים, למעלה ממאה וחמישים פרקים ומאמרים, והצגתי את ממצאַי ביותר ממאתיים כנסים רפואיים ברחבי עולם.

בקיצור, הקדשתי את עצמי למדע. לעשות שימוש בכלים של הרפואה המודרנית כדי לעזור לאנשים ולרפא אותם, וללמוד יותר על פעולת גוף האדם ומוחו, היו הייעוד של חיי. הרגשתי בר מזל לאין שיעור שמצאתי את זה. וחשוב יותר, היו לי אישה יפה ושני ילדים מקסימים, ובה בעת שהייתי במובנים רבים נשוי לעבודה שלי, לא הזנחתי את משפחתי, שראיתי בה את הברכה האחרת של חיי. מבחינות רבות הייתי בחור שמזלו שפר עליו מאוד, וגם ידעתי את זה.

אבל ב-10 בנובמבר 2008, בגיל ארבעים וארבע, היה נדמה שמזלי בוגד בי. לקיתי במחלה נדירה ושקעתי בתרדמת שנמשכה שבעה ימים. מה שקרה במהלך אותה תקופה, הוא שהניאו-קורטקס — פני השטח החיצוניים של המוח, החלק שעושה אותנו בני אנוש — יצא אצלי לגמרי מכלל פעולה. שבק חיים. ובעצם לא היה בנמצא.

כשהמוח שלנו איננו בנמצא, גם אנחנו איננו בנמצא. כנוירוכירורג שמעתי במשך השנים סיפורים רבים על אנשים שחוו חוויות מוזרות, בדרך כלל לאחר שסבלו מדום לב: סיפורים על מסע אל נופים מסתוריים נפלאים; על דיבורים עם קרובי משפחה מתים — אפילו על פגישה עם אלוהים עצמו.

חומרים נפלאים ללא ספק. אבל כולם היו לדעתי הזיה צרופה. מה היה הגורם שעמד מאחורי החוויות האלה שמעולם-אחר, שאנשים מדווחים עליהן לעתים קרובות כל כך? לא טענתי שאני יודע, אבל מה שכן ידעתי הוא שהבסיס שלהן היה במוח. כל בסיס ההכרה הוא במוח. אם אין לנו מוח פועל, איננו יכולים להיות בהכרה.

וזאת מפני שהמוח הוא מכונה שמייצרת קודם כול הכרה. כאשר המכונה מתקלקלת, ההכרה מושבתת. מסובכים ומסתוריים תהליכי פעולת מנגנוני המוח ככל שהם, בעיקרו של דבר זה כל העניין. שלוף את התקע מהשקע, והטלוויזיה תשבוק חיים. ההצגה נגמרה, ולא משנה כמה מבדרת היא היתה.

או שזה מה שהייתי אומר לפני שהמוח שלי התמוטט.

מה שקרה כשהייתי שקוע בתרדמת, הוא לא שהמוח שלי לא תיפקד כהלכה — הוא לא תיפקד בכלל. אני מאמין עכשיו שזה היה הגורם לעומק ולעוצמה של חוויית סף המוות (NDE – near death experience) שעברתי אז. רבים ממקרי חוויות סף מוות שדוּוח עליהם, מתרחשים לאחר שלבו של אדם חדל לפעול למשך זמן מה. במקרים אלה, הניאו-קורטקס משותק זמנית מפעולה, אבל בדרך כלל לא פגוע מדי, בתנאי שדם מחומצן מוזרם באמצעות החייאה או הפעלה מחדש של הפעילות הלבבית תוך ארבע דקות. אבל במקרה שלי, הניאו-קורטקס יצא מהתמונה. נקלעתי למציאות של הכרה, בעולם שהתקיים לגמרי בנפרד ממגבלות המוח הפיזי שלי.

המקרה שלי היה בכמה מובנים שילוב נדיר של נסיבות בחוויית סף מוות. כמי שעוסק בנוירוכירורגיה, ושמאחוריו עשרות שנים של מחקר ועבודה מעשית בחדרי ניתוח, הייתי בעמדה טובה יחסית לשפוט לא רק את המציאות, אלא גם את המשמעויות של מה שקרה לי.

המשמעויות האלה הן אדירות מעל ומעבר לכל תיאור. החוויה שלי הוכיחה לי שמותם של הגוף והמוח אינו סוף ההכרה, שהחוויה האנושית ממשיכה אל מעבר לקבר. וחשוב יותר, היא ממשיכה ופועלת תחת מבטו של אלוהים, שאוהב כל אחד מאיתנו ודואג לו, וגם משגיח על היקום עצמו וכל אשר בו ועוקב אחריו כדי לדעת לאן מועדות פניו בסופו של דבר.

המקום שהלכתי אליו היה אמיתי. אמיתי במובן שבהשוואה אליו החיים שאנחנו חיים כאן ועכשיו חלומיים לגמרי. אבל זה לא אומר שאני לא מעריך את החיים שאני חי עכשיו. אדרבא, אני מעריך אותם יותר מאשר בעבר. וזאת משום שעכשיו אני רואה אותם בהקשר האמיתי שלהם.

החיים האלה אינם חסרי משמעות. אבל את העובדה הזאת איננו יכולים לראות מכאן — לפחות לא רוב הזמן. מה שקרה לי בזמן התרדמת הזאת הוא ללא ספק הסיפור החשוב ביותר שאספר אי-פעם. אבל זה סיפור שקשה לספר אותו, מפני שהוא כל כך זר להבנה הרגילה. אני לא יכול פשוט לצעוק אותו מגגות הבתים. אך בה בשעה המסקנות שלי מבוססות על ניתוח רפואי של החוויה שחוויתי, ועל היכרותי עם המושגים המתקדמים ביותר במדעי המוח ובמחקרי ההכרה. משנוכחתי בָּאמת שמאחורי המסע שלי, ידעתי שאני חייב לספר את הסיפור זה. והבאה ראויה של הסיפור הזה לידיעת הכלל היתה למשימת חיי העיקרית.

זה לא אומר שזנחתי את עבודתי ברפואה ואת חיי כנוירוכירורג. אבל עכשיו, משהוענקה לי זכות היתר להבין שחיינו לא מסתיימים במות הגוף או המוח, אני רואה זאת כחובה, כייעוד, לספר לאנשים את מה שראיתי מעבר לגוף ומעבר לעולם הזה. במיוחד אני משתוקק לספר את סיפורִי לאנשים שאולי כבר שמעו סיפורים דומים לשלי, ורצו להאמין בהם, אך לא יכלו לעשות זאת בלב שלם.

לאנשים האלה, יותר מלכל אחד אחר, אני מייעד את הספר הזה ואת המסר שבו. מה שיש לי לספר חשוב ככל דבר שמישהו יספר לכם אי-פעם, והוא אמיתי.