האמת על הזמנים המשונים האלה / אדם פולדס / קטע ראשון

בחזרה לעמוד הספר
.
על המחבר
.
.
.
.

14 בדצמבר

 "העובדה היא," אמר מר קוֹקְס וגרר באצבעו העבה שרשרת של ארבעה מהדקי נייר לאורך כמה סנטימטרים על משטח האורן של שולחנו, "שאנחנו חושבים שבשורה התחתונה נכשלת בתפקיד."

"אה." האוורד הִטה מעט לאחור את פלג גופו העליון כדי לעכל את הבשורה, או לפחות כדי לעכל למראית עין את מה שכבר לא היה עוד בגדר בשורה, שכן היתה זו הפעם השלישית שנקרא אל משרדו של מר קוקס לשיחת נזיפה. אילו הקדיש לכך מחשבה, אולי היה מתבייש בעצמו, אבל ברגע זה חמקה ממנו כל תחושה שאכפת לו.

מר קוקס רכן לפנים והחליק את שפמו בשתי זרתות, וקצותיהן פרשו אותו לצדדים במעין צורה מגונה של v. האצבעות המהפנטות האלה גויסו כעת לצורך ספירה. "קודם כול, אתה מאחר; אתה לא מגיע למשמרות, וכשאתה כבר בא, אתה עושה טובה שאתה עושה משהו. אתה פשוט לא בנוי להיות אדם עובד, האוורד."

"אני מבין." האוורד הסתכל מעל ראשו של מר קוקס אל הכְּרזה של האישה המחייכת ששערה אסוף לזנב-סוס, שהיתה מורכבת שווה בשווה מפיסות בד לייקרה ומעור שזוף. באוויר התפשטה דממה מעיקה, שבמרכזה ראשו הקירח של מר קוקס. האוורד שאל, "זה בגלל שאני שמן?"

"לא, לא בגלל זה. בכלל לא." מר קוקס צנח לאחור אל כיסא המנהלים שלו והנחית את זרועותיו על שני מסעדי היד במחווה מופגנת של סבלנות שפקעה. "אבל אתה צודק בהחלט" (מר קוקס עטה על פניו שלוש הבעות שונות בזמן שאמר את המילה האחרונה הזאת, כולן סרקסטיות), "שהמבנה הפיזי שלך לא אידיאלי למכון כושר, לסביבה של בריאות גופנית ושעות פנאי, מקום יחיד מסוגו בכל אזור בֶּרְנְלי. בכל הכנות, זו לא התדמית שאנחנו רוצים לשדר ללקוחות שלנו כאן ב'פַלְקוֹן', אבל אנחנו בהחלט לא מַפְלים על הרקע הזה…"

האוורד הביט בהשתקפויות המפוספּסות של אור הפלורסצנט, שהחליקו כה וכה על ראשו הקירח של מר קוקס, ראש קטן וגבשושי, וחשב כמה נחמד יהיה להנחית עליו חבטה, לא מפני שכעס עליו — אף שהשיחה היתה מביכה, מכאיבה — אלא רק כי זה יכול להיות כזה כיף. מכה הגונה, מצלצלת, חזקה, בכף יד פתוחה על ראשו.

"מה שאנחנו מנסים ליצור כאן זה סביבת עבודה שאפתנית, מקום שמשפיע על אנשים לרצות להתאמן, מקום שמשקף להם את הצדדים הטובים שלהם, הצדדים שהם רוצים לפתח."

"אבל האם הם לא יכולים פשוט להסתכל עלי ולחשוב, אלוהים, אני לא רוצה להיראות כמו הסקוטי השמן הזה שאוסף את המגבות. אני אשאר כאן על האופניים עוד עשר דקות?"

"אתה באמת מצפה שאני אענה לך על זה?" פניו של מר קוקס לבשו משהו שנראה כהבעת תיעוב. הבעתו חשפה ארבע משיניו הקדמיות.

האוורד היה נבוך. למה שלא יענה על זה? הוא הדף את משקפיו במעלה גשר אפו וחשב, כדאי לי להיזהר, אלוהים יודע כמה אני צריך עכשיו את הכסף הזה. "לא, מר קוקס."

"המראה החיצוני שלך הוא לא אחד מיתרונותיך הגדולים, את זה כבר הבנו, ולמרות שהתפקיד שלך מסתכם בטיפול בכביסה ובפינוי האשפה, אתה עדיין נציג של החברה. שגריר שלה." זה בדיוק מה שהנזירות בבית הספר היסודי נהגו תמיד לומר, "שגריר של סנט זאוויֶיר", לפני שהיו לוקחות אותם לסיור משעמם עד מוות במוזיאון הספּנוּת. "אני לא מצפה ממך להיראות כמו אחד המאמנים האישיים, אבל לפחות שתיראה כמו מי שמכבס את המדים שלו מדי פעם. הרי בחייך, אלוהים, אתה עובד במחלקת הכביסה."

קולו של מר קוקס נעשה כעת רם יותר, והאוורד ידע שעליו לסגת, להתכווץ בתנוחת הכלב-הנזוף. הוא שמט את ראשו והסתכל בכפות הידיים הגדולות והאדומות שנחו על ברכיו.

"אני מצטער, האוורד, אבל גם אני לא נהנה מהשיחה הקטנה הזאת שלנו. יש לי עסק לנהל. אז עכשיו, מכיוון שאני לא רוצה שוב לבזבז ככה את הזמן, אני הופך את זה לאזהרה רשמית." האוורד הביט מעלה בפה פעור. "זאת נוסחה פשוטה של שלוש-פסילות-ואתה-עף, ואתה יכול לראות בשיחה הזאת נזיפה מספר אחת. יש כאן מספיק טמבלים שישמחו מאוד לקבל את העבודה שלך, אז תיזהר."

האוורד השפיל שוב את מבטו אל כפות ידיו, מטר ותשעים של תנוחת התנצלות. "תגיד, בן כמה אתה, האוורד?" שאל אותו מר קוקס.

"עשרים ושמונה."

"אתה בן עשרים ושמונה," הוא חזר על דבריו בנימה מבשרת רעות. "הגיע הזמן שתעשה משהו עם עצמך."

האוורד הינהן. "כן. אני מצטער, מר קוקס. אני מאוד מוטרד בזמן האחרון. אני…"

"זה לא מעניין אותי, האוורד." קולו של מר קוקס התעדן בנימת ניצחון. "רק תגיע בזמן ותשפר קצת את ההופעה שלך."

כשיצא ממשרדו של מר קוקס הרגיש האוורד טפיחה על גבו, מעין הצלפה מאצ'ו-ידידותית ובעצם לא ידידותית בכלל, שהיתה חזקה דיה להכאיב והפילה את משקפיו סנטימטר שלם במורד אפו. האוורד ידע ללא שום ספק שזה האדם האחרון שהוא רוצה לראות אחרי "השיחה הקטנה" שהיתה לו.

"אתה בסדר, חבר? עוד פעם בצרות?" חַסַן חייך אליו חיוך גדול.

האוורד דחף את גשר משקפיו באצבע האמה הימנית. "לא באמת. לא ממש צרות. הוא רק אמר לי, אתה יודע, לא לאחֵר וכל זה."

"אה, כן. אמרת לו שיקנה לך שעון מעורר במתנה לחג המולד?"

אולי אחת הסיבות לכך שחסן ללא ספק לא חיבב את האוורד היתה שהאוורד מעולם לא חשב שהבדיחות שלו מצחיקות, ולמעשה התקשה לזהות אותן כבדיחות מלכתחילה, ומשום כך לא צחק כשחסן רצה שיצחק. האוורד פתח את פיו ופלט נשיפה דרך מין חיוך מעורפל.

"כן, ותגיד לו שיקנה לך גם כמה משקולות, חתיכת שמן אחד."

חסן היה נמוך ובעל גוף מרובע, עם רגליים עבות, שׂעירוֹת ומעוררות סלידה באופן מרתק ממש, והאוורד מצא את עצמו בוהה בהן בזמן שחסן התאמן בין הלקוחות באולם הראשי. חסן תמיד הסתכל בעצמו במראות שעל הקיר בזמן שהרים משקולות, ואפילו לאחר מכן, כשסתם הסתובב לו באולם וניגב את עורפו במגבת. אם האוורד היה נדרש אי-פעם לתאר את חסן, הוא היה מתעכב על העובדה שהוא דומה במידה מפתיעה אך משכנעת למקרר הקטן שלו. הדמיון היה רב כל כך, שהאוורד ניסה, בערב אחד של יותר מדי בירות ובדידוּת, לצייר את פניו של חסן על דלת המקרר בטוּש. אבל פניו של חסן, כך התברר, היו קשים לציור, מפני שמאפייניהם הברורים היחידים היו מלבן פשוט וחוּם וגבות עבות. ציורו של האוורד לא דמה כלל לַבחור, והוא ניסה למחוק אותו מיד. ועכשיו היה על המקרר של האוורד כתם כחול ושמנוני, שהוא איכשהו האשים בו את חסן ושרק הוסיף עוד לתחושת הסלידה שלו. האוורד פיתח גם סלידה עמומה כלפי המקרר שלו, והתכוון תמיד להדביק משהו על הכתם המלוכלך שמעולם לא היה חסן ובכל זאת היה גם היה, בעיקר ביכולתו הכללית להעכיר את מצב רוחו של האוורד בכל פעם שניגש להוציא חלב לתה או פחית קרה של שעועית ברוטב.

"אתה בחור גדול, האווי. אם היית הופך את כל השומן הזה לשרירים, היית נהיה תותח רציני. אבל לא תעשה את זה," חסן ניתר לאחור ושלח בעיטה סיבובית בהילוך איטי לעבר בטנו של האוורד, "כי אתה עצלן שמן ומעשן."

"גמרת את הנאום?"

"כן, מר סקוטלנד. לך תרים את המגבות המלוכלכות שם ותיקח אותן לכביסה." האוורד פנה והלך, ואגב זה מילמל חרש את המילה "מפגר".

"מה זה היה? רוצה לחטוף ממני, שמן אחד?"