שווייצריה זה כאן / פרק ראשון

בחזרה לעמוד הספר

.

רק כשמכבים את השלט "נא להדק חגורות", מותר להפעיל מכשירים אלקטרוניים. רק ככה, כשתל אביב פרושה מתחתי בקוביות קטנות, את האירוע הגדול של הילד שלי, אני יכולה להתחיל לתכנן.

הקברניט אומר לי שארבע וחצי שעות יש לי בשביל זה עד שנגיע, ושבגלל התנאים של מזג האוויר, עד להודעה חדשה כולם צריכים להישאר חגורים. אני אומרת לעצמי שלא צריך להילחץ, כי אם ארצה לשנות משהו בתוכנית, עוד שתים-עשרה שנה יש לי עד שכל הכביסה שארוזה בתרמיל צבאי, שהילד שלי יביא לי לכבס, תהיה בצבע חאקי. צריך לחשוב פרקטי, כמו שאני מתכננת את ימי ההולדת שלו, ולעשות אותו דבר אבל הפוך ופחות.

הכיסא שלי זה B25, באמצע בין בעל לאישה, וכבר עולה בי האכזבה שעם כל השיחות שבטח יהיו ביניהם, שום דבר ממה שרציתי אני לא אצליח לעשות. מהתיק אני מוציאה את העיפרון שלי וגם את המחברת, ומסדרת אותם על השולחן הקטן של האוכל בתנועות כאלה מאוד החלטיות. מהתחלה אני רוצה שהם יבינו שאני כאן לא בשביל להתחבר אלא רק בשביל לעבוד, ולמקרה שהם לא יבינו, הבאתי גם את המכשיר הקטן של המוזיקה, עם האוזניות האדומות.

זה נראה להם מאוד טבעי שאני יושבת ביניהם, והם אומרים שלא, זה בסדר, באמת תודה עבור ההצעה, אבל הוא רוצה חלון והיא רוצה מעבר. להיות בגבהים האלה עושה לה רע, היא מוסיפה, אם לא הנכדה שלה שעברה לגור שם, בטח בכלל לא היתה נוסעת. שאני בטח יודעת שכמו בבית אין, ובכלל ששווייצריה זה כאן. כאן, זאת אומרת איפה שהיא מכירה את הדרך לדואר ולמכולת, ואיפה כשאתה נופל ברחוב כולם מיד באים לעזור.

הבעל שלה אומר שמה זה בסך הכול הבן אדם, כל הזמן בין שמים לאדמה, זאת אומרת בין המוות לחיים, ככה בהתאמה, וגם שיש לו כבר חור בראש מכמה שאשתו מדברת. מזל שאני יושבת ביניהם, קצת שקט ממנה הוא צריך.

אני אומרת לעצמי שהרבה פעמים אנשים אומרים דברים על המהות של הבן אדם ככה, בביטחון, ושאצלי זה הפוך. כי בשבילי המוות הוא על האדמה הזאת, כשבשמים, בדרך לארצות רחוקות, אני תמיד מתחילה לחיות. על האדמה הזאת, זאת אומרת איפה שלפני החגים תמיד אומרים שבאמת חג שמח שיהיה, ושנהיה בריאים, זה הכי חשוב. שאיזה יופי שהבת סוף-סוף מתחתנת, ושהג‘וק על לחיות לתמיד רק מעבר לים כבר יצא לה מהראש. מה חסר לנו פה? מזג אוויר טוב לטיולים, אפילו הנופים — שווייצריה.

האישה אומרת לנו שנסתכל איך העור בפנים של הדיילת השווייצרית, יימח שמה, חלק כמו טוסיק של תינוק, וצעירה היא לא. הבעל שלה אומר שבטח, איזה צרות כבר יש להם שם, וגם שהיא בעצם קצת חיוורת. ביחד הם אומרים שלא, באמת תודה, אבל לא, הם לעולם לא היו רוצים לגור במקום שבחדשות שלו רק ארנבת שנדרסה ומזג אוויר. ובכלל, שאם הפנים שלה חלקות ככה בלי ניתוח, טבעי זה לא.

"טבעי זה לא, טבעי זה לא,“ אני מחקה אותם בלב, במין טון כזה של לגלוג, וחושבת איך הרבה פעמים אנשים כאלה מחליטים בכזה ביטחון מה טבעי ומה לא, כשאצלי זה הפוך. בשבילי זה לא טבעי שאנשים מתחברים דווקא לדם, ועוד כזה של אנשים בִּמקום לזה של ארנבות, רצוי גם של הרבה, שכמעט שום זכר לא יישאר מהמכונית, ואם זו משפחה שלמה שהלכה סתם ככה, אז בכלל.

בהרגשה שלי, הכי טבעי זה להתחבר לילד שלי דרך הריח של הרגליים שלו. כשהיה בן שלושה חודשים שמחתי לגלות שכבר אין לו ברגליים את אותו הריח שיש לו בשאר חלקי הגוף, ריח שהוא כזה מתוק ואחיד, כמו פלסטיק של בובה.

בקיץ אני בכוונה לא רוחצת לו את כפות הרגליים יסודי באמבטיה, כדי שיישאר לי קצת מהריח הזה שלו. הכי אני אוהבת איך שהרגל שלו גדלה ממש מהר, ואז לריח יש הרבה יותר מקום להתפשט. יותר מולקולות שלו נכנסות לי ככה לריאות, מה שעושה את הנשימה שלי הרבה יותר עמוקה.

הם אומרים שאיך שהם מגיעים הם חייבים להתקשר לילדים שלהם, השלושה שנשארו בבית. הבעל שלה מוציא תמונה ואומר שאני אראה איך יפות הבנות שלו, ומזל שבמראֶה הן דומות רק לו ולא לאשתו. בכוח אני מנסה להחזיק את עצמי לא לצחקק בנימוס מהבדיחה הזאת, המעליבה, אבל בכל זאת מציצה בתמונה ומהנהנת במין חצי חיוך של הסכמה. כל מה שפתאום בוער לי עכשיו זה להתפנות להסתכל על התמונה של הילד שלי, הפרטי, ואני מרוקנת מהתיק את כל הדברים, כדי להוציא בשביל זה את הארנק. כמה שניות שאני מסתכלת עליה ככה, כשהיא שוכבת בין השטרות, בתא של המזומן. לשלוף אותה החוצה, אני לא רוצה, כדי לשמור עליה כמה שיותר מוגנת וכדי לא לתת לאנשים האלה עוד איזשהו נושא לשיחה.

האישה אומרת שהיא כבר עכשיו נורא מתגעגעת, ושאם לא הנכדה שלה, שעברה לגור שם, היא בכלל לא היתה נוסעת. איזה שִׂמחה יש בבית אם לא הילדים, והנה, שאני אראה איך כבר יש לה דמעות בעיניים רק מהמחשבה, שאם לא המִיוֹמה ברחם שלה, בטוח היתה עושה עוד. היא לא כמו הנשים בתל אביב, שמספיק להן בעל, ילד וכלב, או בעל, ילד וחתול, או בעל, ילד, חתול וכלב. שלא נדע, לפעמים אפילו אותו דבר, אבל בלי הבעל. שאני אבין, היא אומרת לי, שהמקום לגדל ילדים זה כאן. כאן, זאת אומרת איפה שהיא מכירה את הדרך למכולת ולדואר, ואיפה שלכולם ברור שחייבים לעשות שניים או יותר ילדים, בגלל שמה שיכול חס וחלילה לקרות פה אני בטח יודעת. כאן זה לא שווייצריה, ואז נשארים רק עם בעל וחתול, או בעל וכלב, או בעל, כלב וחתול, או שלא נדע גם בלי בעל.